ב – הצורך לפקח על סוחרים

הנאמנות הבסיסית שיש לכל ישראל נוגעת למצבים רגילים, כדוגמת אדם שמתארח אצל חברו, שיכול לסמוך על המארח שמגיש לו אוכל כשר. אבל כאשר מדובר בסוחרים, יש צורך לפקח עליהם, מפני הפיתוי הכלכלי שעלול להכשילם. וכפי שהזהירה התורה באופן מיוחד את הסוחרים על המידות והמשקלות, שיהיו מדויקים ולא ירמו בהם. שנאמר (דברים כה, יג-טו): “לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ”. למדו חכמים ממה שהדגישה התורה: “יִהְיֶה לָּךְ” – “שמעמידים אגרדמין למידות”. כלומר מצווה להעמיד מפקחים שיבדקו את הסוחרים ואת מידותיהם ומשקליהם, ויענישו את הרמאים (ב”ב פט, א; רמב”ם גניבה ח, כ).

ואף כהן, שעיקר עיסוקו בדברים שבקדושה, כאשר יש לפניו פיתוי גדול, אין סומכים עליו. לכן הורו חכמים שאם בבכור שהיה אצל כהן נפל מום שעלול להיגרם על ידי אדם, אין מתירים את הבכור לשחיטה ולאכילה בלא שהכהן יביא עֵד שיעיד שהמום נפל מעצמו. ואם אין עֵד, אין מתירים את הבכור, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתיר את בשרו באכילה וכדי להיפטר מהצורך לטפל בו (שו”ע ורמ”א יו”ד שיד, א, לעיל יט, ו).

וכן לעניין מוכרי מזון, כיוון שהם עלולים להרוויח ממכירת מזון לא כשר, יש צורך לפקח עליהם. בדורות האחרונים, ייצור המזון הפך להיות מורכב ומסועף (לעיל לז, א), עד שהתייסד מנהג נחרץ, שלא לקנות מזון שיכולות להתעורר לגביו שאלות כשרות ממפעל או מחנות שאין להם תעודת כשרות, גם אם המוכר שומר מצוות (עי’ משיב דבר ב, ז; אג”מ יו”ד ד, א; נהרות איתן ב, לח; מנחת אשר א, לז).

אמנם אין הגדרה מדויקת לרמת הפיקוח הנדרשת, אלא ארבעה כללים עקרוניים מנחים את רמת הפיקוח. האחד, ככל שהפיתוי גדול יותר, היינו שעל ידי הרמאות הסוחר ירוויח יותר, כך צריך שהפיקוח יהיה הדוק יותר. השני, ככל שהחשש נוגע לאיסור חמור יותר, הפיקוח צריך להיות יותר מהודק. לכן הפיקוח ההדוק ביותר מתבצע על בשר, שהמכשלה בו נוגעת לאיסור תורה, והפיתוי לרמות בו גדול מאוד, שכן מחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף. השלישי, ככל שהסוחר מספק מזון ליותר אנשים, צריך שהפיקוח עליו יהיה יותר קפדני, כדי למנוע מכשול מרבים. הרביעי, ככל שהמזון שעליו צריכים לפקח יותר מורכב, כדוגמת המזון התעשייתי המכיל עשרות ומאות מרכיבים ותוספי מזון, כך הפיקוח צריך להיות יותר מקצועי, כדי להקיף את כל השאלות שעלולות להתעורר.[1]


[1]. הכלל הראשון, כשיש פיתוי כספי צריך פיקוח: אמרו חכמים בע”ז לט, ב: “אין לוקחין בסוריא – לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר”. כלומר, כאשר אדם מארח על שולחנו סומכים עליו, וכאשר הוא משמש כסוחר – אין סומכים עליו, שמא יתפתה לרמות למכור מזון שאינו כשר כדי להרוויח. לרמב”ם (מאכ”א יא, כה-כו), נמוק”י ואו”ה הארוך, בארץ ישראל, כאשר היתה בידי ישראל, ורוב ככל המזון היה כשר, לא היה חשש שאנשים יכינו מזון לא כשר, ולכן יכלו לסמוך על כל הסוחרים היהודים, שמוכרים מאכלים כשרים. אבל בסוריה ובכל שאר העולם, כיוון שיהודים חיו בין הגויים, היה חשש שיקנו מגויים מזון לא כשר בזול, ולכן לא סמכו על סוחר רגיל אלא אם כן הוא מוחזק בכשרות. וחשש הרמ”א לדעתם, וכ”כ ט”ז, חכ”א עא, ב, ערוה”ש (קיט, א-ט). מנגד, לדעת רש”י, ראב”ד, רמב”ן, מהר”ם מרוטנבורג, רא”ה, ר”ן, ועוד, בסוריה היתה בעיה מיוחדת בסחורות אלו, ולכן שם הורו להיזהר בהן, אבל אין כלל גורף שסוחרים שמרוויחים כסף צריכים פיקוח. וכך משמע מטור ושו”ע קיט, א, וכ”כ מהרלב”ח, ש”ך ועוד. ויש אומרים שכעיקרון הלכה כמותם, אלא שבפועל כל אימת שיש חשש לגבי המאכל או הסוחר, אפשר לקנות רק ממי שמוחזק בכשרות (מהרשד”ם, כנה”ג). כעין זה מצינו שהואיל והתעוררו חששות שהשוחטים יתרשלו בבדיקת הטריפות, נקבע שתלמידי חכמים יפקחו עליהם ויבדקו את הטריפות (טור יו”ד יח בשם הרא”ש; הר צבי יו”ד כ; ציץ אליעזר ט, לו. וכן לעיל כא, 6, לעניין ניקור). וכן מצינו שעם הסתעפות והתרחבות המסחר במזון, בקהילות רבות נקבע, שהרבנות המקומית צריכה לפקח על כל אדם שמוכר מזון שלעיתים מתעוררות לגביו חששות, ואפילו הוא ידוע כירא שמים (בית הלל יו”ד סה, ה, והובא בבאר היטב טיקטין סה, ט, ובדרכי תשובה קיט, ז; ספר התקנות בישראל ח”ד עמ’ שסט-שע; כה”ח קיט, ד-ו; שואל ונשאל ח”ה יו”ד פא). כיוון שכלל זה בנוי על הפיתוי הכספי, ממילא מובן שככל שהפיתוי גדול יותר, צריך פיקוח הדוק יותר.

הכלל השני פשוט, וכעין זה מבואר להלן בהלכה ז, שלשמירה מאיסור דרבנן די ב’חותם אחד’ ולאיסור תורה צריך ‘חותם בתוך חותם’. הכלל השלישי, ככל שמדובר בסוחר שמוכר ליותר אנשים, צריך לפקח עליו יותר (משיב דבר א, ל, ועי’ בירושלמי דמאי ב, ב). הכלל הרביעי מתבאר ממה שלמדנו בפרק הקודם על תעשיית המזון, ותמציתו בהלכה א.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן