ארכיון הקטגוריה: ח – ברית מילה

א – המצווה הראשונה

המצווה הפרטית הראשונה שנצטווה היהודי הראשון, היתה מצוות ברית מילה. אמנם לפני הכל היתה המצווה לעלות לארץ, שנאמר (בראשית יב, א): "(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אולם מצוות ישוב הארץ היא מצווה כללית שמקיפה את כל חיי העם ככלל וחיי כל יחיד מישראל כפרט, אבל כמצווה פרטית מצוות ברית מילה היא המצווה הראשונה. יש קשר בין מצוות ישוב הארץ לברית מילה, על ידי שתי המצוות הללו הקדושה מתגלה גם בגוף ובחומר, על ידי ישוב הארץ מתברר שיש ערך לכל העבודות שעוסקות בבניין הארץ, ועל ידי ברית המילה מתברר שיש ערך מקודש לגוף, שעל כן צריך להסיר ממנו את הערלה.

ראוי לציין שעוד לפני מצוות ברית מילה נזכרה בתורה מצוות פרו ורבו, והיא אכן בסיסית וקודמת לברית מילה, אולם היא לא נאמרה דווקא לעם ישראל, אלא היא משותפת לכל מיני החי בעולם, מהדגה והחיה ועד לאדם. אבל ברית מילה היא המצווה הראשונה שיועדה לעם ישראל, ועל ידה גם מצוות פרו ורבו מקבלת משמעות עמוקה יותר. וכן מצינו שבשעה שציווה ה' את אברהם אבינו על ברית המילה הבטיח לו את הארץ ואת ברכת הזרע, כי שלוש המצוות היסודיות הללו קשורות זו בזו. שנאמר (בראשית יז, א-יא): "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד. וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלוֹהִים לֵאמֹר. אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

כשם שהמצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו היתה ברית-מילה, כך גם המצווה הראשונה שכל יהודי ויהודי מקיים, בהיותו בן שמונה ימים, היא ברית-המילה. אכן, מצווה זו מסמלת יותר מכל שאר המצוות, את הקשר הנצחי שבין עם ישראל לאלוקיו, קשר שנחתם בבשרנו.

יסוד חשוב שעולה ממצוות ברית המילה, שלהיות יהודי זה לא קל, החיים היהודיים כרוכים במסירות נפש, ומתוך כך מתגלים החיים האמתיים שיש בהם בשורה לתיקון עולם. וכפי שנאמר בפסוק שאנו מזכירים בברית המילה: "וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). הייעוד הנכבד שעם ישראל קיבל על עצמו, לגלות בתוך עולם של חושך וכפירה שיש בורא ומנהיג, לומר לעמים שטופי תאוות רצח וחמס – שהייעוד הוא לרדוף צדקה וחסד, ולחיות בתוך עולם של שקר וצביעות – חיים של טוהר ומוסר – הוא יעוד לא קל. זה תפקיד שייגמר רק בגמר תיקון העולם, והדרך רצופה קשיים וקורבנות. הסרת הערלה, המבטאת את הפגם המוסרי שדבק בעולם, כרוכה בייסורים ובדם. אבל דרך אחרת אין, כי האפשרות השנייה היא, להתפשר ולהתבוסס בטומאת העמים שטופי הרצח והחמס, תוך איבוד ערכנו וזהותנו הלאומית. מכל דף מדפי ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית ועד השואה, אנו לומדים שתפקידנו קשה וכרוך במסירות נפש ממש, זהו גורלנו וייעודנו.

בברית המילה אנו כורתים ברית להמשיך לדבוק באמונתנו, תוך נכונות למסור את הנפש, עד אשר נגיע להגשמת כל שאיפות הטוב והצדק של עם ישראל.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ב – המצווה החשובה ביותר

סימן שלם ישנו ב'שולחן-ערוך', שנועד לבאר ולהדגיש שמצוות ברית מילה היא המצווה החשובה שבכל המצוות המעשיות. בדרך כלל סימן ב'שולחן-ערוך' כולל סעיפים רבים, אבל בסימן ר"ס בחלק 'יורה-דעה' ישנו סעיף אחד בלבד, שכולו מוקדש להדגשת מעלתה של המילה. וכך לשונו: "מצוות עשה לאב למול את בנו, וגדולה מצווה זו משאר מצוות עשה".

