התעורר ספק על איזו ראייה בדיוק צריכים לקרוע, האם רק מי שרואה את קרקע הר הבית צריך לקרוע, ואולי גם הרואה את הכותל המערבי, שהוא כותלו של הר הבית צריך לקרוע? מסקנת הרב טיקוצ’ינסקי (עיר הקודש והמקדש ח”ג פרק יז) שצריך לקרוע על ראיית כיפת הזהב שבנו המוסלמים על מקום המקדש.
הרואה את הר הבית בשבת או חג, ואפילו בחול המועד, חנוכה או ראש חודש, אינו צריך לקרוע, שהם ימי שמחה.
חובת הקריעה היא על ראייה חדשה, וגם מי שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום, ראייתו נחשבת כראייה חדשה, ועליו לקרוע. אבל מי שזוכה לראות את הר הבית כל פחות מחודש, אינו צריך לקרוע.
בפועל רבים מבני הארץ אינם מדקדקים לקרוע על ראיית מקום המקדש. וסמך למנהגם מסברת האדר”ת, רבה של ירושלים, שבעת עלותו לירושלים, קרע את בגדו כהלכה. ובתחילה היה מדקדק לראות את מקום המקדש כל פחות משלושים יום, כדי שלא יצטרך לקרוע שוב את בגדו. לאחר מכן גמר בלבו שגם אם לא ראה את מקום המקדש שלושים יום, כיוון שיכול היה לבוא לראותו, הרי הוא נחשב כמי שראה, ואין זו ראייה חדשה שמחייבת קריעה. שכן אם היה מתרגש מזה, היה בא לראות, וכיוון שלא בא לראות, סימן שכבר אין הראייה מרגשת אותו כל כך, ואין היא ראייה חדשה לגביו, ולכן אינו צריך לקרוע.
על פי סברה זו רבים נהגו להקל שלא לקרוע את בגדם בעת ראיית מקום המקדש, שהואיל ויש תחבורה זמינה, וכל תושבי הארץ יכולים לבוא בכל יום לירושלים, הרי שגם אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום, אין ראיית המקום בחורבנו מזעזעת אותם כל כך, עובדה שלא באו לראותו, ולכן אין צריכים לקרוע עליו. אבל יהודי שעלה לארץ, בוודאי שצריך לקרוע את בגדו בפעם הראשונה שיראה את מקום המקדש.
יש שהציעו לרוצה להיפטר מהקריעה, שיַקנה את בגדו לחבירו, וממילא כיוון שבאותה שעה הוא אינו שלו, אינו צריך לקורעו. ויכול לעשות את הקניית הבגד בחליפין, שיִקנה מחבירו את עטו בהגבהה, ותמורת העט יַקנה לו את בגדו.
אמנם נראה שראוי לכל יהודי לקיים את הדין כהלכתו ולקרוע לפחות פעם אחת בחייו על ראיית מקום המקדש. ואם ירצה להחמיר, נכון שיקרע את בגדו בכל פעם שלא ראה את מקום המקדש שלושים יום.[3] ויהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
