ד – בית הדין

א – בית הדין בתהליך הגיור

אף שעיקר הגיור נעשה על ידי הגר שבוחר להצטרף לעם ישראל שנועד להביא את דבר ה' וברכתו לעולם, הגיור צריך להיעשות בפני בית דין. משום ששינוי מעמדו של הגר הוא פעולה משפטית שיש לה השלכות לכלל ישראל, ולכן הגיור צריך להתקיים על ידי בית דין (יבמות מז, א). אמנם אין צריך לשם כך סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים, אלא די בבית דין של שלושה דיינים, שהוא המושב המשפטי המצומצם ביותר שקיים במשפט העברי (יבמות מו, ב; סנהדרין ג, א).^[1]

בית הדין נצרך לכל שלבי הגיור. בשלב הראשון בית הדין בודק את רצונו של הגר להיכנס לעם ישראל ולקבל את התורה והמצוות, ומחליט אם לקבלו. בשלב השני בית הדין צריך להיות נוכח בעת קיום ברית המילה לגברים, ובעת הטבילה לגברים ולנשים. שהואיל והגיור תלוי במילה ובטבילה – אף הם בכלל משפט הגיור, וצריך שיתקיימו בפני בית דין של שלושה. לכן גם יש להקפיד שברית המילה והטבילה יתקיימו ביום, שהואיל והגיור נחשב כ'משפט', כשם שמשפטי התורה, ובכללם מושב בית הדין לקבלת הגר, צריכים להתקיים ביום, כך גם כל שלבי הגיור צריכים להתקיים ביום (שו"ע יו"ד רסח, ג).^[2]

ב – הכשרים לשמש כדיינים

לכתחילה דייני הגיור צריכים להיות תלמידי חכמים, על מנת שיבצעו את הגיור כהלכה וישקלו כראוי אם לקבל את הגר. בדיעבד, גם אם דייני הגיור לא היו תלמידי חכמים, כל שהיו כשרים לעדות – הגיור תקף. הכשרים לעדות הם יהודים שומרי מצוות שלא נודע שעוברים בזדון על אחת ממצוות התורה (להלן הלכה ט). ויש אומרים שמלכתחילה יהודים שומרי מצוות שאינם תלמידי חכמים יכולים לשמש כבית דין לכל תהליך הגיור, ובלבד שאחד מהם ידע כיצד לקיים את מעשה הגיור כהלכתו.

למעשה, בדיעבד אם היו הדיינים שומרי מצוות שאינם תלמידי חכמים – הגיור בעל תוקף גמור. אבל לכתחילה יש להקפיד שדייני הגיור יהיו תלמידי חכמים. ומנהג ישראל שרבני המקום הם האחראים על הגיור, כדי שקבלת הגרים תהיה בהסכמה רחבה של כל הקהילה. אולם במעמד ברית המילה והטבילה, אפשר להסתפק לכתחילה בשלושה יהודים כשרים שישמשו כבית דין ויפקחו שהמצווה נעשית כהלכה. וזאת משום שבשלב המילה והטבילה הדיינים אינם צריכים להפעיל שיקול דעת, אלא הם ממשיכים בתהליך הגיור על סמך החלטת בית הדין שקיבל את הגר^[3]

ג – מצווה לקבל גרי צדק

מצווה לקרב ולגייר את גרי הצדק, ועל כן אמרו חכמים שמעת שיודעים שרצונו של הגר להתגייר הוא רצון אמיתי, אין לעכב את הגיור, כי אין להשתהות בקיום המצווה (יבמות מז, ב). בכלל מצווה זו לְלַוות וללמד את גר הצדק לקראת קבלתו בבית הדין. מצווה זו כלולה במצוות אהבת ה' ובמצוות אהבת הבריות.

אהבת ה', שנאמר (דברים ו, ה): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". אמרו חכמים (שם בספרי): "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' – אהבהו על הבריות", וכדרך שאברהם אבינו ושרה אמנו היו מקרבים את הגרים, שנאמר (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן". ומה הכוונה עָשׂוּ? "הלא אם מתכנסים כל באי העולם לברוא יתוש אחד ולהכניס בו נשמה – אינם יכולים!" והיאך יכלו אברהם ושרה לעשות נפשות? "אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר, כאלו בראו… אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" (ברא"ר לט, יד; פד, ד).

אהבת הבריות, משום שיש בגיור חסד למתגייר, שעל ידי הגיור יזכה להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתעלות במעלת ישראל. ולכן כל המסייעים למתגיירים להתגייר, מקיימים בכך את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעל גביה נוספה מצווה מיוחדת לאהוב את הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לעיל א, א).^[4]

ד – גיור לשם טובות הנאה

הגיור צריך להיות לשם שמיים, היינו מתוך הזדהות עם היהדות, אבל אם הנוכרי מבקש להתגייר שלא לשם שמיים, אין לקבלו. לפיכך, על בית הדין לברר לשם מה הנוכרי בא להתגייר. אם התברר שהוא רוצה להתגייר לשם אישות, היינו כדי להתחתן עם יהודייה, או לשם שיפור מצבו הכלכלי – אין לקבלו, הואיל ואין גיורו לשם שמיים. לפיכך אמרו חכמים (יבמות כד, ב): "אין מקבלים גרים לימות המשיח", כי אז יש חשש שהגיור לשם כבוד וממון. "כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". בימי דוד משום שביקשו להתגייר מפחד חילותיו, ובימי שלמה משום שביקשו להתגייר כדי לזכות בעושרם של ישראל. וכן אמרו חכמים שאין מקבלים "גרי אריות וגרי חלומות", היינו אנשים שאינם מזדהים עם היהדות, אך באים להתגייר מפחד, כדי שלא יהרגום אריות, או כי מלאך הזהיר אותם בחלום להתגייר כדי להינצל מפורענות.

אמנם גם בימים שבהם ישראל זוכים לעושר וכבוד, אם בית הדין מתרשם שכוונת הגר לשם שמיים – מקבלים אותו. וכפי שקבלו בימי דוד את איתַי הגיתי, שהואיל והיה עשיר ונכבד, היה ברור שבא להתגייר לשם שמיים. וכן מסופר (מנחות מד, א) שגיירו אשה שבאה להתגייר לשם חתונה, כי מתוך סיפורה התברר שעיקר כוונתה לשם שמיים (תוס' יבמות כד, ב, 'לא').^[5]

עבר בית הדין, בזדון או בשגגה, וקיבל גרים שלא באו לשם שמיים, לדעת רבי נחמיה אין לגיורם תוקף. אולם להלכה, אף שלכתחילה אין לקבל גר שמתגייר לשם אישות, אם קיבלו אותו – גיורו גיור, וכפי שמבואר במשנה (יבמות כד, ב; שו"ע יו"ד רסח, יב. ראו לעיל ג, ט, 8, לגבי גיור הכותים – השומרונים).

ה – הדילמה של בית הדין

כדי להבין את הדילמה הגדולה שניצבת בפני בית הדין בבואו להחליט על קבלת הגר, נחזור ליסודות. תכליתו של הגיור היא להצטרף לעם ישראל, עַמו של ה', שייעודו הוא ללכת בדרכי ה' ולהביא ברכה לכל משפחות האדמה. לשם כך נתן ה' לעמו ישראל את תורתו ואת מצוותיו, שעל ידי קיומן יזכה לאורו וברכתו, ויוכל לתקן את העולם.

הבעיה שאין לבית הדין יכולת לדעת בוודאות האם הגר מעוניין להתגייר מתוך אמונה בה' ורצון לקיים מצוות, או שהוא מעוניין להתגייר לשם טובות הנאה או לשם הסדרת נישואיו. ואף שהגר מצהיר על אמונתו בה' ורצונו לקיים מצוות, אין ביכולתם של הדיינים לבחון כליות ולב ולדעת האם הוא דובר אמת או שקר, או שדבריו חצויים – חלקם אמת וחלקם שקר. ואף במקרה שהדיינים נוטים לחשוב שהגר דובר אמת, אין ביכולתם לדעת האם בפועל הגר יעמוד בקשיים הכרוכים בהשתלבות בעם ישראל ובקיום המצוות, או שמא בעקבות חולשת אופיו או הקשיים שייתקל בהם – ייחלש באמונתו ויפסיק לקיים מצוות, ואולי אף יחזור לזהותו הקודמת. וכן מנגד, גם כשהדיינים נוטים לחשוש שהגר משקר, ובאמת אינו מזדהה עם היהדות ואינו מתכוון לקיים מצוות, ובקשת הגיור היא כדי להסדיר את נישואיו או מעמדו בישראל, ייתכן שבמשך הזמן בהיותו חי בקרב ישראל, יתקדם בהדרגה למדרגת גר צדק. גם הניסיון מלמד שקשה לצפות את העתיד, שכן היו גרים שמתחילה התלהבו מאוד מהיהדות, ולאחר גיורם חזרו לסורם. והיו גרים שנראו כאדישים ליהדות, ורק מפני שכבר חיו עם בן זוג יהודי קיבלום בדוחק, ולאחר הגיור, בתהליך הדרגתי, התחזקו מאוד עד שנעשו צדיקים גדולים.

אם כדי להימנע מקבלת גרים שלא יהיו גרי צדק, בית הדין יסכים לגייר רק גרים שקרוב לוודאי שיהיו גרי צדק, יחטא בדחיית גרים רבים שהיו יכולים להיות גרי צדק, ויגרום רעה גדולה לעם ישראל. שכן אמרו חכמים (פסחים פז, ב): "לא הִגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים", הרי שדחיית גר מאריכה את הגלות ומעכבת את הגאולה. יתר על כן, סירוב לקבל גר ששורש נשמתו בישראל, עלול לגרום סכנה גדולה לישראל, שכן מדובר בנשמה גדולה שלא מצאה את תיקונה, והיא עלולה להתהפך לרע. וכפי שאמרו חכמים על תמנע, שהיתה בת מלכים, ורצתה להידבק בזרעו של אברהם אבינו ולהתגייר. אולם האבות דחו אותה, כפי הנראה מפני שהרגישו שמידותיה אינן טובות. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, ונולד ממנה עמלק שציער את ישראל. מכאן למדו חכמים שאחר שתמנע חזרה וביקשה שוב ושוב להתגייר, היו האבות צריכים לגיירה ולא לרחקה (סנהדרין צט, ב; ברא"ר פב, יד). וכן למדנו, שבעקבות התרשלות אברהם אבינו בגיור אנשי סדום, נגזר על בניו שישתעבדו במצרים (נדרים לב, א; לעיל א, ט, 5).

מנגד, אם בית הדין ישכנע נוכרים להתגייר או יקל לגייר כל מבקש, יגרום רעה גדולה לישראל בקבלת גרים שימשיכו להזדהות כגויים ולנהוג כמנהגם, וישפיעו לרעה על חבריהם ושכניהם שילמדו מדרכם. על גרים כאלה אמרו חכמים (יבמות מז, ב): "קשים גרים לישראל כספחת" (לעיל א, יא, 7), ועל מקבלי גרים שכאלה אמרו (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים".

פעמים רבות המציאות מורכבת, כוונת הגר אינה מספיק לשם שמיים, ויש אכן חשש שגיורו יגרום צרות וסיבוכים, ואולי הוא ובני משפחתו ישפיעו על חבריהם היהודים לרעה. אולם יש גם סיכוי שלאחר תהליך ארוך ומיוסר, הוא וצאצאיו יתערו בישראל ויספגו את אמונת ישראל, ויצאו מהם גדולים וצדיקים.

