ז – חותמת כשרות על מזון באריזה

חותמת הכשרות על אריזות המזון היא העדות על כך שהמזון שבאריזה כשר. ואף שמובילים את המזון ממקום למקום, כל זמן שהאריזה נותרה סגורה וחתומה כפי שיצאה מהמפעל, המזון שבתוכה בחזקת כשר. כך הדין בכל סוגי האריזות שקשה לזייפן.

כיוצא בזה קבעו חכמים, שכאשר צריכים לשלוח מזון בידי גוי, ויש חשש שיחליף אותו במזון שאיסורו מהתורה, כדוגמת בשר, שעלולים להחליף בבשר טרף, יש לחתום את הכלי או השק שבו המזון בשני חותמות. וכאשר החשש מאיסור חכמים, כדוגמת חלב שיחליפו אותו בחלב נוכרים, די לחתום את הכלי בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה, כדוגמת הדבקת נייר דבק על פתח הכלי וחתימה על הנייר באופן שאם יפתחו את הנייר יהיה קשה להדביק שם נייר חדש בחתימה דומה. ואם ידביקו עוד נייר דבק ויחתמו עליו, ייחשבו כשני חותמות. גם קשירת שקית הניילון שהמזון בתוכה באופן מיוחד שיקשה על הפותח אותה להחזירה לצורתה במדויק, נחשבת חותם אחד, וקשירת שתי שקיות – שני חותמות. כמו כן חותמת אחת שקשה מאוד לזייפה נחשבת כשני חותמות (רשב"א, ב"י קיח, ט; אג"מ יו"ד א, נו). וכן חותמת שהמזייף אותה צפוי על פי החוק לעונש נחשבת כשני חותמות (דעת כהן רכט).

לפיכך, כיוון שקשה יותר לזייף אריזה מקורית מאשר לזייף שני חותמות, כל אריזה מקורית נחשבת כשני חותמות. ואמנם גנב מקצועי מסוגל לייצר מכונה שתזייף את האריזות, אולם כיוון שאם ייתפש ייענש בחומרה על פי החוק, לא חוששים לכך. ואע"פ כן יש מהדרים לחתום בשני חותמות מאכלים שחשש ההחלפה בהם נוגע לאיסור חמור. לכן מהדרים לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם או מתכת ועליו עוד עטיפה מפלסטיק. ונכון להקפיד על כך במזון שהרווח מזיוף כשרותו גדול, כדוגמת בשר בכמויות גדולות, שבנוסף לחתימה שיש על כל אריזה, נכון לחתום גם את הקרטון שבו מניחים את האריזות. ויש מהדרים לייצר חותמות מיוחדות שמאוד קשה לזייפן (הולוגרמה).

כאשר אין תמריץ לרמות, כמו שליח מסעדה, סומכים על המסעדה הכשרה שהשליח מביא את המזון הכשר שהוזמן ממנה.[5]


[5]. מבואר בע"ז לט, א-ב, שהשולח ביד גוי בשר, יין, תכלת או דג, צריך לחותמם בשני חותמות. ואילו השולח חילתית, מורייס, פת או גבינה, יכול להסתפק בחותם אחד. לרוב הפוסקים, ההבדל נובע מחומרת האיסור שמפניו חוששים, כאשר החשש מאיסור תורה – צריך שני חותמות, ובחשש מאיסור חכמים – די בחותם אחד (רמב"ם מאכ"א יג, י; רשב"א, רבנו ירוחם, שו"ע קיח, א). ויש אומרים שההבדל הוא בין דבר שאסור מצד גופו שצריך שני חותמות, לדבר שנאסר מחמת דבר שנתערב בו, שדי לו בחותם אחד (רמב"ן, רא"ה, ריטב"א, ר"ן). ויש מבארים שדעה זו מסכימה לדעה הראשונה, שאם החשש הוא של תערובת, מדובר בדרך כלל בחשש איסור דרבנן, וממילא מספיק חותם אחד (ראב"ד, מאירי, גר"א וערוה"ש קיח, ג).

לרש"י ההבדל אינו תלוי בחומרת האיסור, אלא כשיש מהזיוף רווח גדול צריך שני חותמות, וכשהרווח קטן חותם אחד. ואף שרוב הראשונים לא כתבו כפירושו בגמרא, יסוד סברתו מוסכם. וכן למדנו, שכאשר אין שום תמריץ לגוי להחליף, אין חוששים שהחליף (ע"ז לד, ב; תוספות ע"ז יב, א, 'ושדי'; שו"ע קיח, י; ש"ך א). וכן כאשר הוא חושש להיתפש, מפני שייענש על כך, סומכים גם בלא חותמות (שו"ע קיח, י; עי' ש"ך קכט, ד; כה"ח קיח, נ). ולכן סומכים על שליח של מזון מוכן וכיוצא בזה, כל שאין חשש סביר שירצה להחליף, קל וחומר כאשר המצב הוא שאם יחליף יפוטר מעבודתו כשליח (עי' 'ואכלת ושבעת' ה, ה). מנגד, כאשר חשש הזיוף גדול, אין סומכים גם על חותמות, וכפי שכתב הרשב"א (א, קט), במצב שהיו רגילים לזייף חותמות. וכ"כ בפר"ת קיט, ג. לכן בכמויות גדולות של בשר דואגים לפקח יותר על ידי תעודת משלוח, משקל וכיוצא בזה, כדי להבטיח שהמשלוח אכן מהמקום הכשר.

הקשו הראשונים שבע"ז לט, א-ב, מבואר שיין צריך שמירה של חותם בתוך חותם, וכן משמע מדברי רב בע"ז כט, ב. אולם בע"ז לא, א, מבואר שהלכה כר' אליעזר שמספיק חותם אחד או מפתח. לרוב הראשונים, הכוונה שבנוסף לחותם צריך שהמקום יהיה סגור במפתח, וממילא זה נחשב כחותם נוסף (רמב"ם ורשב"א, ובה"ג ורי"ף לפי רוב הראשונים), וכן נפסק בדעת סתם בשו"ע קיח, א; קל, א. ויש שלמדו מדעת ר' אליעזר שאם ידוע שהישראל יבדוק אח"כ אם המאכל נותר חתום בחותמו – די בחותם אחד (תוס', סמ"ג, סמ"ק, תרומה, אשכול, ר"ן, ריטב"א). וכ"כ בשו"ע קיח, א, בדעת י"א החולקים על הסתם. לר"ת ישראל חשוד עלול יותר לרמות כי הוא פחות מפחד, ולכן כשמפקידים אצלו יין צריך שני חותמות, וכשמפקידים אצל גוי די בחותם אחד (תוס' שם). וכ"כ או"ז. ויש שכתבו שאפשר לסמוך עליו בדיעבד (תוס' לא, ב, 'השולח'), רוקח, או"ה הארוך; רמ"א קיח, א. עוד ראו לעיל כט, ט, 11.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן