לח – נאמנות והשגחה

א – נאמנות בסיסית

ככלל, בני ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן צוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מהחלבים, מגיד הנשה ומהדם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, בלא שיפקח עליו כהן או חכם. וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו. שאם הגיש לפניו בשר, יוכל לסמוך עליו שהכשיר אותו כהלכה מהדם, ולא עירב בתבשיליו בשר וחלב, והשגיח שלא יהיו בהם שרצים, והפריש מפירותיו תרומות ומעשרות. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה אף אנשי הקודש הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן צוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכלים שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א 'ואמר'; חולין י, ב 'עד'). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוס' גיטין ב, ב 'עד'). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

אמנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן נהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יו"ד א, א; ערוה"ש קיט, ב). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדיני טהרות וטומאות, תקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה ללומדם ולשומרם, ואז סומכים עליו ועל אשתו וילדיו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני, שאינו מזלזל במצווה, אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות, יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א; לעיל ח, יג).

ב – הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. וכפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות, שיהיו מדויקים ולא ירמו בהם. שנאמר (דברים כה, יג-טו): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". למדו חכמים ממה שהדגישה התורה: "יִהְיֶה לָּךְ" – "שמעמידים אגרדמין למידות". כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (ב"ב פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

ואף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול, אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם על ידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ולאכילה בלא שהכהן יביא עֵד שיעיד שהמום נפל מעצמו. ואם אין עֵד, אין מתירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע ורמ"א יו"ד שיד, א, לעיל יט, ו).

וכן לעניין מוכרי מזון, כיוון שהם עלולים להרוויח ממכירת מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליהם. בדורות האחרונים, ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף (לעיל לז, א), עד שהתייסד מנהג נחרץ, שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, גם אם המוכר שומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אג"מ יו"ד ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אמנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא ארבעה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד, ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני, ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות יותר מהודק. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה, והפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף. השלישי, ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה יותר קפדני, כדי למנוע מכשול מרבים. הרביעי, ככל שהמזון שעליו צריכים לפקח יותר מורכב, כדוגמת המזון התעשייתי המכיל עשרות ומאות מרכיבים ותוספי מזון, כך הפיקוח צריך להיות יותר מקצועי, כדי להקיף את כל השאלות שעלולות להתעורר.^[1]

ג – כללי ההשגחה

למרות שמצווה להשגיח על השוחטים ומוכרי המזון, אין הכוונה שלא מאמינים להם כלל, אלא באופן בסיסי סומכים עליהם, אולם כיוון שהם עלולים להתפתות, משגיחים עליהם לפרקים. אבל אם לא נסמוך עליהם כלל, נצטרך להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכל הוא האמון הבסיסי שרוכשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי השגחה כאשר עומד לפניו פיתוי כספי. ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים, הפתעה וענישה:

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך, צריך להעניק למשגיח מפתח כדי שיוכל להגיע למקום בכל עת ובלא תאום מראש, ולבדוק את כל הנעשה בו.

ענישה: אם תופשים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. וכפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף, נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויפגין כלפי חוץ שהוא מצטער מאוד על עוונו ועושה על כך תשובה גמורה, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש ש'תשובתו' נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי – ייכשל וירמה. ורק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות, היתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה עם תעניות וסיגופים, ולאחר סיום תשובתו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).
ובשמ"ש ומגן ח"ב יו"ד מא, על יסוד האמינות.

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שהנתפש כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, מסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אמנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפש כרמאי.^[2]

ד – כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שתי רמות של תעודות: תעודת כשרות רגילה, ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן בשני תחומים: האחד, בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל – בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה – מחמירים. ורק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים. וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית, וגם מפני שכך היה המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל. הרי שגם בדין זה נוהגים על פי כללי ההלכה כפי מסורת ההוראה (לעיל כ, ח-ט).

התחום השני, נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנהלי הכשרות שנקבעו עמו, והמשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכל מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם, מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ, מעניקים רק כשרות מהדרין.

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות שעיקרן: א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין.
ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים, שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות. ג) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים העלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום עבור מתן הכשרות. ד) תחרות שלעיתים נעשית פרועה ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים.

