מלאכת מכבה לצורך הכנת פחמים היא אחת מל”ט המלאכות האסורות בשבת. שכן במשכן הבעירו עצים ואח”כ כיבו אותם כדי שיהפכו לפחמים, שעל ידם הבעירו אש יציבה למשך זמן רב לצורך הכנת הצבעים שצבעו בהם את יריעות המשכן. כיוצא בזה, המכבה נר כדי להבהב את הפתילה על מנת שיוכלו אח”כ להדליק אותה ביתר קלות – עובר באיסור תורה.
השאלה מה דין מי שמכבה את האש שלא לצורך גוף הכיבוי, היינו שלא לשם עשיית גחלים או הבהוב הפתילה, אלא מפני שהוא חס על השמן או מפני שהאור מפריע לו. כלומר לא בשביל עצם הכיבוי אלא מפני שאינו רוצה שהנר ימשיך לדלוק. נחלקו בזה התנאים: לדעת רבי שמעון, הואיל וזו ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’, איסורה מדברי חכמים בלבד. ולדעת רבי יהודה, גם כאשר מגמתו אינה גוף המלאכה, כיוון שבפועל התכוון לכבות את הנר, הרי שעשה מלאכה ועבר על איסור תורה (שבת לא, ב; צג, ב).
למעשה, לדעת הרמב”ם (שבת א, ז) ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ אסורה מהתורה, ולדעת רוב הראשונים, איסורה מדברי חכמים (רב האי גאון, ר”ח, מאור, רמב”ן ועוד. וכן בשו”ע שלד, כז; מ”ב פה). אלא שהואיל וההבדל בין ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ ומלאכה רגילה הוא רק בכוונת עשייתה, ‘מלאכה שאינה צריכה לגופה’ נחשבת חמורה משאר איסורי חכמים (לעיל ט, ו).
