יסוד ההיתר מבוסס על כך שדין השביעית אינו חל על שדות שבבעלות גוים. ואמנם הלכה זו שנויה במחלוקת. ראשיתה במחלוקת תנאים ואמוראים, אם קניין הגוי מפקיע את חובת המצוות התלויות בארץ. בתלמוד הירושלמי (דמאי ה, ח) נפסק כדעת הסוברים שבעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת פוסקים אחדים. ומהתלמוד הבבלי (גיטין מז, א) משמע שהלכה כדעת הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת רוב הפוסקים (לעיל ה, 11).
אלא שנחלקו הפוסקים במשמעות דעתם של הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, יש אומרים שבעוד השדה בידי הגוי חלות עליה המצוות (מבי”ט), ויש אומרים, שכאשר השדה בידי הגוי אין המצוות חלות עליה, אלא שאחר שהגוי ימכור אותה ליהודי, יחזור חיוב המצוות לחול עליה בלא שיהיה צורך לקדש מחדש את הקרקע למצוותיה (רבי יוסף קארו). הרי לנו מחלוקת, האם מצוות התלויות בארץ חלות בשדות של גוים (כמבואר בהרחבה לעיל ה, יא-יב, 11-12).
בנוסף לכך, לדעת בעל ספר התרומה, דעת הסוברים שאין בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות נאמרה לגבי מצוות שחובתן מהתורה, אבל לגבי מצוות שחובתן בזמן הזה מדברי חכמים, כשביעית ותרומות ומעשרות, בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות. וכן דעת הגר”א (כמבואר לעיל ה, 12).
נמצא איפוא שלדעת הרבה פוסקים, קניין הגוי מפקיע את חובת מצוות השביעית, וכיוון שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ברור שהלכה כדעת המקילים.