לפיכך, ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה: לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין, ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

אמנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכל, מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים ותחושת השליחות של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, העובדה שרוב המזון שמיוצר ומשווק בארץ הוא כשר, מסייעת מאוד לשמירת הכשרות. שלישית, התחרות בין גופי הכשרות השונים, וחשיפת הליקויים בתקשורת, גורמת להם לבקר את עצמם ולהשתפר.

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית או גוף כשרות פרטי – כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים (בד"צים) – כשרים למהדרין. ואם הרב או המשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות, נקי מעוון. ואם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.^[3]

ה – מדרגות בהידורים

אין שום 'הכשר', ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות, בדרך כלל גם המהדרים נוהגים להקל. מעבר לכך, כאשר מדובר בחומרה שלא החמירו בה צדיקי הדורות הקודמים, הואיל וסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים, אין ראוי לרבני ימינו להחמיר בה, כדי שלא יראו כמזלזלים בכבודם של הראשונים. אמנם לעיתים הצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בכך מפני שהחומרה היתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדולים, נכון להדר בכך, מפני שאין בזה זלזול בדורות הקודמים.

כיום בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו, ולעיתים בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמא לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים (לעיל כח, ח). וכך לגבי מנהג חליטת הבשר אחר מליחתו, בד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לדעת הרמב"ם והרא"ה כפי מנהג עולי תימן (לעיל כב, ז). וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים להן. כמו כן כל בד"ץ הולך בשיטת הפסיקה של רבניו, ולעיתים בשאלה מסוימת הכריעו הכרעה גמורה לקולא, ושוב אינם חוששים לשיטת המחמירים. מן הראוי שהשגחות ארץ ישראליות מהודרות יתחשבו וישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות.

עוד צריך לדעת, שישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על עצם השאלה מהו ההידור, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא להכשיר פירות שגודלו על ידי יהודים ב'היתר המכירה', וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ולעיתים אף אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים על פי 'היתר המכירה', שכן 'היתר המכירה' הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פנה"ל שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: א) ישוב הארץ, ב) העדפת אחינו על פני נוכרי. ולכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות: כשרות רגילה מ'היתר המכירה' או כשרות מהודרת שאוסרת את פירות 'היתר המכירה', נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

מטבע הדברים יש ויכוחים ותחרות בין גופי הכשרות השונים, וככלל, נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, על פני גופי כשרות שמחרימים ומשמיצים את זולתם. ואף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור ומהדומה לכיעור.

אלו עיקר השיקולים שעומדים בפני הרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת, טוב שיתייעץ על כך עם רבו.

ו – מפעלים ומסעדות

חלוקת ההשגחות ל'כשר' ו'כשר למהדרין' קיימת במפעלי מזון ובמסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. וזאת משום שבשיטת הייצור ההמוני המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה, מבחינת רמת הפיקוח קרובה להיחשב ככשרה למהדרין.

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים. בנוסף לכך, כיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה, לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא, היה צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדה שיש לה כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ב'רווח' גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר. אמנם הרוצה לסמוך על כשרות רגילה גם במסעדה בשרית – רשאי. ואף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות, מתקיימת השגחה שמונעת זאת ברוב ככל המקרים, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשרות. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון, ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזו משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.^[4]

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שטוען שהמסעדה עדיין מושגחת ושכחו להביא לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות, ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה.

באולמות אירועים בכשרות רגילה, כאשר יש משגיח צמוד שנמצא במשך כל זמן הכנת המאכלים והגשתם, רמת ההשגחה טובה. אולם אם המשגיח מגיע רק לפרקים, המצב בדרך כלל פחות טוב, הואיל והפיתוי לרמות גדול מאוד. לפיכך, מזמיני האירוע צריכים לבקש להיפגש עם המשגיח, ורק אם יעיד בפניהם שהמזון שיקבלו כשר, יזמינו את האירוע.

בתי מלון גדולים ובינוניים נמצאים בדרך כלל תחת השגחה טובה ממסעדות, משום שהיקף ייצור המזון בהם גדול יותר, ולכן ההשגחה עליהם צמודה יותר. ואע"פ כן טוב שהנוהגים להדר יבקשו לדבר עם המשגיח כדי לשמוע שנהלי הכשרות מתקיימים כסידרם.

ז – חותמת כשרות על מזון באריזה

חותמת הכשרות על אריזות המזון היא העדות על כך שהמזון שבאריזה כשר. ואף שמובילים את המזון ממקום למקום, כל זמן שהאריזה נותרה סגורה וחתומה כפי שיצאה מהמפעל, המזון שבתוכה בחזקת כשר. כך הדין בכל סוגי האריזות שקשה לזייפן.

כיוצא בזה קבעו חכמים, שכאשר צריכים לשלוח מזון בידי גוי, ויש חשש שיחליף אותו במזון שאיסורו מהתורה, כדוגמת בשר, שעלולים להחליף בבשר טרף, יש לחתום את הכלי או השק שבו המזון בשני חותמות. וכאשר החשש מאיסור חכמים, כדוגמת חלב שיחליפו אותו בחלב נוכרים, די לחתום את הכלי בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה, כדוגמת הדבקת נייר דבק על פתח הכלי וחתימה על הנייר באופן שאם יפתחו את הנייר יהיה קשה להדביק שם נייר חדש בחתימה דומה. ואם ידביקו עוד נייר דבק ויחתמו עליו, ייחשבו כשני חותמות. גם קשירת שקית הניילון שהמזון בתוכה באופן מיוחד שיקשה על הפותח אותה להחזירה לצורתה במדויק, נחשבת חותם אחד, וקשירת שתי שקיות – שני חותמות. כמו כן חותמת אחת שקשה מאוד לזייפה נחשבת כשני חותמות (רשב"א, ב"י קיח, ט; אג"מ יו"ד א, נו). וכן חותמת שהמזייף אותה צפוי על פי החוק לעונש נחשבת כשני חותמות (דעת כהן רכט).

לפיכך, כיוון שקשה יותר לזייף אריזה מקורית מאשר לזייף שני חותמות, כל אריזה מקורית נחשבת כשני חותמות. ואמנם גנב מקצועי מסוגל לייצר מכונה שתזייף את האריזות, אולם כיוון שאם ייתפש ייענש בחומרה על פי החוק, לא חוששים לכך. ואע"פ כן יש מהדרים לחתום בשני חותמות מאכלים שחשש ההחלפה בהם נוגע לאיסור חמור. לכן מהדרים לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם או מתכת ועליו עוד עטיפה מפלסטיק. ונכון להקפיד על כך במזון שהרווח מזיוף כשרותו גדול, כדוגמת בשר בכמויות גדולות, שבנוסף לחתימה שיש על כל אריזה, נכון לחתום גם את הקרטון שבו מניחים את האריזות. ויש מהדרים לייצר חותמות מיוחדות שמאוד קשה לזייפן (הולוגרמה).

כאשר אין תמריץ לרמות, כמו שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה.^[5]

ח – המתארח אצל שומר כשרות כהלכה

כפי שלמדנו (בהלכה א), המתארח אצל שומר כשרות כהלכה, צריך לסמוך עליו ולאכול ממאכליו, שכן הלכה היא ש"עד אחד נאמן באיסורים" (חולין י, ב, רש"י 'עד'; יבמות פח, א, רש"י 'ואמר'). ואף אורח שרגיל להדר ולקנות מוצרי מזון עם כשרות מהודרת, כשהוא מתארח אצל חברו או קרובו, עליו לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. ואף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אמנם במנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלימות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם בלא אונס של מחלה, נוהגים להקפיד גם כשמתארחים. כדוגמת יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח גם כשמתארחים, ואין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. כיוצא בזה, הנוהגים להקפיד לאכול תמיד רק בשר 'חלק', מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. גם מבין הנוהגים לאכול תמיד רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – יש שמקפידים בזה גם כשמתארחים. אמנם בתבשיל אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא (כמבואר לעיל כג, 7; 21).

וישנם כיום רבים שמחמירים לאכול רק מכשרויות מהודרות, עד שהקפדה זו הפכה אצלם למנהג נחרץ שאינם זזים ממנו בלא אונס של מחלה וכדומה. ואזי לפי מנהגם הם אינם אוכלים אצל מי שאינו מקפיד לרכוש את כל מוצרי המזון מכשרויות מהודרות. ואף שמנהגם מנוגד להלכה, ניתן להסביר שבעקבות המשברים והתהפוכות שהעם היהודי עבר בדורות האחרונים, אצל רבים נפגעה מסורת הכשרות, עד שקשה יותר לדעת מי מכיר כראוי את ההלכה ומי מקפיד על שמירתה, וכדי להימנע מספקות ואי נעימויות, קיבלו על עצמם כללי החמרה של מנהגי המהדרין. ובתוך כך הם גם מגביהים את חומות השמירה וההפרדה מפני הציבור שמדקדק פחות במצוות מסוג הכשרות או שעמדותיו פסולות בעיניהם, ואף זו מטרה ראויה לדעתם.

