חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – מפעלים ומסעדות

חלוקת ההשגחות ל'כשר' ו'כשר למהדרין' קיימת במפעלי מזון ובמסעדות, אולם בפועל היכולת לפקח על מפעלים גדולים קלה לעומת הפיקוח הנדרש על מסעדות. וזאת משום שבשיטת הייצור ההמוני המשגיח צריך לערוך תחילה בדיקה יסודית לכל המרכיבים שמהם מייצרים את המזון, ולאחר מכן לשמור שהמפעל ממשיך לתפקד כפי שסוכם. בנוסף לכך, למפעל גדול קל לממן השגחה קפדנית, וכך יוצא שבפועל, גם כשרות רגילה, מבחינת רמת הפיקוח קרובה להיחשב ככשרה למהדרין.

אולם במסעדות שעוסקות בבישולים שונים, מלאכת ההשגחה יותר מורכבת, שכן צריך להשגיח על כל סוגי המזון שהמסעדה קונה מסוחרים שמתחלפים לפרקים. בנוסף לכך, כיוון שהבישול נעשה בידיים על ידי אנשים שבדרך כלל אינם בקיאים בהלכה, לעיתים מתעוררות תקלות. כדי לפקח על המסעדה באופן מלא, היה צריך להעמיד לשירותה משגיח צמוד, אולם רוב המסעדות אינן מסוגלות לעמוד בעלות הכרוכה בהחזקת משגיח צמוד. לפיכך, הרבנות מקיימת השגחה בסיסית שנשענת על האמון בבעל המסעדה ובעובדים שעומדים בנהלי הכשרות שנקבעו להם, והמשגיח מגיע לפרקים כדי לבדוק שהנהלים שנקבעו נשמרים. לעומת זאת בהשגחה למהדרין, הפיקוח צמוד ומבטיח את הכשרות ברמה גבוהה יותר.

לפיכך, גם מי שאינו רגיל להקפיד על כשרות מהדרין, טוב שיהדר ויעדיף מסעדה שיש לה כשרות מהדרין, או לפחות מסעדה ששייכת לרשת כשרה שמקפידה על איכות מוצריה. הדברים אמורים במיוחד לגבי מסעדות בשריות, שכן הפיתוי לרמות במוצרי בשר גדול, מפני שמחיר בשר כשר כפול ממחיר בשר טרף, ובחשבון חודשי מדובר ב'רווח' גדול מאוד. בנוסף לכך, האיסורים הכרוכים בבשר הם החמורים ביותר. אמנם הרוצה לסמוך על כשרות רגילה גם במסעדה בשרית – רשאי. ואף שהסיכון שלעיתים יאכל בשר טרף גבוה יותר, כל זמן שיש למסעדה תעודת כשרות, מתקיימת השגחה שמונעת זאת ברוב ככל המקרים, ועל כן להלכה המזון שהיא מגישה בחזקת כשרות. ואם הסועד ירצה להועיל לעצמו ולשאר הסועדים, נכון שיבקש לדבר עם המשגיח בטלפון, ויברר אצלו שאכן האוכל כשר. התעניינות כזו משפרת את רמת הכשרות, מפני שהיא מעוררת את בעל המסעדה והמשגיח לעמוד בכללי הכשרות שהם חתומים עליהם.[4]

כאשר פג תוקפה של תעודת הכשרות, אין לסמוך על בעל המסעדה שטוען שהמסעדה עדיין מושגחת ושכחו להביא לו את התעודה החדשה, אלא צריך להתקשר אל נציג הרבנות, ולשמוע ממנו שהמסעדה עדיין מושגחת כהלכה.

באולמות אירועים בכשרות רגילה, כאשר יש משגיח צמוד שנמצא במשך כל זמן הכנת המאכלים והגשתם, רמת ההשגחה טובה. אולם אם המשגיח מגיע רק לפרקים, המצב בדרך כלל פחות טוב, הואיל והפיתוי לרמות גדול מאוד. לפיכך, מזמיני האירוע צריכים לבקש להיפגש עם המשגיח, ורק אם יעיד בפניהם שהמזון שיקבלו כשר, יזמינו את האירוע.

בתי מלון גדולים ובינוניים נמצאים בדרך כלל תחת השגחה טובה ממסעדות, משום שהיקף ייצור המזון בהם גדול יותר, ולכן ההשגחה עליהם צמודה יותר. ואע"פ כן טוב שהנוהגים להדר יבקשו לדבר עם המשגיח כדי לשמוע שנהלי הכשרות מתקיימים כסידרם.


[4]. היסוד לאמון הכשרות הוא ש"עד אחד נאמן באיסורים", ועל כן סומכים על המשגיח שמעיד בפיו או על ידי תעודת הכשרות שהמזון כשר. ואף שהמשגיח מקבל על כך שכר, כיוון שהרבנים בוחרים משגיחים נאמנים ומפקחים עליהם, אפשר לסמוך עליהם. ואף שלעיתים אנשים משקרים, ובכללם גם אנשים שנחשבו כנאמנים במיוחד, אין מיעוט השקרנים מבטל את הכלל ש"עד אחד נאמן באיסורים". וכשם שלמרות שלעיתים שני עדים משקרים, כל עוד לא הוכח אחרת סומכים על שני עדים בדינים החמורים ביותר (רמב"ם יסוה"ת ז, ז). ואף שלעיתים מתפשטות שמועות רעות על כשרות של רבנות מסוימת שנוהגת ברשלנות ומעסיקה משגיחים רמאים או רשלנים, ולפעמים יש חנויות שמוכרות טרף עם תעודת כשרות מזויפת. למרות כל זאת, כל זמן שאין עדות מפורשת היכן בדיוק המקום שמוכר טרף, מותר לקנות מזון בכל המקומות שיש להם תעודת כשרות מרבנות או מגוף כשרות פרטי אמין. ראשית, מפני חזקת הכשרות הבסיסית של הרבנות שמעניקה את חותמת הכשרות, שאין לעקור אותה בלא בירור מדוקדק. שנית, הולכים אחר הרוב, ורוב המקומות שיש להם תעודת כשרות – כשרים. וכפי שמבואר בחולין צה, א, ושו"ע קי, ג, שאפילו אם נמצא מזון ברחוב, אם באותו מקום רוב החנויות כשרות, למרות שבמיעוט החנויות מוכרים מזון טרף, המזון שנמצא ברחוב כשר, שהולכים אחר הרוב. קל וחומר שאפשר לקנות בחנויות שיש להן תעודת כשרות. ואין לטעון שהמקומות שבהם מרמים נחשבים 'קבועים', הואיל ואין יודעים היכן הם, ולדעת רוב הפוסקים דין 'קבוע' תלוי בכך שהמקום הטרף יהיה ידוע או לפחות יהיה כזה שבמאמץ קל ניתן יהיה לברר היכן הוא. ואין חוששים לדעת המחמירים בזה, הואיל ולרוב הפוסקים בכל ספק בדין קבוע יש להקל (לעיל ב, 16). אמנם לכתחילה ראוי לאדם להתרחק מהספק, ולכן המהדרין מגבירים את הפיקוח, כדי לצמצם את מספר הפעמים שבהם המוכר ירמה וימכור להם מאכל שאינו כשר. מהתורה הולכים אחר הרוב גם לגבי בשר שנמצא ברחוב, אבל מדברי חכמים יש אומרים שאסור לאכול בשר שהתעלם מהעין אלא אם כן יש בו סימן שהוא כשר או שהוא ארוז וחתום בחותמת כשרות (שו"ע סג, א), ויש מקילים גם בבשר ללכת אחר הרוב (רמ"א סג, ב).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן