ארכיון הקטגוריה: לח – נאמנות והשגחה

א – נאמנות בסיסית

ככלל, בני ישראל שמאמינים בה' ובתורתו נאמנים על המצוות, ולכן צוותה התורה שכל אדם מישראל, בין איש ובין אשה, יקיים בעצמו את מצוות הכשרות: ישחט את בהמותיו ויכשיר את הבשר מהחלבים, מגיד הנשה ומהדם, ויפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, בלא שיפקח עליו כהן או חכם. וכל אדם שיתארח אצל חברו יוכל לסמוך עליו ולאכול ממאכליו. שאם הגיש לפניו בשר, יוכל לסמוך עליו שהכשיר אותו כהלכה מהדם, ולא עירב בתבשיליו בשר וחלב, והשגיח שלא יהיו בהם שרצים, והפריש מפירותיו תרומות ומעשרות. לא זו בלבד אלא שלפי מצוות התורה אף אנשי הקודש הכהנים סומכים על כל אדם מישראל ואוכלים משחיטתו, שכן צוותה שכל ישראל שישחט לעצמו בהמה, ייתן לכהנים במתנה את הזרוע והלחיים והקיבה. זהו שאמרו חכמים "עד אחד נאמן באיסורים", היינו שאדם יכול להעיד על מאכלים שהם כשרים (רש"י יבמות פח, א 'ואמר'; חולין י, ב 'עד'). וכן מצינו שכל איש מישראל סומך על אשתו שנזהרת מטומאת נידה (תוס' גיטין ב, ב 'עד'). וכן אמרו חכמים: "הלכות הקדש, תרומות ומעשרות – הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ" (שבת לב, א).

אמנם נאמנות בסיסית זו תלויה בשני תנאים: הראשון, שמדובר באדם שיודע לקיים את פרטי המצווה. לכן נהגו לבדוק אדם שהתחיל לשחוט אם הוא יודע לעשות זאת כהלכה (חולין ג, ב; שו"ע יו"ד א, א; ערוה"ש קיט, ב). כמו כן, כשהתברר לחכמים שעמי הארץ אינם בקיאים בדיני טהרות וטומאות, תקנו שלא לסמוך על עם הארץ בענייני טומאה וטהרה, אלא אם כן יקבל על עצמו בפני שלושה ללומדם ולשומרם, ואז סומכים עליו ועל אשתו וילדיו (רמב"ם מטמאי משכב ומושב י, א-ה).

התנאי השני, שאינו מזלזל במצווה, אבל אם נודע כמזלזל במצווה, אין סומכים עליו. לפיכך, כשמצאו חכמים בימי בית המקדש השני, שמפני המחיר הגבוה של המעשרות, יש מעמי הארץ שאינם מפרישים אותם, גזרו שסומכים לעניין מעשרות רק על מי שהתחייב בפני שלושה להיות נאמן עליהם (סוטה מח, א; ירושלמי סוטה ט, יא; רמב"ם מעשר ט, א; לעיל ח, יג).

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ב – הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. וכפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות, שיהיו מדויקים ולא ירמו בהם. שנאמר (דברים כה, יג-טו): "לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". למדו חכמים ממה שהדגישה התורה: "יִהְיֶה לָּךְ" – "שמעמידים אגרדמין למידות". כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (ב"ב פט, א; רמב"ם גניבה ח, כ).

ואף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול, אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם על ידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ולאכילה בלא שהכהן יביא עֵד שיעיד שהמום נפל מעצמו. ואם אין עֵד, אין מתירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו"ע ורמ"א יו"ד שיד, א, לעיל יט, ו).

וכן לעניין מוכרי מזון, כיוון שהם עלולים להרוויח ממכירת מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליהם. בדורות האחרונים, ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף (לעיל לז, א), עד שהתייסד מנהג נחרץ, שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, גם אם המוכר שומר מצוות (עי' משיב דבר ב, ז; אג"מ יו"ד ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אמנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא ארבעה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד, ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני, ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות יותר מהודק. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה, והפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף. השלישי, ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה יותר קפדני, כדי למנוע מכשול מרבים. הרביעי, ככל שהמזון שעליו צריכים לפקח יותר מורכב, כדוגמת המזון התעשייתי המכיל עשרות ומאות מרכיבים ותוספי מזון, כך הפיקוח צריך להיות יותר מקצועי, כדי להקיף את כל השאלות שעלולות להתעורר.[1]


[1]. הכלל הראשון, כשיש פיתוי כספי צריך פיקוח: אמרו חכמים בע"ז לט, ב: "אין לוקחין בסוריא – לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר". כלומר, כאשר אדם מארח על שולחנו סומכים עליו, וכאשר הוא משמש כסוחר – אין סומכים עליו, שמא יתפתה לרמות למכור מזון שאינו כשר כדי להרוויח. לרמב"ם (מאכ"א יא, כה-כו), נמוק"י ואו"ה הארוך, בארץ ישראל, כאשר היתה בידי ישראל, ורוב ככל המזון היה כשר, לא היה חשש שאנשים יכינו מזון לא כשר, ולכן יכלו לסמוך על כל הסוחרים היהודים, שמוכרים מאכלים כשרים. אבל בסוריה ובכל שאר העולם, כיוון שיהודים חיו בין הגויים, היה חשש שיקנו מגויים מזון לא כשר בזול, ולכן לא סמכו על סוחר רגיל אלא אם כן הוא מוחזק בכשרות. וחשש הרמ"א לדעתם, וכ"כ ט"ז, חכ"א עא, ב, ערוה"ש (קיט, א-ט). מנגד, לדעת רש"י, ראב"ד, רמב"ן, מהר"ם מרוטנבורג, רא"ה, ר"ן, ועוד, בסוריה היתה בעיה מיוחדת בסחורות אלו, ולכן שם הורו להיזהר בהן, אבל אין כלל גורף שסוחרים שמרוויחים כסף צריכים פיקוח. וכך משמע מטור ושו"ע קיט, א, וכ"כ מהרלב"ח, ש"ך ועוד. ויש אומרים שכעיקרון הלכה כמותם, אלא שבפועל כל אימת שיש חשש לגבי המאכל או הסוחר, אפשר לקנות רק ממי שמוחזק בכשרות (מהרשד"ם, כנה"ג). כעין זה מצינו שהואיל והתעוררו חששות שהשוחטים יתרשלו בבדיקת הטריפות, נקבע שתלמידי חכמים יפקחו עליהם ויבדקו את הטריפות (טור יו"ד יח בשם הרא"ש; הר צבי יו"ד כ; ציץ אליעזר ט, לו. וכן לעיל כא, 6, לעניין ניקור). וכן מצינו שעם הסתעפות והתרחבות המסחר במזון, בקהילות רבות נקבע, שהרבנות המקומית צריכה לפקח על כל אדם שמוכר מזון שלעיתים מתעוררות לגביו חששות, ואפילו הוא ידוע כירא שמים (בית הלל יו"ד סה, ה, והובא בבאר היטב טיקטין סה, ט, ובדרכי תשובה קיט, ז; ספר התקנות בישראל ח"ד עמ' שסט-שע; כה"ח קיט, ד-ו; שואל ונשאל ח"ה יו"ד פא). כיוון שכלל זה בנוי על הפיתוי הכספי, ממילא מובן שככל שהפיתוי גדול יותר, צריך פיקוח הדוק יותר.

הכלל השני פשוט, וכעין זה מבואר להלן בהלכה ז, שלשמירה מאיסור דרבנן די ב'חותם אחד' ולאיסור תורה צריך 'חותם בתוך חותם'. הכלל השלישי, ככל שמדובר בסוחר שמוכר ליותר אנשים, צריך לפקח עליו יותר (משיב דבר א, ל, ועי' בירושלמי דמאי ב, ב). הכלל הרביעי מתבאר ממה שלמדנו בפרק הקודם על תעשיית המזון, ותמציתו בהלכה א.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ג – כללי ההשגחה

למרות שמצווה להשגיח על השוחטים ומוכרי המזון, אין הכוונה שלא מאמינים להם כלל, אלא באופן בסיסי סומכים עליהם, אולם כיוון שהם עלולים להתפתות, משגיחים עליהם לפרקים. אבל אם לא נסמוך עליהם כלל, נצטרך להעמיד עליהם פקחים בכל שעה, ואף על הפקחים לא נוכל לסמוך, ונצטרך להעמיד פקחים על הפקחים עד אין קץ. אלא היסוד לכל הוא האמון הבסיסי שרוכשים לסתם אדם, שצריך חיזוק על ידי השגחה כאשר עומד לפניו פיתוי כספי. ההשגחה נשענת על יסוד ההרתעה, שמתחלק לשני חלקים, הפתעה וענישה:

הפתעה: כאשר יש חשש שבעל העסק או הפועל יעשו פעולה שתאסור את המאכל, צריך שידע שבכל עת יכול המשגיח להגיע ולראותו. לשם כך, צריך להעניק למשגיח מפתח כדי שיוכל להגיע למקום בכל עת ובלא תאום מראש, ולבדוק את כל הנעשה בו.

ענישה: אם תופשים את השוחט או הסוחר במכירת מאכל אסור, צריך לשלול ממנו את הכשרות. וכפי שהורו חכמים, ששוחט שמכר בשר טרף, נפסל לעולם. ואף אם יטען שעשה זאת בשגגה, ויפגין כלפי חוץ שהוא מצטער מאוד על עוונו ועושה על כך תשובה גמורה, אין סומכים עליו יותר. שהואיל ואיבד את אמינותו, יש לחשוש ש'תשובתו' נועדה לצורך קבלת היתר למכור בשר, וכאשר יעמוד שוב בפני פיתוי – ייכשל וירמה. ורק אם יעבור למקום אחר, ושם יארע מקרה נדיר שעל ידו יתברר בוודאות שהתגבר על תאוותו לממון, אפשר יהיה להאמין לו שחזר בתשובה (סנהדרין כה, א; רשב"א א, כ; שו"ע קיט, טו).

בראשית תקופת האחרונים, לפני כארבע מאות שנה, כאשר גבר תהליך ההתמקצעות, היו משפחות שכל פרנסתן נשענה על שחיטת בשר ומכירתו, ואם היו פוסלים את אבי המשפחה מלמכור בשר לצמיתות, היתה נכרתת פרנסתו ופרנסת בני משפחתו. לפיכך, הורו הרבנים להקל בדינו ולסדר לו תשובה עם תעניות וסיגופים, ולאחר סיום תשובתו יחזרו לסמוך עליו (רש"ל, ט"ז קיט, טז; שואל ומשיב קמא ב, קע. עי' חולין יח, א; דעת כהן ב).
ובשמ"ש ומגן ח"ב יו"ד מא, על יסוד האמינות.

וכך נוהגים כיום, שאם נראה לרבנים האחראים שיש סיכוי שהנתפש כרמאי ישנה את דרכיו לטובה, מענישים אותו בשלילת כשרות לזמן מסוים, מסדרים לו סדר תשובה, ולאחר מכן מחזירים לו את תעודת הכשרות. אמנם מובן מאליו, שהואיל וההרתעה הכללית נפגעה מכך ששלילת הכשרות אינה לצמיתות, נוצר מנגד צורך להגביר את משקל הפיקוח על כלל סוחרי המזון, ובמיוחד על מי שכבר נתפש כרמאי.[2]


[2]. ככלל כאשר אין לאדם שום תמריץ לשקר סומכים גם על אדם חשוד, כמבואר בראשונים רבים ושו"ע ב, ד; קיט, ז. ואף על גוי שאין לו תמריץ להחליף מזון כשר בטרף, סומכים שלא החליף, כמבואר בע"ז לד, ב; לט, ב; שו"ע קיד, ד; קיח, י. וכאשר יש תמריץ לרמות, אזי על ידי הרתעה ניתן להתגבר עליו. אחת מדרכי ההרתעה היא פיקוח של משגיח ש'יוצא ונכנס' בהפתעה, כפי שלמדנו לעניין המפקיד יין אצל גוי, בע"ז סא, א; שו"ע קכט, א; קלא, א; לעיל כט, ט. וכן לעניין חליבת חלב על ידי נוכרי, בע"ז לט, ב; שו"ע קטו, א; לעיל ל, ב. וכן לעניין שחיטת כותי – חולין ג, א. וכן לעניין חשש החלפה – שו"ע קיח, י. כיום ניתן לבצע חלק מההרתעה והפיקוח על ידי מצלמות, כמובא לעיל ל, 5. ככל שהחשש שייכשלו באיסור הוא יותר גדול, כך ההרתעה צריכה להיות יותר חמורה על ידי פיקוח רב יותר של משגיח 'יוצא ונכנס', וענישה חמורה יותר על הפרת הוראות. מנגד כאשר החשש קל, אפשר להסתפק בפיקוח בהפתעה של פעם ביום בלבד, כמובא בב"י קלא, א. לעיתים הפיקוח וההרתעה נשענים על הציבור שעלול לראות את הפרת הכשרות, כמובא בע"ז לא, ב; שו"ע קכט, ד. כאשר ההרתעה גדולה מאוד, כגון שהפרת כשרות תגרום להפסד עצום, אפשר להפחית את הפיקוח, כמובא בע"ז מ, ב; שו"ע קלא, ב. הרתעה יכולה להישען גם על פגיעה באמינותו של אדם שפרנסתו נשענת על אמינותו, כמבואר במנחות מג, א; שו"ע קיד, ה. באג"מ יו"ד ד, א הרחיב בביאור דרכי ההשגחה.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ד – כשר ומהדרין

במערכות הכשרות מקובל להעניק שתי רמות של תעודות: תעודת כשרות רגילה, ותעודת כשרות למהדרין. ההבדל ביניהן בשני תחומים: האחד, בכשרות מהדרין, כאשר אין קושי גדול במיוחד, חוששים לדעות המחמירים גם כשהם מיעוט וגם כשיסוד הדין מדברי חכמים. ואילו בכשרות רגילה הולכים לפי כללי ההלכה, שבשעת הצורך במחלוקת בדברי חכמים פוסקים כדעה המקילה, ובמחלוקת הנוגעת לאיסור תורה, אם יש רוב ברור שמיקל – בשעת הצורך סומכים עליו, ואם המחלוקת שקולה – מחמירים. ורק בדין סירכות הריאה בבהמה, למרות שמדובר במחלוקת שקולה באיסור תורה, מקילים. וזאת משום העלות הגבוהה שבהחמרה, וגם מפני שסברת המקילים נראית, וגם מפני שכך היה המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל. הרי שגם בדין זה נוהגים על פי כללי ההלכה כפי מסורת ההוראה (לעיל כ, ח-ט).

