אין שום 'הכשר', ואפילו מהודר שבמהודרים, שעומד בדרישות של כל דעות היחידים המחמירות, שכן אם ההידור כרוך בעלויות גבוהות, בדרך כלל גם המהדרים נוהגים להקל. מעבר לכך, כאשר מדובר בחומרה שלא החמירו בה צדיקי הדורות הקודמים, הואיל וסברו שדעת המחמיר נדחתה על ידי רובם המכריע של הפוסקים, אין ראוי לרבני ימינו להחמיר בה, כדי שלא יראו כמזלזלים בכבודם של הראשונים. אמנם לעיתים הצדיקים בדורות הקודמים נהגו להקל בכך מפני שהחומרה היתה כרוכה בהפסד גדול או בטורח עצום, ואזי אם עתה אפשר להדר כדעה המחמירה בלא הפסד וטורח גדולים, נכון להדר בכך, מפני שאין בזה זלזול בדורות הקודמים.
כיום בעקבות קיבוץ הגלויות, נוצר מצב שלא הרי חומרות עדה זו כחומרות עדה זו, ולעיתים בד"ץ שקשור לבני עדה אחת רגיל להחמיר בחומרות שנהגו אצלה, ואינו חושש לחומרות שנהגו בעדה אחרת. כך לדוגמא לגבי בישולי גויים, יש בד"צים של עולי אשכנז שאינם חוששים לדעת המחמירים (לעיל כח, ח). וכך לגבי מנהג חליטת הבשר אחר מליחתו, בד"צים של עולי אשכנז וספרד אינם חוששים לדעת הרמב"ם והרא"ה כפי מנהג עולי תימן (לעיל כב, ז). וכן לגבי חומרות של עולי אשכנז בפסח, בד"צים של עולי ספרד אינם חוששים להן. כמו כן כל בד"ץ הולך בשיטת הפסיקה של רבניו, ולעיתים בשאלה מסוימת הכריעו הכרעה גמורה לקולא, ושוב אינם חוששים לשיטת המחמירים. מן הראוי שהשגחות ארץ ישראליות מהודרות יתחשבו וישקללו את דעות כל הפוסקים ומנהגי כל העדות.
עוד צריך לדעת, שישנן סוגיות שהמחלוקת בהן היא על עצם השאלה מהו ההידור, כדוגמת סוגיית הפירות בשמיטה. בד"צים רבים מקפידים שלא להכשיר פירות שגודלו על ידי יהודים ב'היתר המכירה', וכל כך חשובה חומרה זו בעיניהם עד שהם מעדיפים לקנות פירות וירקות שגודלו על ידי גויים ולעיתים אף אויבים. מנגד, כפי שלמדנו מרבותינו, יותר מהודר לקנות בשמיטה פירות וירקות שגודלו על ידי יהודים על פי 'היתר המכירה', שכן 'היתר המכירה' הוא ספק ספק ספיקא של איסור דרבנן (פנה"ל שביעית ז, ה), ואילו הקנייה מיהודים נשענת על שתי מצוות מהתורה: א) ישוב הארץ, ב) העדפת אחינו על פני נוכרי. ולכן כשעומדות בפנינו בשמיטה שתי אפשרויות: כשרות רגילה מ'היתר המכירה' או כשרות מהודרת שאוסרת את פירות 'היתר המכירה', נעדיף את ההידור שבקניית יבול יהודים על פני שאר ההידורים שחוששים לספקות מדרבנן.
מטבע הדברים יש ויכוחים ותחרות בין גופי הכשרות השונים, וככלל, נכון למהדרים להעדיף רבנות או גופי כשרות שנוהגים כבוד בבני מחלוקתם, על פני גופי כשרות שמחרימים ומשמיצים את זולתם. ואף שייתכן ובגוף המאכלים שהם מפקחים אין פגם, מן הראוי להתרחק מהכיעור ומהדומה לכיעור.
אלו עיקר השיקולים שעומדים בפני הרוצים להדר, ומי שאינו יודע לבחון זאת, טוב שיתייעץ על כך עם רבו.