ו – שיטות שמאי והלל

החלטת בית הדין תלויה גם באופיים ובניסיון חייהם של הדיינים. אם הם נוטים לחסד וגישתם אופטימית, או שנפגשו בעבר עם גרים צדיקים, ייטו לראות את הגר בעין טובה ולהאמין שכוונתו טובה, ויקבלו אותו. ואם הם נוטים למידת הדין ועמדתם מפוכחת ופסימית, או שנפגשו בעבר עם גרים שהתגלו כמנוכרים לישראל ולמצוות, ייטו לפקפק בכוונת הגר ולא יסכימו לקבלו.

כיוצא בזה מסופר בתלמוד (שבת לא, א), על נוכרי אחד שבא לפני שמאי ושאלו: כמה תורות יש לכם? השיב לו שמאי: שתים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גיירו, והתחיל ללמדו עד שקיבל עליו גם את התורה שבעל פה.

שוב מעשה בנוכרי שבא לפני שמאי הזקן, וביקש להתגייר על מנת שיְלַמֵּד אותו את כל התורה על רגל אחת. דחפו שמאי באַמַּת הבניין שבידו, שהיאך אפשר ללמד את כל התורה על רגל אחת?! ומה שדחפו באמת הבניין, מפני שכך היתה דרכם של גדולי החכמים, שכל עוד לא שימשו בתפקידים ציבוריים, התפרנסו ממלאכתם. הלל היה חוטב עצים ושמאי היה בנאי. בדחיית הגוי באמת הבניין שבה היה מיישר את בניינו, רמז לו שמאי שבקשתו אינה ראויה ונוטה מדרך הישר. בא אותו הגוי לפני הלל, הסכים לגיירו, ואמר לו: מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה על רגל אחת, וכל שאר דברי התורה הם פירושים והסתעפויות של היסוד הגדול הזה, ועליך להמשיך ללומדם כדי לקיים את התורה.

שוב מעשה בנוכרי אחד ששמע על בגדי הכהן הגדול והתפעל מכבודו ומהדר יופיים של בגדיו. בא לפני שמאי וביקש להתגייר על מנת שיתמנה לכהן גדול, דחפו שמאי באמת הבניין שבידו, שהרי מי שלא נולד כהן – לא יוכל להיות כהן גדול. כשבא לפני הלל עם אותה בקשה, קבלו הלל וגיירו, ואמר לו שהואיל ורצונו להיות אדם גדול בישראל, עליו ללמוד 'טכסיסי מלכות', היינו את התורה. כשהגיע הגר לפסוק שבו מבואר שאף ישראלים אינם יכולים לשמש בכהונה, נשא קל וחומר בעצמו והבין שגר אינו יכול להיות כהן גדול והסכים להיות יהודי רגיל.

סיימו חכמים את סיפורם בכך שלְיָמים הזדמנו שלושת הגרים הללו למקום אחד, ואמרו: "קפדנותו של שמאי בִּקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה". לכאורה לפי שורת הדין שמאי צדק בכך שלא קיבל את שלושת הגרים האלו, שכן לפי דבריהם הם לא קיבלו את התורה והמצוות. בנוסף, מסתבר שלעומת אותם שלושה גרים ששמאי דחה והלל קיבל והתברר שהיו גרי צדק, היו מקרים שהלל קיבל גרים שלאחר מכן חזרו לסורם והתברר ששמאי צדק. אולם מכך שהגמרא בחרה להביא את סיפורם של הגרים שהלל קיבל והתברר שהיו גרי צדק, משמע שעדיף ללכת בשיטת הלל. כלומר, אף שברור שיש מקום לשיטת שמאי, וכל רב שדומה באופיו ובתפיסת עולמו לשמאי צריך להיות נאמן לדרכו, רצתה הגמרא ללמדנו שדרכו של הלל עדיפה.