התחום השני, נוגע למידת הפיקוח. בכשרות רגילה נוהגים על פי כללי ההלכה המקובלים על רוב הפוסקים, וסומכים על בעל העסק שיעמוד בנהלי הכשרות שנקבעו עמו, והמשגיח פוקד את העסק לפרקים, כדי לבדוק שהכל מתנהל כמסוכם. אם ימצא שרימו, ישלול את הכשרות, אבל כל זמן שלא מצא בעיה משמעותית, ממשיכים לסמוך על בעל העסק. לעומת זאת בכשרות מהדרין סומכים פחות על בעל העסק, ובדרך כלל דורשים שיהיה במקום משגיח צמוד שילווה את כל מלאכת הכנת המזון. בנוסף לכך, גם בעקבות הפרה קלה של ההוראות יכולים לשלול את תעודת הכשרות.

ככלל, הרבנות הראשית והרבנויות המקומיות מעניקות גם כשרות רגילה וגם כשרות מהדרין, ואילו גופי הכשרות הפרטיים למיניהם, מעניקים בדרך כלל רמת כשרות אחת. הבד"צים המפורסמים בארץ, מעניקים רק כשרות מהדרין.

מסיבות שונות, מערכת הכשרות סובלת מבעיות רבות שעיקרן: א) חוסר נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין.
ב) היעדר פיקוח על רבנויות ובד"צים מסוימים, שלעיתים עושים את מלאכתם ברשלנות. ג) פעמים רבות קיים ניגוד עניינים העלול לגרום למשגיחים או לגופי הכשרות להעלים עין מבעיות כדי להמשיך לקבל תשלום עבור מתן הכשרות. ד) תחרות שלעיתים נעשית פרועה ומלווה בהשמצות שפוגעות שלא בצדק בחזקת הכשרות של אנשים נאמנים.

לפיכך, ראוי לפעול לשיפור מערכת הכשרות כולה: לקבוע נהלים אחידים להגדרת כשר ומהדרין, ונהלים שמפחיתים את חשש ניגוד העניינים, ולחייב את גופי הכשרות לדווח בשקיפות על רמת הפיקוח שלהם, כדי שידע הקונה על מה הקפידו ועל מה לא, ועל כל זה הרבנות הראשית תפקח באמינות.

אמנם גם עכשיו, למרות כל הבעיות הדורשות תיקון, בסך הכל, מערכת הכשרות בארץ ברמה טובה. כמה סיבות לכך: ראשית, בזכות יראת השמיים ותחושת השליחות של רוב ככל העוסקים במלאכת הכשרות. שנית, העובדה שרוב המזון שמיוצר ומשווק בארץ הוא כשר, מסייעת מאוד לשמירת הכשרות. שלישית, התחרות בין גופי הכשרות השונים, וחשיפת הליקויים בתקשורת, גורמת להם לבקר את עצמם ולהשתפר.

לפיכך, להלכה ולמעשה, כל המאכלים שיש עליהם השגחת כשרות של הרבנות הראשית והרבנות המקומית או גוף כשרות פרטי – כשרים. ובדרך כלל, המאכלים שיש עליהם כשרות למהדרין של הרבנות או של גופי כשרות פרטיים (בד"צים) – כשרים למהדרין. ואם הרב או המשגיח התרשלו במלאכתם והמזון שאדם אכל לא היה כשר או לא מהודר כפי שביקש, העוון מונח כולו על ראשם של הרב והמשגיח, ואילו הקונה שהקפיד לקנות מזון שיש עליו השגחת כשרות, נקי מעוון. ואם הרב והמשגיח עשו את מלאכתם נאמנה והיצרן רימה אותם, העוון מונח כולו על ראשו של היצרן הרמאי.[3]


[3]. הכלל שהולכים אחר הרוב הוא יסוד מרכזי בכל הלכות כשרות, כפי שלמדנו לעניין טריפות לעיל כ, ד, וכמבואר להלן בהערה 4. וגם כאשר שומעים על בעיות כשרות ברבנות זו או אחרת, לעולם רוב הרבנויות אמינות, ואף באותה רבנות שהתגלעו בה בעיות, מן הסתם ברוב המקומות המושגחים על ידה המאכלים כשרים. לפיכך, כל זמן שהצרכן לא שמע אחרת, הוא רשאי לסמוך על כשרות רגילה.

בין רבנות לבד"צים רציניים: הבעיה בכשרות של רבנויות מקומיות רבות, שהמשגיח מקבל את שכרו מבעל העסק, ויש חשש שיירתע מלמחות בו. מנגד, לבד"צים יש תמריץ להמשיך להעניק כשרות הואיל והם מתפרנסים מכך, ואילו לרב המקומי יש משכורת קבועה, ואין תמריץ להמשיך להעניק כשרות, ולכן פסיקתו נקייה מהטיה. בנוסף לכך, את הרבנות המקומית אפשר לבקר על ידי הרבנות הראשית ומערכת המשפט הממלכתית, ובזה יש לרבנות יתרון (הרב משה ביגל במבוא לספרו 'אכול בשמחה'). אולם בכך שעיסוקם של הבד"צים בכשרות מהודרת שהפיקוח בה הדוק יותר, נוצר איזון לניגוד העניינים שלהם, שמתחזק על ידי החשש שלהם מביקורת מגופי כשרות מתחרים.

בד"צים שונים קמים לפרקים ומעניקים תעודות יפות, אבל בפועל השגחתם לקויה. והצרכן הנבון צריך להשתדל להימנע מלסמוך על בד"צים לא מוכרים, ובמיוחד בנוגע למסעדות ולמפעלים קטנים. ואע"פ כן, אין עוון ביד הצרכן התמים שאינו יודע שמדובר בגוף בעל אמינות לקויה. שכן אם הם ידועים כרשלנים, תפקידה ואחריותה של הרבנות הראשית והמקומית למחות בהם על ידי פרסום בכלי התקשורת הדתיים והחרדיים, ואם לא יתקנו את דרכם, לתבוע את העמדתם למשפט על פי חוק 'איסור אונאה בכשרות'.