זו הסיבה שמצווה זו מתקיימת בהידור רב על ידי כל ישראל, ללא הבדל בין הזרמים והתנועות השונות. גם אם היחס הטבעי נחלש אצל כמה מאיתנו כלפי חלק מהמצוות, לגבי ברית המילה ישנה הסכמה כללית, המעידה כמאה עדים, על היחס האמיתי של כל יהודי אל האמונה והתורה. אגב, יש עוד כמה מצוות מרכזיות שלגביהן ישנה הסכמה עקרונית רחבה, כגון, ואהבת לרעך כמוך, כיבוד הורים, יושר, פיקוח נפש, יישוב הארץ, פסח, יום הכיפורים, חנוכה ועוד, עד שמי שמתבונן בכל התורה ותרי"ג מצוותיה במבט רחב ושלם, מוצא שאין קו ברור המפריד בין דתיים לחילוניים, ולמעשה ישנם חילוניים רבים שמקיימים מצוות רבות בהידור, וישנם המוגדרים כדתיים אבל בפועל מקיימים פחות מצוות. בכל אופן מסתבר שמצוות ברית המילה היא המצווה שזוכה להסכמה הרחבה ביותר, באשר היא מבטאת יותר מכל את השתייכותנו לעם ישראל, העם שנבחר כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם.

אך עם כל חשיבותה המרכזית של מצוות המילה, חובה לדעת, שיהודי הוא מי שאימו יהודיה, ואף אם הוא אינו מהול ואין ניכר בו שהוא יהודי, מאחר שנולד לאם יהודיה הוא יהודי. בדורות האחרונים, בעקבות השואה והקומוניזם, ישנם יהודים שנותקו מעם ישראל, ויש טועים לחשוב שאם הם אינם נימולים, הם נחשבים גויים ועליהם להתגייר כדי להצטרף לעם ישראל. אולם האמת שכל מי שאמו יהודיה או שנתגייר על פי ההלכה – הוא יהודי. היהדות מתחילה מהנשמה, מהעובדה שבורא העולם בחר בנו מכל עם, ונפח בנו נשמה המסוגלת לגלות בעולם את הערכים האלוקיים שבתורה ובנשמה של ישראל אין ערלה. ולכן בלשון התורה, גם יהודי ערל נקרא נימול אף שבפועל לא עבר ברית מילה (נדרים לא, ב). מצוות ברית המילה נועדה אם כן לחשוף את המציאות הפנימית הנשמתית של היהודי. וזה שאינו מקיים את המצווה, אינו חושף ומבטא את הנשמה הקדושה והיהודית שלו.

כל זה אמור לגבי מי שנולד לאם יהודיה, שהוא יהודי למרות שאינו מקיים שום מצוות. אבל גוי, החפץ להתקרב לעם ישראל ולהתגייר, וליצור על ידי כך עובדה הלכתית חדשה, שמעתה ואילך יהיה חלק מעם ישראל, חייב לעבור ברית מילה ולקבל על עצמו לשמור את כל המצוות. חכמים מלמדים אותנו, שכל הגויים שבאים להתגייר – שורש נשמתם מישראל (שבת קמו, א), אבל כדי לגלות את השורש הזה, צריך שהגר יקבל על עצמו את קיום כל המצוות. כלומר, מי שנולד יהודי, נשמתו מישראל, ולכן למרות שאינו שומר מצוות, המציאות הנשמתית שלו לא משתנה. אולם, אצל הגר, רק שורש נשמתו מישראל, ולכן רק על ידי ברית מילה וקבלת מצוות בפועל, מתגלה בקרבו הנשמה הישראלית. אמנם דברים אלו לא ניתנים להוכחה, אבל נדמה שהתבוננות רחבה בתולדות עם ישראל, ובאותם הגרים שלא קיבלו על עצמם את מצוות התורה, תסייע להבנת הדברים העמוקים שהזכרנו.

אשה אינה צריכה ברית מילה כדי לגלות את יהדותה, שכן הקשר של האשה אל האמונה והתורה הוא טבעי ואינו נזקק לפעולה חיצונית כדי לגלותו (פנה"ל תפילת נשים ג, ה-ז). לכן גם הזהות היהודית של הילדים נקבעת על פי האשה, שאם האם יהודיה, למרות שהאב גוי, הילד שנולד מהם יהודי. ואם האם גויה, למרות שהאב יהודי, הילד שנולד מהם גוי.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ג – הסרת הערלה

לכאורה יש לשאול, מדוע עלינו להתערב ולפעול כנגד הטבע, אם בדרך הטבע ישנה ערלה, מדוע שלא תישאר? ואם הערלה מיותרת ומאוסה, והקב"ה לא מעוניין בקיומה, מדוע הוא ברא אותה? שאלה זו כבר נזכרה במדרש תנחומא (תזריע ה), וכך מובא שם: שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם הקב"ה רוצה במילה, למה אין הוולד יוצא מהול ממעי אמו? וכן מסופר בתלמוד (ב"ב י, א) שטורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא שאלה דומה: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, שהרי ציווה לתת להם צדקה, מדוע אינו מפרנסם בעצמו? ענה לו רבי עקיבא: כדי שנזכה אנחנו לקיים את המצווה. כלומר, ודאי שהקב"ה יכול לפרנס את העניים, אלא שבכוונה ברא את עולמו חסר, כדי שנהיה אנחנו שותפים בתיקונו. וכן בעניין הערלה, ודאי שיכול היה הקב"ה לברוא את האדם מהול ללא ערלה וללא יצרים רעים, אך לא זו היתה הכוונה בבריאת האדם בצלם אלוקים. הכוונה היתה שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בבניין העולם, ולכן השאיר הבורא את העולם חסר ולא גמור, כדי שאנחנו נשלימו. וכדי להשלימו צריך להסיר את הערלה והנטיות השליליות שבטבע האדם, ולעשות מעשים טובים כצדקה.

