הגיור צריך להיות לשם שמיים, היינו מתוך הזדהות עם היהדות, אבל אם הנוכרי מבקש להתגייר שלא לשם שמיים, אין לקבלו. לפיכך, על בית הדין לברר לשם מה הנוכרי בא להתגייר. אם התברר שהוא רוצה להתגייר לשם אישות, היינו כדי להתחתן עם יהודייה, או לשם שיפור מצבו הכלכלי – אין לקבלו, הואיל ואין גיורו לשם שמיים. לפיכך אמרו חכמים (יבמות כד, ב): "אין מקבלים גרים לימות המשיח", כי אז יש חשש שהגיור לשם כבוד וממון. "כיוצא בו, לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". בימי דוד משום שביקשו להתגייר מפחד חילותיו, ובימי שלמה משום שביקשו להתגייר כדי לזכות בעושרם של ישראל. וכן אמרו חכמים שאין מקבלים "גרי אריות וגרי חלומות", היינו אנשים שאינם מזדהים עם היהדות, אך באים להתגייר מפחד, כדי שלא יהרגום אריות, או כי מלאך הזהיר אותם בחלום להתגייר כדי להינצל מפורענות.
אמנם גם בימים שבהם ישראל זוכים לעושר וכבוד, אם בית הדין מתרשם שכוונת הגר לשם שמיים – מקבלים אותו. וכפי שקבלו בימי דוד את איתַי הגיתי, שהואיל והיה עשיר ונכבד, היה ברור שבא להתגייר לשם שמיים. וכן מסופר (מנחות מד, א) שגיירו אשה שבאה להתגייר לשם חתונה, כי מתוך סיפורה התברר שעיקר כוונתה לשם שמיים (תוס' יבמות כד, ב, 'לא').[5]
עבר בית הדין, בזדון או בשגגה, וקיבל גרים שלא באו לשם שמיים, לדעת רבי נחמיה אין לגיורם תוקף. אולם להלכה, אף שלכתחילה אין לקבל גר שמתגייר לשם אישות, אם קיבלו אותו – גיורו גיור, וכפי שמבואר במשנה (יבמות כד, ב; שו"ע יו"ד רסח, יב. ראו לעיל ג, ט, 8, לגבי גיור הכותים – השומרונים).