יש רבנים שמזלזלים בהכשרי הרבנות, ולעיתים הם מתמנים כרבנים מקומיים ומעניקים כשרות של 'רבנות' בלא אחריות מספקת, בתואנה שממילא יהודי שמקפיד במצוות צריך לרכוש הכשר בד"ץ. אמנם בפועל, למרות שהשגחתם רשלנית ולקויה, כיוון שחתימת כשרותם מתנוססת על המזון, הצרכן רשאי לסמוך עליהם. ואם האוכל שאכל אינו כשר, העוון כולו על ראשם. אפשר להציע למי שמודע לספק שבאמינותם, שיבדוק אותם על ידי שאלה, האם הם מוכנים לאכול מהכשרות שלהם. אם לא – עדיף שלא יסמוך עליהם.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ה – מדרגות בהידורים

אין שום 'הכשר', ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות, בדרך כלל גם המהדרים נוהגים להקל. מעבר לכך, כאשר מדובר בחומרה שלא החמירו בה צדיקי הדורות הקודמים, הואיל וסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים, אין ראוי לרבני ימינו להחמיר בה, כדי שלא יראו כמזלזלים בכבודם של הראשונים. אמנם לעיתים הצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בכך מפני שהחומרה היתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדולים, נכון להדר בכך, מפני שאין בזה זלזול בדורות הקודמים.

כיום בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו, ולעיתים בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמא לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים (לעיל כח, ח). וכך לגבי מנהג חליטת הבשר אחר מליחתו, בד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לדעת הרמב"ם והרא"ה כפי מנהג עולי תימן (לעיל כב, ז). וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים להן. כמו כן כל בד"ץ הולך בשיטת הפסיקה של רבניו, ולעיתים בשאלה מסוימת הכריעו הכרעה גמורה לקולא, ושוב אינם חוששים לשיטת המחמירים. מן הראוי שהשגחות ארץ ישראליות מהודרות יתחשבו וישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות.

עוד צריך לדעת, שישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על עצם השאלה מהו ההידור, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא להכשיר פירות שגודלו על ידי יהודים ב'היתר המכירה', וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ולעיתים אף אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים על פי 'היתר המכירה', שכן 'היתר המכירה' הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פנה"ל שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: א) ישוב הארץ, ב) העדפת אחינו על פני נוכרי. ולכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות: כשרות רגילה מ'היתר המכירה' או כשרות מהודרת שאוסרת את פירות 'היתר המכירה', נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.

מטבע הדברים יש ויכוחים ותחרות בין גופי הכשרות השונים, וככלל, נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, על פני גופי כשרות שמחרימים ומשמיצים את זולתם. ואף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור ומהדומה לכיעור.

אלו עיקר השיקולים שעומדים בפני הרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת, טוב שיתייעץ על כך עם רבו.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ו – מפעלים ומסעדות

חלוקת ההשגחות ל'כשר' ו'כשר למהדרין' קיימת במפעלי מזון ובמסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. וזאת משום שבשיטת הייצור ההמוני המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה, מבחינת רמת הפיקוח קרובה להיחשב ככשרה למהדרין.

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים. בנוסף לכך, כיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה, לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא, היה צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדה שיש לה כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ב'רווח' גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר. אמנם הרוצה לסמוך על כשרות רגילה גם במסעדה בשרית – רשאי. ואף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות, מתקיימת השגחה שמונעת זאת ברוב ככל המקרים, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשרות. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון, ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזו משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.[4]

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שטוען שהמסעדה עדיין מושגחת ושכחו להביא לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות, ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה.

באולמות אירועים בכשרות רגילה, כאשר יש משגיח צמוד שנמצא במשך כל זמן הכנת המאכלים והגשתם, רמת ההשגחה טובה. אולם אם המשגיח מגיע רק לפרקים, המצב בדרך כלל פחות טוב, הואיל והפיתוי לרמות גדול מאוד. לפיכך, מזמיני האירוע צריכים לבקש להיפגש עם המשגיח, ורק אם יעיד בפניהם שהמזון שיקבלו כשר, יזמינו את האירוע.

בתי מלון גדולים ובינוניים נמצאים בדרך כלל תחת השגחה טובה ממסעדות, משום שהיקף ייצור המזון בהם גדול יותר, ולכן ההשגחה עליהם צמודה יותר. ואע"פ כן טוב שהנוהגים להדר יבקשו לדבר עם המשגיח כדי לשמוע שנהלי הכשרות מתקיימים כסידרם.


[4]. היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. ואף שהמשגיח מקבל על כך שכר, כיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". וכשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסוה"ת ז, ז). ואף שלעיתים מתפשטות שמועות רעות על כשרות של רבנות מסוימת שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות מזויפת. למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי אמין. ראשית, מפני חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק. שנית, הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות – כשרים. וכפי שמבואר בחולין צה, א, ושו"ע קי, ג, שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב. קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות. ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים 'קבועים', הואיל ואין יודעים היכן הם, ולדעת רוב הפוסקים דין 'קבוע' תלוי בכך שהמקום הטרף יהיה ידוע או לפחות יהיה כזה שבמאמץ קל ניתן יהיה לברר היכן הוא. ואין חוששים לדעת המחמירים בזה, הואיל ולרוב הפוסקים בכל ספק בדין קבוע יש להקל (לעיל ב, 16). אמנם לכתחילה ראוי לאדם להתרחק מהספק, ולכן המהדרין מגבירים את הפיקוח, כדי לצמצם את מספר הפעמים שבהם המוכר ירמה וימכור להם מאכל שאינו כשר. מהתורה הולכים אחר הרוב גם לגבי בשר שנמצא ברחוב, אבל מדברי חכמים יש אומרים שאסור לאכול בשר שהתעלם מהעין אלא אם כן יש בו סימן שהוא כשר או שהוא ארוז וחתום בחותמת כשרות (שו"ע סג, א), ויש מקילים גם בבשר ללכת אחר הרוב (רמ"א סג, ב).

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ז – חותמת כשרות על מזון באריזה

חותמת הכשרות על אריזות המזון היא העדות על כך שהמזון שבאריזה כשר. ואף שמובילים את המזון ממקום למקום, כל זמן שהאריזה נותרה סגורה וחתומה כפי שיצאה מהמפעל, המזון שבתוכה בחזקת כשר. כך הדין בכל סוגי האריזות שקשה לזייפן.

כיוצא בזה קבעו חכמים, שכאשר צריכים לשלוח מזון בידי גוי, ויש חשש שיחליף אותו במזון שאיסורו מהתורה, כדוגמת בשר, שעלולים להחליף בבשר טרף, יש לחתום את הכלי או השק שבו המזון בשני חותמות. וכאשר החשש מאיסור חכמים, כדוגמת חלב שיחליפו אותו בחלב נוכרים, די לחתום את הכלי בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה, כדוגמת הדבקת נייר דבק על פתח הכלי וחתימה על הנייר באופן שאם יפתחו את הנייר יהיה קשה להדביק שם נייר חדש בחתימה דומה. ואם ידביקו עוד נייר דבק ויחתמו עליו, ייחשבו כשני חותמות. גם קשירת שקית הניילון שהמזון בתוכה באופן מיוחד שיקשה על הפותח אותה להחזירה לצורתה במדויק, נחשבת חותם אחד, וקשירת שתי שקיות – שני חותמות. כמו כן חותמת אחת שקשה מאוד לזייפה נחשבת כשני חותמות (רשב"א, ב"י קיח, ט; אג"מ יו"ד א, נו). וכן חותמת שהמזייף אותה צפוי על פי החוק לעונש נחשבת כשני חותמות (דעת כהן רכט).