הערלה מסמלת את הצדדים הרעים שבטבע האדם. הערלה, שהיא כעין עור מעובה שאין לגוף בו צורך – מבטאת את המותרות, את התאווה החולפת שמשאירה אחריה טעם רע, שהיא היפוכה של האהבה – יסוד החיים. בהסרת הערלה מתחיל תהליך הזדככותו של היהודי, ועם תחילת התהליך נכרתת ברית בינו ובין ה' אלוקי ישראל, ויחד עם כל ישראל הוא הולך ומזדכך ומיטהר, והעולם כולו נטהר עמהם.

לאחר הברית מניחים את הערלה בכלי שיש בו עפר שהוכן לפני הברית, ולאחר מכן מניחים את העפר עם הערלה באדמה, וזו בחינת הקבורה של הערלה. ואנו מתפללים שבזכות ברית המילה וקבורת הערלה, יזדכך הגוף ונזכה במהרה לתחיית המתים.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ד – ביום השמיני ואפילו בשבת

מצוות הברית ביום השמיני, לא לפני כן ולא אחרי כן, שנאמר (ויקרא יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". וכל כך חשוב לקיים את הברית ביום השמיני, שגם כאשר היום השמיני חל בשבת, השבת נדחית ומבצעים את הברית ביום השבת. אמנם את כל צרכי המילה מכינים לפני שבת, אבל את המילה עצמה עושים בשבת. אמנם אם התינוק נולד בניתוח קיסרי, מילתו אינה דוחה שבת.

ואם קיום ברית המילה ביום שמיני דוחה את השבת, קל וחומר שאין לאחר את הברית מטעמים אחרים, כגון כדי לאפשר לקרובי משפחה להגיע. יותר מזה, אפילו אם האב לא נמצא בארץ, יש לקיים את הברית ביום השמיני בלעדיו.

בנוגע ליום השמיני, מבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב), שאופיו של החומר שאין בו שלימות, והוא מוגבל ובעל חסרונות. וכדי שנוכל לחיות ברמה רוחנית המתאימה למדרגת נשמתנו – עלינו לתקנו, ולשם כך נועדה הברית. וזמנה דווקא ביום השמיני, משום שעולם הטבע מאופיין על ידי המספר שבע, שכן העולם נברא בשבעה ימים. ולאחר מכן, ביום השמיני, אנו מתרוממים אל מדרגה גבוהה מן הטבע, ויכולים לרומם את הגוף אל תפקידו המקודש.

להלכה, מחלת התינוק היא הסיבה העיקרית לדחיית הברית מהיום השמיני. ובעניין הזה נזהרים מאוד, ואם יש צל של חשש לפיקוח נפש, היינו שהברית תגרום למיתתו של התינוק, יש לדחות את קיום הברית עד להבראתו השלימה של התינוק. ובשום פנים אין לנסות להתחכם ולהחמיר בעניין הזה, ולמול תינוק שיש בו חשש חולי, מפני שסכנת נפשות דוחה את הכל, שאפשר למול את התינוק לאחר זמן, אבל אי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם (שו"ע יו"ד רסג, א).

במקרה שדחו את המילה מחמת סכנה, ממתינים עד שהתינוק יבריא לגמרי. אם היה חולה בכל גופו – צריכים להמתין מהבראתו שבעה ימים שלמים ולאחר מכן מלים אותו. ואם היה חולה באבר אחד בלבד, לאחר שיבריא לגמרי מלים אותו מיד. במילה שנדחתה, אם יצא שהיום הראשון שניתן למול אותו הוא שבת או יום-טוב, ידחו את מילתו ליום ראשון או ליום שאחר היום-טוב. כי רק מילה בזמנה, ביום השמיני, דוחה את השבת או החג, אבל מילה שנדחתה, אינה דוחה שבת (שו"ע יו"ד רסו, ב).