אולם למעשה, רק במנהגי החמרה מפורסמים נכון להחמיר בעת שמתארחים, אבל בשאר מנהגי ההחמרה, כל זמן שהמארחים ידועים כמקפידים לשמור כשרות כהלכה, על פי הדרכת חכמים אסור להחמיר, כדי שלא לגרום איבה ומחלוקת.^[6]

ט – המתארח אצל מסורתי

המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אם הוא ידוע כאדם אמין, אפשר לסמוך על דבריו. אלא שהואיל ויתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר. ולכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול לפני כן על המאכלים שהוא מגיש חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת נכון לשאול את השאלות בעת ההזמנה ולפני הסעודה.^[7]

חמש השאלות:

א) לגבי בשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. כאשר הרגילים לאכול בשר כשר, יכולים לסמוך על כשרות רגילה, והרגילים להדר לאכול בשר חלק, יאכלו בתנאי שהבשר חלק.
ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות.
ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר האם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואח"כ נשטפו. ואם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם.
ד) טבילת כלים, לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כגון סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. ואם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. בשעת הדחק כשאין שם כלים כאלה, יאכלו בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו. כאשר שאלה זו עלולה לגרום לעלבון גדול, אפשר להקל מחמת הספק (לעיל לא, ח).
ה) לגבי מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שחייבת בחלה (לעיל יא, ו), ואם כן, האם הופרשה מהם חלה, ובמקרה הצורך, להפריש כלשהו לחלה.^[8]

כאשר יהודי מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה. כל זמן שזה שהביא את העוגה הוא אדם אמין, אפשר לסמוך עליו. אמנם שאלה אחת צריך לשאול: במידה והיה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במידה ואין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש פירות בעוגה, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות. ואם לא ברור, יש להפריש תרומות ומעשרות.^[9]

י – המתארח אצל חילוני ומסעדה לא כשרה

המתארח אצל יהודי חילוני שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו בכלים חד פעמיים מאכלים כשרים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או ממאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. וטוב שיבקש לדעת מי העניק כשרות למאכלים, כדי לוודא שמדובר בכשרות אמינה. וזאת כמובן בתנאי שהמארח ידוע לו כאדם נאמן, שאפשר לסמוך על דבריו (כמבואר בהערה 7).

אבל אין לאכול מאכלים שהוא בישל בביתו, מפני שקשה מאוד לבדוק את כל הבעיות שיכולות להתעורר. ובכל מקרה, הסירים שלו צריכים הכשרה בהגעלה, וקנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה, על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (לעיל לב, ג, 3).

כאשר המארח הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרו בתוך תבנית חד פעמית, ונעטפו בנייר כסף, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים. ואם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (לעיל לא, ח; לב, ה).

יש להימנע מלהיכנס למסעדה לא כשרה, משום חילול השם ומראית עין, וקל וחומר שלא לשבת עם חבר שאוכל שם אוכל לא כשר. אמנם בחוץ לארץ בעת פגישה עם גויים אפשר להקל בכך, אבל בארץ שרוב המסעדות כשרות, גם עם גוי אין להיכנס למסעדה לא כשרה.^[10]

כמו כן נכון שלא לקנות בחנות שפתוחה בשבת, אבל בשעת הצורך אפשר לקנות שם מאכלים ארוזים עם כשרות.

יא – מתארחים אצל הורים

בן או בת שחזרו בתשובה, למרות שהוריהם אינם אוכלים כשר, אם הם אנשים ישרים ולמענם הכשירו את המטבח ומכינים עבורם מאכלים כשרים בכלים כשרים, עליהם לסמוך על הוריהם ולאכול אצלם (עי' אג"מ יו"ד א, נד, ולעיל בהערה 7).

בן או בת שמתארחים אצל הוריהם הדתיים, גם אם הוריהם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, משום כיבוד הורים עליהם לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הם נוהגים לאכול בשר 'חלק' וההורים אינם מקפידים על כך, יאכלו אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות (לעיל כ, 11). אמנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו עבורם בשר חלק. אבל במה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר עבורם.