לפיכך, כיוון שקשה יותר לזייף אריזה מקורית מאשר לזייף שני חותמות, כל אריזה מקורית נחשבת כשני חותמות. ואמנם גנב מקצועי מסוגל לייצר מכונה שתזייף את האריזות, אולם כיוון שאם ייתפש ייענש בחומרה על פי החוק, לא חוששים לכך. ואע"פ כן יש מהדרים לחתום בשני חותמות מאכלים שחשש ההחלפה בהם נוגע לאיסור חמור. לכן מהדרים לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם או מתכת ועליו עוד עטיפה מפלסטיק. ונכון להקפיד על כך במזון שהרווח מזיוף כשרותו גדול, כדוגמת בשר בכמויות גדולות, שבנוסף לחתימה שיש על כל אריזה, נכון לחתום גם את הקרטון שבו מניחים את האריזות. ויש מהדרים לייצר חותמות מיוחדות שמאוד קשה לזייפן (הולוגרמה).

כאשר אין תמריץ לרמות, כמו שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה.[5]


[5]. מבואר בע"ז לט, א-ב, שהשולח ביד גוי בשר, יין, תכלת או דג, צריך לחותמם בשני חותמות. ואילו השולח חילתית, מורייס, פת או גבינה, יכול להסתפק בחותם אחד. לרוב הפוסקים, ההבדל נובע מחומרת האיסור שמפניו חוששים, כאשר החשש מאיסור תורה – צריך שני חותמות, ובחשש מאיסור חכמים – די בחותם אחד (רמב"ם מאכ"א יג, י; רשב"א, רבנו ירוחם, שו"ע קיח, א). ויש אומרים שההבדל הוא בין דבר שאסור מצד גופו שצריך שני חותמות, לדבר שנאסר מחמת דבר שנתערב בו, שדי לו בחותם אחד (רמב"ן, רא"ה, ריטב"א, ר"ן). ויש מבארים שדעה זו מסכימה לדעה הראשונה, שאם החשש הוא של תערובת, מדובר בדרך כלל בחשש איסור דרבנן, וממילא מספיק חותם אחד (ראב"ד, מאירי, גר"א וערוה"ש קיח, ג).

לרש"י ההבדל אינו תלוי בחומרת האיסור, אלא כשיש מהזיוף רווח גדול צריך שני חותמות, וכשהרווח קטן חותם אחד. ואף שרוב הראשונים לא כתבו כפירושו בגמרא, יסוד סברתו מוסכם. וכן למדנו, שכאשר אין שום תמריץ לגוי להחליף, אין חוששים שהחליף (ע"ז לד, ב; תוספות ע"ז יב, א, 'ושדי'; שו"ע קיח, י; ש"ך א). וכן כאשר הוא חושש להיתפש, מפני שייענש על כך, סומכים גם בלא חותמות (שו"ע קיח, י; עי' ש"ך קכט, ד; כה"ח קיח, נ). ולכן סומכים על שליח של מזון מוכן וכיוצא בזה, כל שאין חשש סביר שירצה להחליף, קל וחומר כאשר המצב הוא שאם יחליף יפוטר מעבודתו כשליח (עי' 'ואכלת ושבעת' ה, ה). מנגד, כאשר חשש הזיוף גדול, אין סומכים גם על חותמות, וכפי שכתב הרשב"א (א, קט), במצב שהיו רגילים לזייף חותמות. וכ"כ בפר"ת קיט, ג. לכן בכמויות גדולות של בשר דואגים לפקח יותר על ידי תעודת משלוח, משקל וכיוצא בזה, כדי להבטיח שהמשלוח אכן מהמקום הכשר.

הקשו הראשונים שבע"ז לט, א-ב, מבואר שיין צריך שמירה של חותם בתוך חותם, וכן משמע מדברי רב בע"ז כט, ב. אולם בע"ז לא, א, מבואר שהלכה כר' אליעזר שמספיק חותם אחד או מפתח. לרוב הראשונים, הכוונה שבנוסף לחותם צריך שהמקום יהיה סגור במפתח, וממילא זה נחשב כחותם נוסף (רמב"ם ורשב"א, ובה"ג ורי"ף לפי רוב הראשונים), וכן נפסק בדעת סתם בשו"ע קיח, א; קל, א. ויש שלמדו מדעת ר' אליעזר שאם ידוע שהישראל יבדוק אח"כ אם המאכל נותר חתום בחותמו – די בחותם אחד (תוס', סמ"ג, סמ"ק, תרומה, אשכול, ר"ן, ריטב"א). וכ"כ בשו"ע קיח, א, בדעת י"א החולקים על הסתם. לר"ת ישראל חשוד עלול יותר לרמות כי הוא פחות מפחד, ולכן כשמפקידים אצלו יין צריך שני חותמות, וכשמפקידים אצל גוי די בחותם אחד (תוס' שם). וכ"כ או"ז. ויש שכתבו שאפשר לסמוך עליו בדיעבד (תוס' לא, ב, 'השולח'), רוקח, או"ה הארוך; רמ"א קיח, א. עוד ראו לעיל כט, ט, 11.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ח – המתארח אצל שומר כשרות כהלכה

כפי שלמדנו (בהלכה א), המתארח אצל שומר כשרות כהלכה, צריך לסמוך עליו ולאכול ממאכליו, שכן הלכה היא ש"עד אחד נאמן באיסורים" (חולין י, ב, רש"י 'עד'; יבמות פח, א, רש"י 'ואמר'). ואף אורח שרגיל להדר ולקנות מוצרי מזון עם כשרות מהודרת, כשהוא מתארח אצל חברו או קרובו, עליו לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. ואף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.

אמנם במנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלימות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם בלא אונס של מחלה, נוהגים להקפיד גם כשמתארחים. כדוגמת יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח גם כשמתארחים, ואין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. כיוצא בזה, הנוהגים להקפיד לאכול תמיד רק בשר 'חלק', מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. גם מבין הנוהגים לאכול תמיד רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – יש שמקפידים בזה גם כשמתארחים. אמנם בתבשיל אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא (כמבואר לעיל כג, 7; 21).

וישנם כיום רבים שמחמירים לאכול רק מכשרויות מהודרות, עד שהקפדה זו הפכה אצלם למנהג נחרץ שאינם זזים ממנו בלא אונס של מחלה וכדומה. ואזי לפי מנהגם הם אינם אוכלים אצל מי שאינו מקפיד לרכוש את כל מוצרי המזון מכשרויות מהודרות. ואף שמנהגם מנוגד להלכה, ניתן להסביר שבעקבות המשברים והתהפוכות שהעם היהודי עבר בדורות האחרונים, אצל רבים נפגעה מסורת הכשרות, עד שקשה יותר לדעת מי מכיר כראוי את ההלכה ומי מקפיד על שמירתה, וכדי להימנע מספקות ואי נעימויות, קיבלו על עצמם כללי החמרה של מנהגי המהדרין. ובתוך כך הם גם מגביהים את חומות השמירה וההפרדה מפני הציבור שמדקדק פחות במצוות מסוג הכשרות או שעמדותיו פסולות בעיניהם, ואף זו מטרה ראויה לדעתם.

אולם למעשה, רק במנהגי החמרה מפורסמים נכון להחמיר בעת שמתארחים, אבל בשאר מנהגי ההחמרה, כל זמן שהמארחים ידועים כמקפידים לשמור כשרות כהלכה, על פי הדרכת חכמים אסור להחמיר, כדי שלא לגרום איבה ומחלוקת.[6]


[6]. סוגיה זו מורכבת מכמה סוגיות ונסכמן בקיצור: מבואר בפסחים נא, ב, שההולך ממקום שאין עושים בו מלאכה בערב פסח למקום שעושים בו מלאכה, לא יעשה מלאכה. והקשו, הרי אמרו: "אל ישנה אדם מפני המחלוקת", ואיך הוא רשאי להחמיר כשהם מקילים? והשיב רבא, שהואיל וממילא יש אנשים שאין להם עבודה, הימנעותו מעבודה אינה נראית כשינוי ממנהגם. ע"כ. הרי שאם החמרתו היתה ניכרת, היה צריך לעבור על מנהג מקומו ולהקל כמותם שגדול השלום כשהאיסור אינו מהתורה (רא"ש פסחים ד, ד). יש אומרים שרק במנהג אפשר להקל, אבל אם לדעת המחמירים הוא איסור גמור מדרבנן, אין להקל (ר"ת, רמב"ן, ש"ך קיט, כ; פר"ח יט; מ"ב תסח, כג). ויש אומרים שגם כאשר למנהג המחמירים מדובר באיסור מדברי חכמים, בעת שהולכים למקום שנוהגים כדעת המקילים, צריך להקל מפני המחלוקת (תוס' פסחים נב, א, 'ממקום'; מהרשד"ם יו"ד פה; מקראי קודש דף קצט, ב; הלכות קטנות ד; וכך למדו בדעת הרא"ש והר"ן). כיוצא בזה, המנהג הרווח כדעת האוסרים מהתורה את החלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה, ובני ריינוס הקילו בו, וכשבני קהילות אחרות התארחו אצל בני ריינוס לא אכלו חלב זה, אבל היו שאכלו את שאר המאכלים שהתבשלו עמו. שכן מה שאסרו מטעם "מנהג הלכה, אין צריך להחמיר בטעם כעיקר במקום שנהג בו היתר מלא תתגודדו" (איסור והיתר הארוך יד, ט). ורבים נמנעו מלאכול גם מה שהתבשל עם חלב זה, אבל הקילו לאכול מהכלים שהתבשל בהם בלא להגעילם (רבנו ירוחם, רמ"א סד, ט; כנה"ג, שולחן גבוה ועוד. והפר"ח או"ח תצו, כד, החמיר שלא לאכול גם בכליהם). כיוצא בזה למדנו במשנה דמאי ד, ב, שאפשר לאכול שבת אחת אצל מי שאינו נאמן על המעשרות על סמך עדותו שהפריש מעשרות כדין. והטעם מבואר בירושלמי שם, לר' יוחנן מפני איבה, ולר' אבון משום דרכי שלום. הרי שלמרות שמדובר בתקנת חכמים שלא לאכול ממי שלא קיבל על עצמו להקפיד במעשרות, בתנאים של אירוח בשבת שאסור להפריש מעשרות, כדי למנוע איבה ולהרבות שלום, הקילו לסמוך עליו. כיוצא בזה כתב הרמ"א קיב, טו, עפ"י מהרי"ל, שכאשר הנזהר מפת גוי אוכל עם חברים שאינם נזהרים – יאכל מהפת שלהם "משום איבה וקטטה", שהפת עיקר הסעודה, והימנעות מאכילתה ניכרת מאוד ועלולה לגרום לאיבה (כמובא לעיל כח, ד). והוסיף הרמ"א: "ואין ללמוד מכאן לשאר איסורים". וכ"כ האחרונים שם.

מכלל הסוגיות למדנו שהסכמת הפוסקים שכדי לשמור על השלום ולמנוע איבה, האורח צריך לוותר על מנהגי חומרה (ונחלקו כיצד ינהג במחלוקת באיסורי דרבנן, כאשר במקום האורח נפסקה הלכה כדעת המחמירים, לתוס' ודעימיה יקל, ולר"ת ודעימיה יחמיר). לכן המתארח אצל אדם ששומר כשרות, עליו לאכול ממאכליו, שאם לא כן ייפגם השלום ותתעורר איבה, שכן למדנו בהלכה ד שההכשר הרגיל הוא הכשר על פי כללי ההלכה.

כהשלמה לכך למדנו שיש אומרים שראוי למארח לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם, אבל אין זו חובה (ריטב"א יבמות יד, ב; פר"ח קיט, יט). ולדעת רבים חובה לומר להם שהמאכל שלו אינו כשר לפי מנהגם (או"ז, יש"ש יבמות א, יא; רמ"א קיט, ז, ש"ך כ, ועוד). ולכן כתב רמ"א קיט, ז, שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".

מכל זה עולה, שכאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו קטניות בפסח ובשר 'חלק', אין איבה משמירתם, והם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם אינו יכול לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. ועל מנהגי איסור אלו לדעת רוה"פ המארח חייב לומר לאורחו שהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה. ואף שלמדנו שכאשר אדם הולך למקום שמקילים, עליו לוותר על מנהגי חומרה שלו מפני השלום ומניעת מחלוקת, ויש סוברים שעליו להקל אף בדינים שאסורים לפי מנהגו מדרבנן. אולם נראה שזה אמור לגבי אורח שמגיע למקום שבו כל בני המקום נוהגים להקל, שאז בני המקום עלולים להיפגע מהאורח, אבל כאשר בני כל הקהילות חיים יחד ומכירים את המנהגים השונים (כדוגמת בית שמאי ובית הלל שחיו במקום אחד), אינם נפגעים מהמחמירים בקטניות או 'חלק'. ←

אבל אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. ואמנם אפשר להסביר את מנהגם, שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר, והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה וקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין. ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק, פתרו את רוב הספקות. אולם למדנו בהלכה ד, שההכשר ה'כשר' הוא העיקר לפי כללי ההלכה, וכן למדנו בהלכה א שיש לסמוך על ישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל. ואין צריך להעמידו במבחנים של יראת שמיים ובקיאות בהלכה, אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאבותיהן, נאמן על הכשרות. ממילא מנהגם בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים, ועוברים על ההלכה שהורתה שלא להחמיר במצב שעלול לגרום לפגיעה במארח, לאיבה ולמניעת השלום. עוד יש לחשוש, שלעיתים יש לעמדת חלק מהנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים מטרה נוספת, שלילית, שמקודמת על ידי גורמים שונים שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי.

