כפי שלמדנו (בהלכה א), המתארח אצל שומר כשרות כהלכה, צריך לסמוך עליו ולאכול ממאכליו, שכן הלכה היא ש"עד אחד נאמן באיסורים" (חולין י, ב, רש"י 'עד'; יבמות פח, א, רש"י 'ואמר'). ואף אורח שרגיל להדר ולקנות מוצרי מזון עם כשרות מהודרת, כשהוא מתארח אצל חברו או קרובו, עליו לסמוך על המארח ולאכול ממאכליו, מפני שהכשרות הרגילה היא ההלכה על פי רוב הפוסקים וכפי כללי ההלכה. ואף שיש מעלה בהידורים השונים החוששים לדעות המחמירים, יותר חשוב להרבות שלום בישראל ולכבד את ההלכה.
אמנם במנהגים נחרצים וברורים, שנהוגים אצל קהילות שלימות, ובני אותן קהילות אינם רגילים לזוז מהם בלא אונס של מחלה, נוהגים להקפיד גם כשמתארחים. כדוגמת יוצאי אשכנז שאינם אוכלים קטניות בפסח גם כשמתארחים, ואין בכך פגיעה, הואיל ומדובר במנהג ידוע. כיוצא בזה, הנוהגים להקפיד לאכול תמיד רק בשר 'חלק', מקפידים על כך גם כשהם מתארחים. גם מבין הנוהגים לאכול תמיד רק ירקות עלים מגידולים מיוחדים ללא חרקים, או להשרות את הירקות במים עם סבון ולשוטפם היטב – יש שמקפידים בזה גם כשמתארחים. אמנם בתבשיל אין להם להחמיר, משום ספק ספיקא (כמבואר לעיל כג, 7; 21).
וישנם כיום רבים שמחמירים לאכול רק מכשרויות מהודרות, עד שהקפדה זו הפכה אצלם למנהג נחרץ שאינם זזים ממנו בלא אונס של מחלה וכדומה. ואזי לפי מנהגם הם אינם אוכלים אצל מי שאינו מקפיד לרכוש את כל מוצרי המזון מכשרויות מהודרות. ואף שמנהגם מנוגד להלכה, ניתן להסביר שבעקבות המשברים והתהפוכות שהעם היהודי עבר בדורות האחרונים, אצל רבים נפגעה מסורת הכשרות, עד שקשה יותר לדעת מי מכיר כראוי את ההלכה ומי מקפיד על שמירתה, וכדי להימנע מספקות ואי נעימויות, קיבלו על עצמם כללי החמרה של מנהגי המהדרין. ובתוך כך הם גם מגביהים את חומות השמירה וההפרדה מפני הציבור שמדקדק פחות במצוות מסוג הכשרות או שעמדותיו פסולות בעיניהם, ואף זו מטרה ראויה לדעתם.
אולם למעשה, רק במנהגי החמרה מפורסמים נכון להחמיר בעת שמתארחים, אבל בשאר מנהגי ההחמרה, כל זמן שהמארחים ידועים כמקפידים לשמור כשרות כהלכה, על פי הדרכת חכמים אסור להחמיר, כדי שלא לגרום איבה ומחלוקת.[6]
כהשלמה לכך למדנו שיש אומרים שראוי למארח לומר לאורחיו שהמאכל שהוא נותן להם אינו כשר לפי מנהגם, אבל אין זו חובה (ריטב"א יבמות יד, ב; פר"ח קיט, יט). ולדעת רבים חובה לומר להם שהמאכל שלו אינו כשר לפי מנהגם (או"ז, יש"ש יבמות א, יא; רמ"א קיט, ז, ש"ך כ, ועוד). ולכן כתב רמ"א קיט, ז, שאדם יכול לאכול אצל חברו שמכיר את מנהגיו, שכן בוודאי לא יאכיל אותו דבר "שהוא נוהג בו איסור".