יש אומרים שאם היה התינוק חולה ומילתו נדחתה עד ליום חמישי או שישי, אין למולו ביום חמישי או שישי, שמא אחר המילה יצטרכו לטפל בו ולחלל עליו את השבת, שכידוע שלושת הימים הראשונים מסוכנים יותר, וכיוון שממילא כבר אין מלים אותו ביום השמיני, אין לגרום במילתו לחשש חילול שבת. וכן נהגו רבים מיוצאי ספרד (רשב"ץ ח"א כ"א; רב פעלים ד, כח; יבי"א ה, יו"ד כג). ויש אומרים שהסכנה שבשלושת הימים הראשונים אינה משמעותית, ואין חשש שיצטרכו לחלל עבורו שבת בעקבות מילתו ביום חמישי או שישי, וכיוון שיש מצווה להזדרז בביצוע הברית, יש לקיימה אפילו ביום חמישי או שישי (ש"ך יו"ד רסו, יח; מ"א לא, ט). וכן המנהג הרווח אצל יוצאי אשכנז ותימן וחלק מיוצאי ספרד (מים חיים א, קמ; שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד מה, ו).[1]


[1]. הרופא המוהל ד"ר צדוק סיריל פיין ז"ל, הסביר שהיום השלישי למילה נחשב כיום שבו מחלתו של הנימול גוברת (בראשית לג, כה), מחמת הזיהום שנגרם עקב חדירת חלקיקים שונים לפצע, מפני שלא היו מודעים לחומרת החיטוי, והיו מלים במתכת גסה או אבן צור, ופעמים רבות נותרו בפצע שרידים של חול ורסיסי אבן, ועל פי הפתולוגיה המוכרת לנו, חדירה של גוף זר לגוף דרך פצע, יוצרת תוך 72 שעות דלקת מוגלתית, מלווה בכאבים עזים ובעליה בחום הגוף. זו הסיבה שאמרו חכמים (שבת קלג, ב) שהמוהל חייב למצוץ את הפצע, ואם אינו עושה כן מעבירים אותו, משום סכנה. על ידי המציצה שואבים את אותם הרסיסים מהגוף, ומצילים את הנימול מסכנת הזיהום. וכך רצה להסביר את חומו של אברהם אבינו ביום השלישי, שלא היה רק בגלל היום החם, אלא חום גופו היה 'כחום היום', כארבעים עד ארבעים ושתיים מעלות. למעשה ד"ר פיין הקפיד לקיים את המציצה כפי שקבעו חכמים.

מציצה: לדעת רופאים כיום יש חשש זיהום שעלול לעבור מהתינוק למוהל, ומהמוהל לתינוק. אמנם החשש למחלה מסוכנת הוא של חלקיקי אחוז, אולם עדיין כיוון שיש סיכון, המל תינוקות מכל חלקי הציבור, עדיף שימצוץ דרך שפופרת. אצל מוהל שמל רק בני קהילה דתית, הסיכון פוחת מאוד, מפני שרוב המחלות עוברות דרך פריצות, ואע"פ כן הסיכון עדיין קיים, והרוצים להחמיר בספק מחלה ולמצוץ דרך שפופרת – רשאים.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ה – קביעת שעת הברית

אחת ההחלטות המרכזיות בעניין ברית המילה היא קביעת השעה. השאלה, האם עדיף להזדרז לקיים את הברית בבוקר היום השמיני, ולהיות זריז המקדים למצווה, או שעדיף לקבוע את הברית אחר הצהרים, בשעה שבדרך כלל יותר אורחים יכולים לבוא, ועל ידי זה תגדל השמחה. שאלה עקרונית זו שייכת למצוות רבות, מה עדיף, זריזות במצוות או הידור במצוות. לכתחילה כמובן שעדיף להיות גם זריז וגם מהדר, אך כשהזריזות היא על חשבון ההידור, וההידור על חשבון הזריזות, השאלה מה מביניהם עדיף. האם עדיף להזדרז ולקיים את הברית בבוקר, למרות שבשעות אלו רוב המוזמנים עובדים, ורבים מהם לא יוכלו להגיע והשמחה תתמעט. או שכדאי להדגיש את הצד של השמחה, ולקיים את הברית בשעות אחר הצהרים, שבהם יכולים להגיע יותר מוזמנים?

להלכה דעת הרבה פוסקים, שהזריזות במצוות עדיפה על ההידור, ועל כן עדיף לקיים את הברית כמה שיותר מוקדם בשעות הבוקר, ולא להתחשב בכך שמוזמנים רבים לא יגיעו, ואפילו אם הם מוזמנים חשובים כדודים וכסבים. ואף שכך אכן דעת פוסקים רבים, למעשה יש אומרים שעדיף לקבוע את הברית בשעה שיוכלו להשתתף בשמחה יותר אנשים. וכך היתה דעתו של הרבי מלובביץ', רבי מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, שאם אדם מעוניין לקיים את הברית אחר הצהריים כדי שתרבה השמחה, אין למנוע ממנו לעשות כן, מפני שיש חשיבות מיוחדת שדווקא מצוות ברית מילה תיעשה בשמחה (וכ"כ בשו"ת שאלת ישורון יו"ד כו).

