לא רק כלפי בני עמנו יש לנו אחריות, אלא כלפי כל בני האדם. ואמנם ישנו סדר, ובכל ענייני הצדקה והחסד יש להקדים ישראל לנכרי, אולם החזון השלם הוא להיטיב לכל בני האדם, וכל עוד יש צער וסבל בעולם עוד לא הגיעה הגאולה.
וכך למדנו מאברהם אבינו, שהיה אוהב את כל בני האדם וחפץ להיטיב להם מכל הבחינות, ולכן היה חפץ מאוד להכניס אורחים, והיה טורח עליהם להאכילם ולהשקותם וללמדם אמונה, כדי להיטיב להם ברוחניות וגשמיות.
אמרו חכמים (ב”ר נ, ד), שאותם המלאכים שבאו לאברהם אבינו בשעה שהיה חולה מברית המילה, היו נראים בעיניו כעובדי עבודה זרה שמשתחווים לאבק שברגליהם, ואע”פ כן רץ לקראתם, והכניסם לביתו, ושחט להם בן בקר רך וטוב.
ואמנם, אסור למחול לעובדי עבודה זרה ושאר חוטאים על חטאיהם, ולכן אסור לגמול חסד עם רשעים. אולם כאשר ניתן להחזירם בתשובה ולקרבם לאמונת האמת, מצווה לעשות זאת, מפני שהיחס הבסיסי שלנו כלפי כל הגויים צריך להיות של אהבה. וכפי שכתב מרן הרב קוק זצ”ל: “אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום הרוח של הודו לה’ קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם (את מצבם החומרי), ולאשר את חייהם” (לעשותם מאושרים בחייהם). והוסיף מרן הרב, שתכונה זו של אהבה ואחריות כלפי כל העמים מכינה אותנו לקראת רוחו של מלך המשיח (מדות הראיה, אהבה ה).