מכל זה עולה, שכאשר מדובר במנהגי איסור נחרצים וידועים, כמו קטניות בפסח ובשר 'חלק', אין איבה משמירתם, והם אינם גורמים לכך שבאופן גורף אדם אינו יכול לאכול ממה שחברו רגיל לאכול בביתו. ועל מנהגי איסור אלו לדעת רוה"פ המארח חייב לומר לאורחו שהמאכלים שהוא מגיש אסורים לפי מנהגו, ויש אומרים שרק ראוי שיאמר אבל לא חובה. ואף שלמדנו שכאשר אדם הולך למקום שמקילים, עליו לוותר על מנהגי חומרה שלו מפני השלום ומניעת מחלוקת, ויש סוברים שעליו להקל אף בדינים שאסורים לפי מנהגו מדרבנן. אולם נראה שזה אמור לגבי אורח שמגיע למקום שבו כל בני המקום נוהגים להקל, שאז בני המקום עלולים להיפגע מהאורח, אבל כאשר בני כל הקהילות חיים יחד ומכירים את המנהגים השונים (כדוגמת בית שמאי ובית הלל שחיו במקום אחד), אינם נפגעים מהמחמירים בקטניות או 'חלק'.
אבל אין בסיס למנהג המקפידים לצרוך מוצרים עם הכשר מהדרין בביתם להחמיר בזה גם כשהם מתארחים. ואמנם אפשר להסביר את מנהגם, שבעקבות התהפוכות שהעם היהודי עבר, והשינויים באורחות החיים המודרניים, שמירת המסורת נפגעה וקשה כיום לדעת מי יודע את ההלכה ומי מקפיד לשמור עליה כראוי, וכגדר מפני זה נהגו להקפיד לצרוך רק מוצרי מהדרין. ובכך שאינם אוכלים אצל מי שאינו מדקדק, פתרו את רוב הספקות. אולם למדנו בהלכה ד, שההכשר ה'כשר' הוא העיקר לפי כללי ההלכה, וכן למדנו בהלכה א שיש לסמוך על ישראל כל זמן שלא נודע שהוא בור או מזלזל. ואין צריך להעמידו במבחנים של יראת שמיים ובקיאות בהלכה, אלא כל אדם שידוע כשומר מצוות, ויודע את כללי ההלכה כפי שנשים ידעו ממה שראו אצל אמותיהן ושמעו מאבותיהן, נאמן על הכשרות. ממילא מנהגם בניגוד להדרכת חכמים, ויש בה גם פגיעה בכבוד התורה, בכך שהם מתייחסים למוצרים כשרים כאינם כשרים, ועוברים על ההלכה שהורתה שלא להחמיר במצב שעלול לגרום לפגיעה במארח, לאיבה ולמניעת השלום. עוד יש לחשוש, שלעיתים יש לעמדת חלק מהנמנעים מלאכול כשר כשהם מתארחים מטרה נוספת, שלילית, שמקודמת על ידי גורמים שונים שרוצים להבדיל את הציבור החרדי מהדתי.
ואין לטעון לטובת המחמירים, שרצוי להדר בכל סוגיה ששנויה במחלוקת, וכפי שנאמר ביחזקאל ד, יד: "וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל", ופרשו חכמים (חולין מד, ב): "שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם". מפני ששם הגמרא ביארה, שזה בתנאי שההיתר על פי סברה, אבל אם הוא על פי דין, אין להחמיר, וכפי שכתב הרמ"א קטז, ז. ופסיקת הכשרות הרגילה היא על פי הדינים והכללים המקובלים. ואמנם בדבר שנחלקו הפוסקים, גם כאשר דעת הרוב להקל והמחלוקת בדרבנן, הרוצה להחמיר על עצמו רשאי (כעין זה כתב בערוה"ש קטז, כה). אולם כאשר אדם מתארח, על פי הדרכת חכמים אסור לו להחמיר.