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ו – המצווה מוטלת על האב

מצוות המילה מוטלת על האב, ולכן עדיף שהאב בעצמו ימול את בנו. ולדעת הרמב"ם (מילה ג, א), גם הברכה משתנה בשעה שהאב מוהל. מוהל רגיל מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על המילה". וכאשר האב מוהל, מברך: "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו למול את הבן", מאחר שהמצווה מכוונת כלפיו ממש. ויש שנוהגים כדעתו (חלק מהספרדים). ולמנהג אשכנזים, גם כאשר האב מל בעצמו, הוא מברך את הברכה הרגילה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה" (רמ"א רסה, ב).

אולם לעומת זאת חשוב שהמוהל יהיה בקי ומנוסה, שהרי המילה היא ניתוח שצריך להיעשות באחריות מרבית, ורוב האבות אינם בקיאים בזה. ולכן מנהגנו, שההורים אינם משתדלים ללמוד את מלאכת המילה כדי למול בעצמם, אלא ממנים מוהל מקצועי לשליח למול את בנם, וכידוע, שליחו של אדם כמותו. ואע"פ שישנו כלל ש"מצווה בו יותר מבשלוחו", עדיף למנות לשליח את המוהל המקצועי, מפני חשש הסכנה. וכבר שמעתי על אב שרצה להדר במצווה זו ולמול את בנו בעצמו, ולבסוף פצע את בנו קשה, ובקושי הצליחו הרופאים להצילו. ולכן עדיף שהאב ימנה מוהל מקצועי לשליח, ולא ינסה להדר במצווה זו על חשבון בנו הרך. וכך נהגו רוב גדולי ישראל, שלא התאמצו למול בעצמם את בנם.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ז – בחירת המוהל

שני שיקולים עיקריים ישנם בבחירת המוהל, האחד – שיהיה מקצועי, וידע כיצד לבצע את המילה בצורה אחראית, ללא שום סיכונים. השני – שיהיה אדם טוב וצדיק, שהרי המילה היא המצווה הראשונה שהרך הנימול מקיים, וראוי שמצווה חשובה זו תיעשה על ידי אדם טוב וצדיק, שהכל הולך אחר ההתחלה (רמ"א יו"ד רסד, א). ישנם מוהלים רבים שעונים על שתי הדרישות הללו, אך אם לא נמצא מוהל שידוע כאדם טוב וצדיק וגם יודע היטב את מלאכתו, עדיף לבחור במוהל מומחה אע"פ שאינו מפורסם בצדקותו. מפני שראשית לכל יש לדאוג שלא תהיה שום סכנה לילד, ורק אחר כך ראוי לחשוב על הידורי מצווה, כמדרגתו הרוחנית של המוהל.

אם סוכם עם מוהל מסוים שימול את הבן, אין להחליפו במוהל אחר שידוע כבקיא וצדיק יותר. ורק כאשר קיים חשש שזה שסוכם אתו אינו יודע את מלאכתו והוא עלול לסכן את התינוק, מותר להפר את הסיכום איתו (רמ"א שם, ערוה"ש רסא, ה).

כאשר אדם נמצא במקום שאין בו יהודי שיודע למול, לא יקח רופא גוי כדי שימול את בנו, מפני שגוי פסול למילה, שנאמר (בראשית יז, ט): "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ", אתה היינו יהודי ולא גוי. אבל רופא יהודי שאינו שומר מצוות כשר בדיעבד למול את הבן (ע"ז כז, א, שו"ע יו"ד רסד, א).

 

לגבי אשה נחלקו אם היא כשרה למול (ע"ז כז, א). יש אומרים שהואיל והיא מזרע אברהם הרי היא כשרה למול (רי"ף ורמב"ם ושו"ע יו"ד רסד, א). ויש אומרים שהיא פסולה מפני שרק מי שהוא מהול בעצמו כשר למול (תוספות, רמ"א שם).

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ח – התשלום למוהל

אחת השאלות העדינות היא, כמה כסף צריך לשלם למוהל? מבחינה עקרונית אין למוהל לבקש תשלום על המילה, מפני שהמילה היא מצווה, ואין לבקש כסף עבור עשיית מצווה. יתר על כן, כתב הרמ"א (יו"ד רסא, א), שאם המוהל דורש שכר עבור הברית, יש לבית הדין לגעור בו, כי אין זה דרכם של זרע אברהם לבקש שכר על עשיית מצווה חשובה שכזאת, אלא להפך, המוהלים הם שצריכים להשתדל שיזכום במצווה. ואם בכל זאת המוהל עומד על דעתו ותובע שכר, בית הדין יכול לכוף את המוהל למול בחינם.

אולם בדורות האחרונים הדין השתנה, וכפי שכתב בעל 'ערוך-השולחן' (יו"ד רסא, ו), שבעיר אחת גדולה היו אנשים מרובים ומוהלים מועטים, והמוהלים סרבו למול, מפני שלא יכלו לערוך בכל יום כמה בריתות ויחד עם זה להמשיך בעבודתם כדי לפרנס את בני משפחתם. לכן תקנו שכל אדם שמלים את בנו, יתן סך מסוים למוהל, כדי שיוכל להמשיך למול את בני ישראל ולפרנס את בני משפחתו.

היום אין תקנה קבועה כמה צריך לשלם למוהל, ויחד עם זה, ברור שאם אדם שעיקר עיסוקו כמוהל לא יקבל תשלום, הוא לא יוכל להמשיך ולמול, מפני שיאלץ לחפש מקור פרנסה אחר. מצב זה יוצר קשיים ואי הבנות. במיוחד אצל יהודים שאינם מכירים את ההלכה המקורית לפיה אסור למוהל לדרוש תשלום, ולכן הם לא מבינים מדוע המוהל לא נוקב במחיר קבוע. נדמה להם שכוונתו לסחוט אותם, וכאשר הם שואלים אם סכום מסוים מספיק, המוהל מהנהן בראשו כמסתפק. וזאת מפני שכאמור, באופן עקרוני, עליו למול בחינם, אולם מצד שני, אם לא ישלמו לו, לא יוכל להמשיך לערוך בריתות מילה. אבל האב שאינו מבין מדוע המוהל לא משיב על הצעתו סבור שכנראה המוהל אינו מרוצה מהסכום המוצע, ומפני חוסר הנעימות, שמא חס וחלילה יחשב כקמצן או כמי שאינו רוכש כבוד למצוות הברית ולעבודתו של המוהל, משלם תשלום גבוה ומוגזם, ולאחר מכן מתרעם על המוהל שסחט אותו. וישנם אחרים שכיוון ששמעו שאין מחיר קבוע, משלמים סכום זעום, ופוטרים בכך את המוהל.

למעשה, מאחר שכיום לא נקבע סכום שעל האבות לשלם למוהלים, העצה הנכונה לסכם מלכתחילה, לפני הברית, את סכום התשלום שישלמו למוהל. ואם המוהל ידרוש סכום שלדעת ההורים גבוה מדי, יוכלו לחפש מוהל אחר. ואם לא ימצאו, סימן הוא שהסכום שהמוהל ביקש אינו גבוה.

ואם לא נעים לדבר על כך, יש להתייחס למוהל כפי שמתייחסים לרופא, ולשלם לו כמו שמקובל לשלם לרופא, ועל כל ביקור נוסף – תשלום נוסף.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

ט – מנהגי הברית

יש להשתדל שישתתפו במעמד ברית המילה לפחות מניין, דהיינו: עשרה גברים מעל גיל בר מצווה, כדי להעיד עדות גדולה על האב, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, וכדי להודות לה' בפני עשרה על הולדת הבן (שו"ע יו"ד רסה, ו).

נוהגים לעמוד בעת המילה, כדי לכבד את כניסתו של הרך הנימול בבריתו של אברהם אבינו, וכן נאמר (מלכים ב' כג, ג): "וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית".

מנהג טוב שהמוזמנים ילבשו בגדים נאים לקראת הברית, וכמובן שההורים עצמם צריכים ללבוש בגדים מכובדים לכבוד המצווה. ואפילו בתשעת הימים הראשונים של חודש אב, שהם ימי אבל על חורבן בית המקדש וממעטים בהם בשמחה, ילבשו המוהל, הסנדק ואבי הבן בגדי שבת (רמ"א או"ח תקנא, א). ואם יום הברית נפל בתשעה באב עצמו, ילבשו בגדים חגיגיים, אבל לא ממש לבנים כבגדי השבת (שו"ע או"ח תקנט, ח).

לפני ביצוע הברית, המוהל מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על המילה", ומיד חותך את עיקר הערלה, ועוד לפני שהוא מספיק לפרוע את העור הדק של הערלה, האב מתחיל לברך שתי ברכות: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". כך הוא המנהג לפי השולחן ערוך (יו"ד רסה, א), וכך מנהג רוב ישראל ובכללם כל יוצאי אשכנז וצפון אפריקה ורוב יוצאי ספרד ועדות המזרח. ובקהילות מעטות מיוצאי ספרד נוהגים שהאב מברך תחילה: "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", ואח"כ המוהל מברך "על המילה" ומל את הילד, ולאחר מכן האב מברך "שהחיינו". ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו. ושלא כמו אלה שמעודדים את כל האבות ממשפחות יוצאי ספרד, צפון אפריקה ועדות המזרח – לברך לפני הברית, בניגוד למנהג אבותיהם מדורי דורות.

לאחר שהעומד לברכות מברך על כוס היין את ברכת השבח וההודאה הוא אומר תפילה ובה הוא קורא שם לרך הנימול. רבים נהגו לשתות מהיין בסוף התפילה. אולם מרן הרב קוק זצ"ל היה נוהג לטעום מעט מהיין מיד לאחר הברכה, ורק לאחר מכן לומר את התפילה, כדי שלא להפסיק בין הברכה על היין לטעימה. ורבים נוהגים כמותו.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

י – סעודת הברית

מיד לאחר הברית מקיימים סעודה, וההבדל בין סעודה זו לסעודה רגילה, שסעודה זו היא סעודת מצווה, ולכן מצווה להשתתף בה. וכתב הרמ"א (יו"ד רסה, יב) שכל מי שמוזמן לסעודת הברית ואינו בא, הרי הוא כמנודה לשמים. לכן רבים נוהגים שלא להזמין את האורחים בלשון מפורשת, כמו: "אתה מוזמן לסעודת הברית". אלא כשרוצים להזמין ידיד או קרוב לברית, מודיעים לו שהברית תתקיים ביום פלוני בשעה פלונית, ומתוך כך הוא מבין שרוצים שיבוא. וזאת כדי שאם לא יוכל לבוא לסעודת הברית, לא יחשב כמסרב להשתתף בסעודת מצווה, ולא יהיה חלילה כמנודה לשמים (פתחי תשובה יו"ד רסה, יח). אם מדובר באורח שלא יבין את נוסח ההודעה הזו, והיא עלולה להתפרש בעיניו כזלזול, יש להזמינו בלשון מפורשת.

אם עומדים להשתתף בסעודה בני אדם שאינם הגונים, שעלולים לחולל מריבות, לדבר לשון הרע או לנבל את הפה או ללעוג לדברים שבקדושה, גם מי שהוזמן במפורש, אינו חייב להשתתף בסעודה. אם המוזמן צריך ללכת למטרה חשובה כתפילה במניין או פרנסה – אינו נחשב כמסרב להשתתף במצווה. ויש אומרים שבכל מצב שגם בלעדיו יש מניין אנשים בסעודה, אין המוזמן חייב להשתתף, שהרי המצווה תתקיים בלעדיו (עי' אוצר הברית ח"א עמ' קסג).

ראוי לבאר שבדרך כלל אנחנו אוכלים סעודות רשות, כלומר סעודה שאין מצווה לאכול בה, אלא שאם האוכל וטעמו מועילים לאדם ונותנים לו כוח ושמחה לעשות מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה, נמצא שיש בסעודה תועלת והכנה למצוות, אך עצם התענוג מהאוכל אינו מצווה. אולם בסעודת מצווה גם התענוג מהאוכל הוא חלק מהמצווה. במיוחד בולט הדבר בסעודת הברית, שלאחר הסרת הערלה, המבטאת את התאוות החומריות המיותרות, נשאר החומר זך ונקי, שאפשר ומצווה ליהנות ממנו. שכן החשש מפני היגררות אחר התאוות החומריות, נובע מהערלה והזוהמה שמעורבים בתענוגים הגשמיים, שעלולים לגרור אותנו לחטא. אולם בסעודת הברית, המסמלת יותר מכל את זיכוך החומר, מצווה להשתתף, ולשמוח וליהנות גם מטעמם של הבשר והיין.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

יא – כיבודים

ההורים צריכים לדעת מהם הכיבודים שבברית ואת סדר חשיבותם, כדי שיתכננו מראש את מי לכבד בכל תפקיד ותפקיד. אם לא כן האב עלול להגיע לברית בלא שיידע את מי הוא מתכוון לכבד להיות סנדק, ואת מי יכבד בכיסא של אליהו וברכות וכדומה. וכיוון שהוא נרגש הוא עלול להחליט בחיפזון לכבד את מי שעומד סמוך אליו, וישכח את אלו שהיה צריך לכבד, ותיגרם עוגמת נפש רבה מחמת עלבון הנכבדים והקרובים.

הכיבוד החשוב ביותר הוא 'סנדק'. הסנדק הוא זה שהילד מונח על ברכיו בשעת הברית, ומתפקידו לעזור מעט למוהל. בסנדקאות מכבדים בדרך כלל את הסבא או תלמיד חכם. רבים נוהגים, שאב אחד לא מכבד את אותו אדם לשמש פעמיים כסנדק של בניו (רמ"א יו"ד רסה, יא, ברכ"י שם). מפני שמקובל שבכיבוד הסנדקאות יש סגולה לעושר וברכות נוספות, וראוי שהאב יעניק זכות מיוחדת זו לעוד אנשים נכבדים. ויש נוהגים שלא להימנע מלכבד אדם אחד להיות סנדק אצל שני ילדיהם (נו"ב קמא יו"ד פו, יחו"ד ג, עז). וכן נוהגים בשעת הצורך או כשההורים רוצים בכך באופן מיוחד, שנותנים את כיבוד הסנדק לאותו אדם פעמיים.