בתוך כך למדנו, שגם לגר מותר לבחור להתגייר אצל רבנים שהולכים בדרכו של הלל, ואף אם ביקש להתגייר אצל רב אחד ולא קיבלו, רשאי ללכת להתגייר אצל רב אחר. וכן מותר לרב לקבל גר שנדחה על ידי רב אחר.

ז – הכל לפי ראות עיני בית הדין

הואיל ובית הדין אינו יכול לדעת בוודאות את אשר בליבו של המתגייר, ואינו יכול לנבא כיצד ינהגו הגר וצאצאיו בעתיד, על בית הדין לשקול את כל הצדדים, ולהכריע על פי שיקול דעתו. כלומר, כמעט תמיד ישנו ספק מסוים האם נכון לקבל את הגר או לדחותו, ועל בית הדין האחריות והסמכות להחליט לפי מה שנראה בעיניו, וכפי הכלל המפורסם: "הכל לפי ראות עיני בית דין" (ב"י רסח, יב; ש"ך כג).

ויש מצבים שבהם נחלקו הפוסקים, עד כמה יכול בית הדין להשתמש בסמכותו ולגייר גר שיש חשש כבד שאין גיורו לשם שמיים. יש מחמירים וסוברים, שכאשר ישנו ספק מבוסס שמא המבקש להתגייר אינו מתכוון לשם שמיים, חובה לדחותו, ואין הדבר נתון לשיקול בית הדין. ולכך התכוונו חכמים (יבמות כד, ב) בהדרכתם שלא לקבל גר שמעוניין לשאת יהודייה, ולא לקבל גרים בשעה שישראל חיים בעושר, כי במקרים אלו יש חשש כבד שהגיור לשם אישות או לשם ממון, ולא לשם שמיים. ורק כאשר מסתבר מאוד לבית הדין שעיקר כוונת הגר לשם שמיים ובכוונתו לקיים מצוות בדבקות, למרות שיש גם מניע של נישואין או ממון, ביכולתו להפעיל שיקול דעת ולקבלו.

מנגד, יש מקילים וסוברים, שגם במקום שיש חשש מבוסס שכוונת הגר אינה לשם שמיים, כגון שהוא רוצה לשאת אשה יהודייה או לשפר את מצבו הכלכלי, אם בית הדין מעריך שיש סיכוי שהגר יתקדם ויהיה גר צדק, רשאי לגיירו. וכן אם על ידי הגיור בת זוגו תשמור על זהותה היהודית ותינצל מהתבוללות, רשאי בית הדין להחליט לגיירו, למרות שעיקר כוונתו להתגייר לשם נישואין או ממון. כי מה שאמרו חכמים שלא לגייר לשם אישות או ממון, הוא דווקא כאשר כל כוונת הגר היא לשם אישות או ממון, אבל אם יש לו גם כוונה לשם שמיים – מותר לגייר. עוד ביארו שזו הדרכה טובה שלא לקבל גרים לשם אישות אבל לא דין מחייב, וכאשר יש בכך צורך מיוחד כדי להציל מהתבוללות או כאשר רואים הדיינים גם כוונה טובה אצל המתגייר, בסמכותם להחליט לגייר למרות שהמניע העיקרי לגיור אינו לשם שמיים.^[6]

ח – בית דין של הדיוטות

כפי שלמדנו (בהלכה ד), אמרו חכמים (יבמות כד, ב): "לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". בימי דוד מפני החשש שהם מבקשים להתגייר מפחד חילותיו, ובימי שלמה מפני החשש שהם מבקשים להתגייר כדי לזכות בעושרם של ישראל. אולם קשה, הרי חכמים אמרו (יבמות עט, א), שבימי דוד ושלמה גיירו מאה וחמישים אלף גרים, שראו כיצד ישראל נוהגים כבוד בגרים הגבעונים וביקשו להתגייר, והם שסייעו לשלמה בהכנת החומרים לבניין המקדש (לעיל ג, ז).

ביאר הרמב"ם (איסו"ב יג, טו), שאכן בתי הדין הרשמיים לא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, אולם הרבה גרים היו מתגיירים "בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם: לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתֵראה אחריתם" (וכ"כ רמב"ן ורשב"א). לדעת רובם המכריע של הפוסקים, לא היה ספק בתקפוּת הגיור, שכן בדיעבד הדיוטות כשרים לגייר, ומה שבית הדין הגדול לא קֵרב אותם עד שיראה כיצד נוהגים, הכוונה שלא סמכו על נאמנותם בכשרות או שהמליצו שלא להתחתן עמהם, עד שיראו שהם נוהגים כהלכה.^[7]

נחלקו הפוסקים מה היה היחס של בית הדין הגדול לאותם בתי דין של הדיוטות שגיירו את מאה וחמישים אלף הגרים: יש אומרים שבית הדין הגדול התנגד לכך שגיירו שלא כדין, אלא שהואיל ובדיעבד כל יהודי שכשר לעדות כשר לשמש כדיין לגיור, גיורם של ההדיוטות היה תקף (כס"מ איסו"ב יג, טו; עזרת כהן יד).

ויש אומרים שבית הדין לא התנגד לגיורי בתי הדין של ההדיוטות, אלא העדיף להעלים עין מגיוריהם, ואולי אף תמך בהם בשתיקה. שכן לא ייתכן שהתנגד ומחה בהם, ולמרות זאת גיירו מאה וחמישים אלף בניגוד לעמדתו. אלא עמדתו היתה שאין ראוי לחכמים לגייר גרים שבאים להתגייר לשם ביטחון ועושר, אולם מאידך, גם אין ראוי לדחותם. ולכן העדיף שהדיוטות יגיירו אותם, כי להם מותר להיענות לגרים כאלה ולגיירם (מ"מ איסו"ב יג, יד; אדרת אליהו יו"ד פז).^[8]

ט – בית דין כשר ופסול

כפי שלמדנו (בהלכה ב), לכתחילה דייני הגיור צריכים להיות תלמידי חכמים, אולם בדיעבד גם יהודים שאינם תלמידי חכמים כשרים להיות דיינים לגיור. זה הכלל: כל שפסול להיות עד באחת העדויות הרשמיות של התורה, כדוגמת עדות נישואין או גירושין, פסול להיות דיין לגיור. ומי הוא הפסול לעדות? מי שנחשב 'רשע' לגבי אחת המצוות, שנאמר (שמות כג, א): "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" (סנהדרין כז, א). כלומר, מי שנודע שהוא עובר בזדון על אחת ממצוות התורה. לדוגמה, גנב פסול לעדות, ואם החזיר את הגניבה וחזר על כך בתשובה שלמה – חזר להיות כשר לעדות. כיוצא בזה, אם אחד מדייני הגיור ידוע כמקבל שוחד – גיוריו פסולים (ראו ב"ח חו"מ ט, ט). וכן מחלל שבת או אוכל טרפות פסול לעדות, ואם חזר בתשובה – חזר להיות כשר לעדות (שו"ע חו"מ לד).

לכן הורו הפוסקים שגיור רפורמי ואף קונסרבטיבי פסול, הואיל והדיינים המגיירים אינם שומרים את כל המצוות.^[9]

כאשר חכמי מקום מסוים תיקנו תקנה שאין לגייר שם בלא תנאים מסוימים, כפי שעשו בקהילת הספרדים החַלַבִּים בארגנטינה, אם קמו חכמים או הדיוטות וגיירו בניגוד לתנאים שקבעו – לרוב הפוסקים גיוריהם תקפים. ואמנם בתנאים מסוימים נציגי הציבור יכולים להשית קנסות על המגיירים בניגוד לתקנות הקהל, אולם את הגיור אינם יכולים לפסול, אחר שנעשה על ידי יהודים שומרי מצוות, שמעמדם לכל הפחות כהדיוטות.^[10]