א – בית הדין בתהליך הגיור

[1]. יבמות מז, א: "תנו רבנן: וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ (דברים א, טז), מכאן אמר רבי יהודה: גר שנתגייר בבית דין – הרי זה גר, בינו לבין עצמו – אינו גר". עוד פסוק הובא ברש"י ותוס' (שם מו, ב, 'משפט') כמקור לזה: "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (במדבר טו, טז). אמנם פסוקים אלו אינם עוסקים בגיור, אלא רק בצורך לשפוט את הגרים כמו את כל ישראל, אולם למדנו מהם שבעקבות הגיור חל על הגרים מעמד משפטי ככל ישראל, וממילא מובן שגם הגיור עצמו צריך להיות בעל תוקף משפטי.

נחלקו האחרונים במהות תפקידו של בית הדין בגיור: יש סוברים שבית הדין הוא זה שמקבל את הגר בשם כל ישראל, וכן כתב הרב שאול ישראלי (חוות בנימין ח"ב שער ה, סז). ובכך ביאר את הדין שגיורי 'בתי דין של הדיוטות' תקפים (להלן ח), שעיקר הגירות היא קבלת הגר לכלל ישראל. וכן כתבו כמה פוסקים, שצריך רצון והסכמה של בית הדין לקבל את הגר (ישועות ישראל [טרונק] ג, ב; דברי מלכיאל ב, עז). ויש אומרים שהגר הוא שמתגייר, על ידי קבלת הזהות היהודית והמצוות, ובית הדין רק מאשר זאת. כ"כ הרב רוזנטל ב'משנת יעקב' (איסו"ב יג, ו). וכ"כ הרב פיינשטיין (דברות משה יבמות לה, ג), ומכוח זה פסק שגם ידיעה של הציבור שהגר מתנהג כישראל, מועילה להחשיבו כיהודי. וכן עולה מדברי מהרא"ל צינץ בשו"ת משיבת נפש (ב, נ), שכתב שאף הצעת דברים בפני שלושה על הכוונה להתגייר, יכולה להיחשב כקבלת מצוות. ראו מסורת הגיור יא, ח.

[2]. על כך שאי אפשר להתגייר בלא בית דין, אמרו בקידושין סב, ב: "גר צריך שלושה, משפט כתיב ביה". וכן אמרו לגבי הטבילה, שהיא צריכה להיות בנוכחות בית דין (יבמות מו, ב; מז, ב). מנגד, למדנו (יבמות מה, ב) שרב אסי הכשיר גיורת על סמך הטענה: "מי לא טבלה לנידותה", כלומר, כיוון שידוע שטבלה לנידתה, הרי שהתגיירה. הקשו הראשונים: איך הטבילה לנידתה מועילה לגיורה, והרי היא לא היתה בפני שלושה?

יש שביארו שטבילה בלא נוכחות בית דין אינה מועילה לגיור, ואין הלכה כרב אסי (בה"ג), או שרב אסי התכוון למקרה מיוחד שבו טבלה לנידתה בפני שלושה (ריטב"א ונימוקי יוסף).

לעומתם תירצו בתוספות (יבמות מה, ב, 'מי'), שנוכחות בית הדין מעכבת רק בקבלת המצוות, אבל הטבילה כשרה כל זמן שידוע שהתקיימה גם אם היתה בלי נוכחות בית דין, וזה מה שהיה במקרה של רב אסי. וכ"כ מרדכי, רא"ש, אגודה (יבמות שם), מהר"ם מרוטנבורג (שם מו, ב) ור"ן (קידושין כו, א, בדפי הרי"ף). ובתוספות שם כתבו ביאור נוסף, שהואיל וידוע לכל שטבלה לנידתה, טבילתה נחשבת כמתבצעת בפני בית דין.

יש אומרים בדעת רי"ף ורמב"ם, שהטבילה היתה שלא בפני בית דין ולשם נידה בלא כוונה מפורשת לשם גיור, ואכן בדיעבד טבילה לנידה מועילה לגיור, וילדיה של הגיורת ייחשבו יהודים על סמך טבילה זו. אך לכתחילה אין להתחתן עמה בלא שטבלה בפני בית דין לשם גיור. המדובר במצב שידוע בקהילה שהיא נוהגת לטבול לנידתה כיהודייה או שידוע שהיא נוהגת כיהודייה וממילא מסתבר שגם טובלת לנידתה, ולכן לדעתם טבילתה זו נחשבת לה כגיור (כ"כ בדעת הרי"ף: מהרא"ל צינץ במשיבת נפש ב, נ. וכך נראה מדעת רמ"ך, שו"ת רדב"ז ד, פו; פרח מטה אהרן ב, נא, בדעת הרי"ף. וכך דעת התשב"ץ ג, רכז. ולפי צפנת פענח איסו"ב יג, ט, ודברות משה יבמות לה, ג, כך דעת הרמב"ם. ראו פרק טז במסורת הגיור, שיש אומרים שהתנהגות יהודית יכולה להוות תחליף לקבלה של בית הדין). ויש מבארים שטבילתה לנידתה אינה יכולה להועיל לגיור, אלא שבמקרה שלא ידוע אם הגיורת עברה גיור כדין, הטבילה לנידתה יוצרת חזקה שכפי הנראה התגיירה כהלכה וטבלה בפני שלושה, ולכן ילדיה בחזקת יהודים. אבל כיוון שאין עדים על גיורה בפני בית דין, אין מחתנים אותה בלא שתביא עדים שהתגיירה כהלכה, או שתטבול בפני בית דין (כן פירשו בדעת רי"ף ורמב"ם: מאירי, מ"מ בפירושו העיקרי, מהריב"ל, ראנ"ח, שו"ת תורת אמת כ, וב"ח. ורמב"ן ורמ"ך פירשו כך בדעת רמב"ם). ורמב"ן ורשב"א (יבמות מה, ב) ביארו את הרי"ף על דרך התוספות, שהיתה קבלת מצוות בבית דין בפני שלושה, אלא שהואיל והטבילה לא היתה בפני ג', לכתחילה אין להתחתן עמו.

בשו"ע רסח, ג, סתם כדעת תוס' ורא"ש, שגם בדיעבד קבלת המצוות חייבת להיות בפני שלושה, אבל אם מל או טבל שלא בפני שלושה ובלילה – בדיעבד הגיור כשר. והזכיר את דעת רי"ף ורמב"ם בשמם, שבלא טבילה בפני שלושה אסור להתחתן בישראל.

מילה: לדעת רבים דין מילה כדין טבילה, וכשם שטבילה צריכה להיות לכתחילה בפני שלושה כך מילה. וכן לעניין בדיעבד, כשם שלגבי טבילה נחלקו הראשונים אם הגיור כשר כשנעשתה שלא בפני שלושה, כך גם במילה (רמב"ן, טור, שו"ע רסח, ג, וכך משמע מריטב"א). ויש אומרים שמילה אינה צריכה שלושה אפילו לכתחילה (ב"ח בביאור רמב"ם וסמ"ג), וכפי שבמילת יהודי אין חובה שיהיו שלושה (ערוה"ש רסז, ד; רסח, ג). למעשה כתב הב"ח שיש לחוש לדעת רמב"ן, והביאוהו מהר"ם שיק יו"ד רמח, ואחרונים רבים.