כאשר על פי ההוראה הרפואית החולה המסוכן אינו חייב לשתות ולאכול בדחיפות כמות גדולה, כתבו כמה מגדולי הראשונים שעדיף שישתה ויאכל בהפסקות פחות פחות מכשיעור, כדי למעט באיסור (כפי שיבואר בהמשך). ואף שגם בשתייה או באכילה מועטת יש איסור תורה, מכל מקום ב’שיעור’ יש חומרה נוספת, שבזדון חייבים עליו כרת, ובשגגה חייבים עליו חטאת, ולכן יש מעלה מסוימת בכך שישתה ויאכל פחות מכ’שיעור’.
אמנם כאשר יש חשש שהשתייה והאכילה לשיעורים עלולה לגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות ולא תצטרך להישאר ערה על מנת שתספיק לשתות כפי צרכה לשיעורים.
וכן חולי סכרת שלא נמצא למצבם פתרון יציב, צריכים להיזהר בזה מאוד. שאם יש חשש שבעקבות האכילה לשיעורים יתרשלו ולא יאכלו כפי צרכם, יאכלו ברציפות. ועדיף שיתפללו במניין בבית הכנסת ויאכלו כל כמה שעות יותר מ’כשיעור’, מאשר יהדרו באכילה לשיעורים ולא יבואו לבית הכנסת.[6]
ועתה נבאר את סדר השתייה והאכילה לשיעורים: שיעור שתייה הוא ‘כמלא פיו’, היינו כמלא פיו עם לחי אחת מלאה, כל אדם לפי גודל פיו. וכיוון שהשיעור משתנה מאדם לאדם, החולה צריך לבדוק כמה מים נכנסים ב’כמלא פיו’, ויפלטם לתוך כוס, ויסמן את המקום שאליו הגיעו המים, וישתה בכל פעם פחות מזה. לכתחילה יש לבדוק זאת לפני כניסת הצום.
שיעור האכילה ככותבת הגסה (תמר גדול), שהוא פחות מכביצה. ופחות מכשיעור הוא כ-30 סמ”ק (שו”ע תריב, א-ה, ט-י).
זמן ההפסק שבין שתייה לשתייה ובין אכילה לאכילה צריך להיות כשיעור ‘אכילת פרס’. וכיוון שיש סוברים שהוא כתשע דקות, לכתחילה כך טוב להפסיק. ואם צריך לאכול ולשתות יותר אפשר להסתפק בהפסק של שבע דקות. ובשתייה, אם צריך לשתות יותר, אפשר להסתפק בהפסק של דקה, מפני שיש סוברים שלגבי שתייה הפסק זה מספיק (שו”ע תריח, ז-ח). אין הבדל בין מים לשאר משקים, ולכן ממליצים לחולה שדי לו בשתייה לשיעורים, שישתה משקים עתירי קלוריות, ועל ידי כך לא יצטרך לאכול.[7]
[7]. שיעור ‘אכילת פרס’ התבאר בפניני הלכה פסח טז, כה, וברכות י, ז. ויש בו דעות רבות בין 4 ל-9 דקות. ובמ”ב תריח, כא, כתב לעניין יוה”כ להחמיר כדעת החת”ס תשע דקות. אמנם בשעת הצורך אפשר להקל כשבע דקות, שזה יותר משיעור אכילת פרס לרוב הדעות. עי’ בפנה”ל ברכות י, ז, שכתבתי שעל שיעור כזה חייבים בברכה אחרונה. לגבי שתייה לדעת הרמב”ם השיעור הוא כשיעור שתיית רביעית בנחת וברציפות, וזה לא יותר מדקה. וכתב בשו”ע תריח, ח, שיש להחמיר לכתחילה כראב”ד שהשווה דין שתייה לאכילה. אבל בשעת הצורך עדיף לנהוג כרמב”ם מאשר לשתות יותר מכשיעור ברציפות.