ואין לטעון לטובת המחמירים, שרצוי להדר בכל סוגיה ששנויה במחלוקת, וכפי שנאמר ביחזקאל ד, יד: "וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", ופרשו חכמים (חולין מד, ב): "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם". מפני ששם הגמרא ביארה, שזה בתנאי שההיתר על פי סברה, אבל אם הוא על פי דין, אין להחמיר, וכפי שכתב הרמ"א קטז, ז. ופסיקת הכשרות הרגילה היא על פי הדינים והכללים המקובלים. ואמנם בדבר שנחלקו הפוסקים, גם כאשר דעת הרוב להקל והמחלוקת בדרבנן, הרוצה להחמיר על עצמו רשאי (כעין זה כתב בערוה"ש קטז, כה). אולם כאשר אדם מתארח, על פי הדרכת חכמים אסור לו להחמיר.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

ט – המתארח אצל מסורתי

המתארח אצל מסורתי, היינו יהודי שרגיל לאכול אוכל כשר ומקפיד להפריד כלים, שלא לבשל בשר בכלי חלבי ולא לבשל חלב בכלי בשרי, אם הוא ידוע כאדם אמין, אפשר לסמוך על דבריו. אלא שהואיל ויתכן שהוא לא מכיר את ההלכה כראוי או לא מדקדק בקיומה, אי אפשר לסמוך על אמירה כללית שלו שהאוכל כשר. ולכן, אם רוצים לאכול ממאכליו, יש צורך לשאול לפני כן על המאכלים שהוא מגיש חמש שאלות שמקיפות את כל התחומים הבעייתיים. כמובן שכדי למנוע פגיעה מיותרת נכון לשאול את השאלות בעת ההזמנה ולפני הסעודה.[7]

חמש השאלות: א) לגבי בשר, יש לברר אם הוא בהשגחה של כשרות אמינה. כאשר הרגילים לאכול בשר כשר, יכולים לסמוך על כשרות רגילה, והרגילים להדר לאכול בשר חלק, יאכלו בתנאי שהבשר חלק. ב) לגבי פירות וירקות, יש לברר האם נקנו מחנות או מרשת שמפרישים בה תרומות ומעשרות, ואם לא – יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. ג) לגבי ירקות שיש בהם חשש חרקים, יש לברר האם נשטפו היטב. והמהדרים יבררו האם נקנו מגידולים נקיים מחרקים או הושרו במים עם סבון ואח"כ נשטפו. ואם הם בושלו, גם המהדרים יכולים לאוכלם. ד) טבילת כלים, לגבי כלי אכילה ממתכת ומזכוכית, כגון סכו"ם ממתכת וצלחות וכוסות מזכוכית, יש לברר האם המארח טבל אותם. ואם לא, יאכלו בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. בשעת הדחק כשאין שם כלים כאלה, יאכלו בכלי מתכת וזכוכית שלא הוטבלו. כאשר שאלה זו עלולה לגרום לעלבון גדול, אפשר להקל מחמת הספק (לעיל לא, ח). ה) לגבי מאפים ביתיים, יש לברר אם היו בכמות שחייבת בחלה (לעיל יא, ו), ואם כן, האם הופרשה מהם חלה, ובמקרה הצורך, להפריש כלשהו לחלה.[8]

כאשר יהודי מביא עוגה ואומר שהיא כשרה, מפני שאדם מסורתי שמקפיד על כשרות הכין אותה. כל זמן שזה שהביא את העוגה הוא אדם אמין, אפשר לסמוך עליו. אמנם שאלה אחת צריך לשאול: במידה והיה בבצק שיעור החייב בחלה, האם הפרישו ממנה חלה? במידה ואין ביטחון בכך, אפשר להפריש פירור מספק. אם יש פירות בעוגה, צריך גם לשאול האם הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות. ואם לא ברור, יש להפריש תרומות ומעשרות.[9]


[7]. למדנו שאדם שעובר עבירות אבל מקפיד לאכול תמיד כשר, נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שו"ע קיט, ז). ומנגד, אדם שחשוד לאכול לפעמים מאכלים שאינם כשרים, אינו נאמן להעיד על כשרות מאכליו (שם, א). וכן מי שמחלל שבת בפרהסיא אינו נאמן להעיד על שום מצווה (שם, ז). לכאורה לפי זה לא ניתן לסמוך על מסורתי שלעיתים אינו מקפיד לאכול כשר, וק"ו כאשר הוא לעיתים מחלל שבת בפרהסיא. אלא שיש שוני בין החשודים בעבר על כשרות וחילול שבת לבין מצבם בימינו. בעבר, כשהחברה היתה מסורתית, משפחתית ושבטית, היה ברור שהעובר על מצוות אלו הוא קל דעת או חצוף שבז למצוות ולכן אין לסמוך על דבריו לא בענייני כשרות ולא בענייני ממון. אולם כיום ישנם אנשים שאינם שומרים מצוות וידוע שהם ישרים ונאמנים (כפי שלמדנו ב'מאמר הדור' למרן הרב קוק זצ"ל. וכפי שלמדנו לעיל כט, יג, ביחס למחללי שבת בפהרסיא). וכן כתבו למעשה דבר חברון יו"ד ב, קכה; אכול בשמחה עמ' 155, שאפשר לסמוך על דבריו של אדם ישר והגון בענייני כשרות למרות שאינו שומרם בעצמו. בנוסף לכך, כאשר קל להשיג מאכלים כשרים סומכים גם על מי שיש ספק באמינותו שאומר שקנה את מאכליו ממקום כשר, וכפי הכלל "לא שביק היתרא ואכיל איסורא" (חולין ד, א-ב; שו"ע ב, ד). מנגד, אי אפשר לסמוך על עדות כללית שלו שהמאכלים כשרים, הואיל ולא תמיד שומר המסורת מכיר את פרטי ההלכה, לפיכך יש צורך לשאול את השאלות.

