חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ב – הכשרים לשמש כדיינים

לכתחילה דייני הגיור צריכים להיות תלמידי חכמים, על מנת שיבצעו את הגיור כהלכה וישקלו כראוי אם לקבל את הגר. בדיעבד, גם אם דייני הגיור לא היו תלמידי חכמים, כל שהיו כשרים לעדות – הגיור תקף. הכשרים לעדות הם יהודים שומרי מצוות שלא נודע שעוברים בזדון על אחת ממצוות התורה (להלן הלכה ט). ויש אומרים שמלכתחילה יהודים שומרי מצוות שאינם תלמידי חכמים יכולים לשמש כבית דין לכל תהליך הגיור, ובלבד שאחד מהם ידע כיצד לקיים את מעשה הגיור כהלכתו.

למעשה, בדיעבד אם היו הדיינים שומרי מצוות שאינם תלמידי חכמים – הגיור בעל תוקף גמור. אבל לכתחילה יש להקפיד שדייני הגיור יהיו תלמידי חכמים. ומנהג ישראל שרבני המקום הם האחראים על הגיור, כדי שקבלת הגרים תהיה בהסכמה רחבה של כל הקהילה. אולם במעמד ברית המילה והטבילה, אפשר להסתפק לכתחילה בשלושה יהודים כשרים שישמשו כבית דין ויפקחו שהמצווה נעשית כהלכה. וזאת משום שבשלב המילה והטבילה הדיינים אינם צריכים להפעיל שיקול דעת, אלא הם ממשיכים בתהליך הגיור על סמך החלטת בית הדין שקיבל את הגר[3]


[3]. ביבמות מו, ב, מבואר שדייני הגיור אינם צריכים להיות 'מומחים'. לרוב הראשונים 'מומחים' הם דיינים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, תוס' רא"ש שם, ועוד). ולרש"י מומחים הם "רבנן רברבי", כלומר חכמים גדולים. עוד מבארת הגמרא בהמשך (מז, ב), ששלושה תלמידי חכמים מודיעים למתגייר מקצת מצוות במעמד הטבילה. הרי שדייני הגיור צריכים להיות תלמידי חכמים, אך אין צורך שיהיו סמוכים או חכמים גדולים. וכ"כ המאירי יבמות מו, ב, שצריך שהדיינים יהיו תלמידי חכמים. וכך משמע מדברי ראשונים רבים, שכתבו בסתם שהגיור נעשה במעמד תלמידי חכמים, ומהם: בה"ג, רי"ף, ראב"ן, ר"י (תוס' ר"י הזקן קידושין סב, ב), ריא"ז, רוקח, רא"ש, רבנו ירוחם, אגודה. וכ"כ הטור (רסח, ב): "ותלמידי חכמים עומדים על טבילתו ומודיעין אותו". וכ"כ הרמ"א רסח, ב, והביאו את דבריו אחרונים רבים, ומהם: לבוש ב, וערוה"ש ח. וכ"כ הרב חיים פלאג'י (לב חיים ג, כח). וכ"כ הרב גורן (תחומין כג עמ' 171; תרומת הגורן ב, מז), שיש להקפיד שדייני הגיור יהיו תלמידי חכמים "בעלי סמיכות להוראה", שלולא כן מדובר ב"מכשלה גדולה לתורה ולישראל".

מנגד, יש סוברים שאין צורך שדייני הגיור יהיו תלמידי חכמים, אלא די שיהיו יהודים כשרים. וכ"כ רמב"ם (איסו"ב יד, ו) בסתם: "ושלושה עומדים על גביו", הרי שלא צריך תלמידי חכמים. וכ"כ סמ"ג, ארחות חיים, יש"ש (יבמות ד, מו), ובנימין זאב (א, עב). וכ"כ בשו"ע רסח, ג: "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצוות לקבלם, בין המילה בין הטבילה – צריך שיהיו בג' הכשרים לדון". וגם הדיוטות כשרים לדון, כמובא בשו"ע חו"מ ג, א: "וכל שלושה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות". הוסיף שם רמ"א: "דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים. אבל אי לית בהו חד דידע – פסילי לדון". וכתב מהר"ם שיק יו"ד רמ"ח, שהכוונה שאחד מהם יהיה 'גמיר', היינו "יודע סברות באותו דבר שאנו דנין בו". וכ"כ הרב יעקב ספיר לרב נתן אדלר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסז), והוסיף שאף לרמ"א (יו"ד רסח, ב) שכתב שיהיו הדיינים תלמידי חכמים, זהו דווקא "לכתחילה ולמצוה, וגם זה רק לקבלת המצות… ולא לטבילה". וכ"כ הרבי הריי"צ (אגרות חלק ט' ג'רסח): "ויבחר בשנים יהודים שומרי שבת ושומרי מצות, שמהם יעשה חברי הבית דין". וכ"כ באג"מ (יו"ד א, קנט), שאף לכתחילה אפשר לגייר בשלושה שאינם תלמידי חכמים, כשאחד מהם יודע להדריך את חבריו בביצוע הליך הגיור.

לסיכום, הכל מסכימים שדייני הגיור אינם צריכים להיות 'מומחים' (סמוכים או מגדולי החכמים), ונחלקו ראשונים ואחרונים האם צריך שהדיינים יהיו תלמידי חכמים. ובדיעבד מוסכם שכל עוד מדובר באנשים כשרים לעדות, היינו יהודים שומרי מצוות שלא נודע שעוברים בזדון על אחת ממצוות התורה – הגיור תקף (להלן הלכה ט). ואף שמעיקר הדין כל שלושה תלמידי חכמים יכולים להקים בית דין ולגייר, מנהג ישראל שרבני המקום הם האחראים על הגיור, כדי שקבלת הגרים תהיה בהסכמה רחבה של כל הקהילה, וכעין שכתב ר' גרשום הגוזר בכללי המילה (זכרון ברית לראשונים עמ' 133): "וצריך ג' תלמידי חכמים או ג' חשובי העיר שעומדים על גבי הגר".

תפריט