[8]. הבסיס לכך שמדובר על מסורתי שמקפיד על כשרות שהוא מקפיד על הפרדת כלי בשר וחלב. ואין צורך לשאול שמא בישל בכליו בשבת, ואזי לרשב"א ודעימיה הכלים צריכים הגעלה עבורו, ראשית מפני שלרא"ש ודעימיה אינם צריכים הגעלה, וגם לרשב"א ודעימיה, המתבשל בכלים נאסר עליו ולא על אחרים (פנה"ל שבת כו, 8). על דגים לא כשרים, אין צורך לשאול, שכן אדם מסורתי שנוהג לאכול כשר מקפיד על כך. וגם אין להוסיף בשאלה השלישית אם גם הסתכלו על ירקות העלים אחר השטיפה (לעיל כג, י), שכן בדיעבד שטיפה שמן הסתם מלווה במבט כללי מספיקה. מנגד, אפשר לטעון לכאורה שהואיל ובפועל רוב גדול של הבשר בארץ כשר, ומרוב הפירות והירקות מפרישים תרומות ומעשרות, ורוב האנשים שוטפים את ירקות העלים, אין צורך לשאול על כך. אולם להלכה, כל זמן שיש בזה ספק וניתן לברר אותו על ידי שאלה, צריכים לעשות זאת. וכפי שלמדנו לגבי בדיקת חמץ (פסחים ד, א; שו"ע או"ח תלז, ב). וביאר הפר"ח (תלז, ב), שכאשר הבירור מטריח מאוד, כדוגמת בדיקת כל הטריפות, סומכים על הרוב, אבל כשאינו מטריח, כמו לשאול שאלה, חובה לשאול. לפיכך, במקרה שהצגת חמש השאלות תגרום לעלבון גדול מאוד, כגון שהמארח הוא קרוב משפחה חשוב או אדם נכבד ביותר, ומאידך לא ניתן להימנע מלאכול שם בלא לגרום למחלוקת קשה, ניתן לסמוך על המארח המסורתי שמאכליו כשרים בלא לשאול את חמש השאלות. ואף שרוב הסיכויים שלא טבל כלי מתכת וזכוכית, בשעת הדחק כאשר השאלה על כך תגרום לעלבון גדול, ניתן לסמוך על המתירים לאכול כדרך ארעי בכלים לא טבולים (לעיל לא, ח).

[9]. על המוצרים שמהם מכינים עוגות אין שאלות, שכן בארץ מוצרים אלה כשרים, ורק מי שמתאמץ לחפש מוצרים לא כשרים ימצאם, ומסורתי לא חשוד על כך. אמנם יש לשאול על הפרשת חלה, ובעוגת פירות – על תרומות ומעשרות (שהן מחמש השאלות). על ניפוי הקמח לא צריך לשאול, שכן גם אם הוא נקנה מהשוק ולא ניפו אותו – בדיעבד העוגה כשרה (לעיל כג, טו). ולגבי הביצים, כבר למדנו שמעיקר הדין אין חובה לבודקן (לעיל כד, ב-ג). ואין חשש שאפו את העוגה בתבנית טריפה הואיל ומדבר במסורתי שמקפיד על הפרדת הכלים בין בשר לחלב.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

י – המתארח אצל חילוני ומסעדה לא כשרה

המתארח אצל יהודי חילוני שאינו שומר כשרות, רשאי לאכול אצלו בכלים חד פעמיים מאכלים כשרים מאריזות שיש להן חותמת כשרות, או ממאכלים שהוכנו במסעדות עם כשרות מוכרת. וטוב שיבקש לדעת מי העניק כשרות למאכלים, כדי לוודא שמדובר בכשרות אמינה. וזאת כמובן בתנאי שהמארח ידוע לו כאדם נאמן, שאפשר לסמוך על דבריו (כמבואר בהערה 7).

אבל אין לאכול מאכלים שהוא בישל בביתו, מפני שקשה מאוד לבדוק את כל הבעיות שיכולות להתעורר. ובכל מקרה, הסירים שלו צריכים הכשרה בהגעלה, וקנסו חכמים ואסרו את המאכלים שבושלו בסירים שצריכים הכשרה, על כל אלה שהמאכלים בושלו למענם (לעיל לב, ג, 3).

כאשר המארח הזמין אוכל מבושל ממסעדה כשרה, אפשר לחמם את האוכל בתנור שלו, בתנאי שהמאכלים נותרו בתוך תבנית חד פעמית, ונעטפו בנייר כסף, כדי למנוע כניסת אדים מהתנור לתבשילים. ואם מחממים את המאכלים במיקרוגל, יש להניחם בתוך כלי כשר, כדוגמת כלי פלסטיק חד פעמי, ולעטוף את האוכל עם הכלי בשקית, כדי למנוע כניסת אדים מחלל המיקרוגל למאכלים.

קפה ותה אפשר לשתות אצל חילוני בכוסות חד פעמיות, או בכוסות חרסינה שנועדו לקפה או תה בלבד. בשעת הדחק אפשר להשתמש בכלי זכוכית למרות שלא הוטבלו (לעיל לא, ח; לב, ה).

יש להימנע מלהיכנס למסעדה לא כשרה, משום חילול השם ומראית עין, וקל וחומר שלא לשבת עם חבר שאוכל שם אוכל לא כשר. אמנם בחוץ לארץ בעת פגישה עם גויים אפשר להקל בכך, אבל בארץ שרוב המסעדות כשרות, גם עם גוי אין להיכנס למסעדה לא כשרה.[10]

כמו כן נכון שלא לקנות בחנות שפתוחה בשבת, אבל בשעת הצורך אפשר לקנות שם מאכלים ארוזים עם כשרות.


[10]. בבסיס הלכה זו יש שיקול מרכזי של מצוות 'הוכח תוכיח', לפיה מתוך הערבות ההדדית שבין ישראל, מצווה על ישראל למחות בחברו שעובר עבירה. ואמנם כאשר הדברים לא יישמעו, מצווה שלא לאומרם (יבמות סה, ב). אבל לכל הפחות צריך להימנע מלהסכים למעשיו בשתיקה, ולכן אין להיכנס למסעדה לא כשרה, וק"ו שלא לשבת עם חבר שאוכל בה מאכל לא כשר. כעין זה דעת ריש"א (חשוקי חמד ב"ק פג, א). אבל בחו"ל במסעדה של גוי כשרוב הסועדים גויים, אין חילול השם כזה, ולכן בשעת הצורך אפשר להקל. וכעין זה כתב ב'אכול בשמחה' עמ' 159. ועי' אג"מ או"ח ב, מ; מנחת אשר א, סז.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה

יא – מתארחים אצל הורים

בן או בת שחזרו בתשובה, למרות שהוריהם אינם אוכלים כשר, אם הם אנשים ישרים ולמענם הכשירו את המטבח ומכינים עבורם מאכלים כשרים בכלים כשרים, עליהם לסמוך על הוריהם ולאכול אצלם (עי' אג"מ יו"ד א, נד, ולעיל בהערה 7).

בן או בת שמתארחים אצל הוריהם הדתיים, גם אם הוריהם נוהגים בהלכות כשרות כפי השיטות המקילות, משום כיבוד הורים עליהם לאכול ממאכליהם. ואפילו אם הם נוהגים לאכול בשר 'חלק' וההורים אינם מקפידים על כך, יאכלו אצלם, שמצוות כיבוד הורים חשובה יותר מחומרה זו, אף שהיא החשובה ביותר בהלכות כשרות (לעיל כ, 11). אמנם אם אפשר, נכון לשכנעם בדרכי כבוד שיקנו עבורם בשר חלק. אבל במה שקשור להידורים על פי מקצת הפוסקים, נכון שלא לבקש מהם להחמיר עבורם.

פורסם בקטגוריה לח - נאמנות והשגחה | כתיבת תגובה