לאחר הסנדק, למנהג יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ישנם שלושה כיבודים הדומים בחשיבותם: א) כסא של אליהו.
ב) ברכות. ג) עמידה לברכות, ויש קוראים לעמידה לברכות 'סנדק שני' (ויש מהספרדים שאינם נוהגים בו אלא התינוק נשאר על ברכי הסנדק גם בעת הברכות). לפני הברית מכבדים את אחד המשתתפים ב'כסא של אליהו', כלומר בהנחת הילד על הכסא שהוכן לכבוד אליהו הנביא מלאך הברית. לאחר הברית מכבדים שני משתתפים, האחד ב'ברכות', היינו באמירת ברכת המילה על היין, והוא זה שמכריז את שם הילד ומברך אותו. והשני מכובד ב'עמידה לברכות' (סנדק שני), דהיינו בהחזקת התינוק בעת אמירת הברכות. מבחינת החשיבות, אין הבדל משמעותי בין שלושת הכיבודים הללו, ולשלושתם תפקידים מרכזיים בברית, ולכל אחד מהם מעלה מיוחדת. מכל מקום רגילים לכבד בברכות תלמיד חכם או חזן שיודע לומר יפה ובכוונה את הברכות.

עוד לפני הברית ישנו כיבוד חשוב ומיוחד, שמיועד לזוג נשוי, בעל ואשה, והוא המכונה 'קוואטר'.[2] קוואטר הוא המביא את הילד אל הברית. האשה לוקחת את הילד מהאם ומוסרת אותו לבעלה, והוא מביאו לאביו. ראוי לתת כיבוד זה לסבא וסבתא או דודים חשובים. ויש נוהגים לכבד בתפקיד קוואטר זוג שעדיין לא נתברך בילדים, כדי שבזכות מצווה זו יזכה להיפקד בבנים. אמנם כאשר רוצים לכבד זוג שעדיין לא התברך בילדים, צריך לפנות אליהם ברגישות רבה ולשאול אם הם מעוניינים בכיבוד זה, מפני שרבים מתביישים בכך.

כשיש רצון לכבד אנשים נוספים, מכבדים אדם נוסף שייקח את התינוק מכסא של אליהו וייתנו לסנדק, וקוראים לכיבוד זה 'מכסא של אליהו'. ואם רוצים לכבד עוד אנשים, נוהגים למסור את התינוק בין עוד מכובדים עד שמביאים אותו לסנדק.


[2]. כיבוד זה נקרא 'קוואטר', מפני שנהגו שהמביאים את התינוק לברית קונים לו חיתולים וכרית מיוחדת לברית, וחיבור שמם הוא 'קוואטר'. ויש אומרים על שם קטורת, שהמביאים את התינוק כמקטירים קטורת (ערוה"ש רסה, לה).

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

יב – בני אברהם

מצוות ברית המילה היא מצווה ייחודית לישראל, שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יז, ט): "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם". ואף בני ישמעאל בן אברהם, ובני עשיו בן יצחק, אינם חייבים במצווה, מפני שנאמר (בראשית כא, יב): "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", ביִצְחָק ולא בישמעאל, בְיִצְחָק ולא בכל זרעו של יצחק, היינו רק אלה שנולדו מזרעו של יעקב מצווים במילה (סנהדרין נט, ב).

אמנם נחלקו הפוסקים לגבי בני קטורה, שאותה נשא אברהם אבינו לאשה לאחר פטירת שרה אמנו, שנאמר (בראשית כה, א): "וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה וּשְׁמָהּ קְטוּרָה". וקטורה ילדה לאברהם אבינו ששה בנים, והשאלה האם הם חייבים במצוות ברית המילה. לדעת רש"י (סנהדרין נט, ב), גם בני קטורה אינם חייבים במצווה, כי המילה שייכת לזרע יעקב בלבד, שנאמר "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע". אולם לדעת הרמב"ם, הפסוק "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" נועד למעט את בני ישמעאל ועשיו, אבל בני קטורה עדיין לא נולדו באותה שעה, ולכן אף שהם אינם ישראלים, הם חייבים במילה כדין זרע של אברהם. וכיוון שבני ישמעאל התערבו בבני קטורה, ובני קטורה הרוב, למרות שכולם נקראים על שם ישמעאל שהיה הגדול, כולם חייבים במילה (רמב"ם הלכות מלכים י, ח).[3]

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית המילה לארץ ישראל, עד שנוצרה עובדה היסטורית, שעם שאינו מהול אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז"ל (זוהר ח"ב כג, א), כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. ולכן בזמן יהושע, לפני שהחלו בכיבוש הארץ, כל הגברים שעדיין לא נימולו מלו את עצמם, ורק לאחר מכן יכלו לכבוש את הארץ. ועוד אמרו חז"ל: עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שהם נימולים, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלימות, כי הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל, לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה, וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה, ועל ידם הארץ תפרח (עי' זוהר ח"ב לב, א, ובפנה"ל 'העם והארץ' א, ח).


[3]. בשאגת אריה סימן מט הקשה על הרמב"ם שסובר שבני קטורה חייבים למול, הרי לאחר שסנחריב בלבל את כל האומות, כולם פטורים כי הולכים אחר הרוב. והשיב בשו"ת נודע ביהודה תניינא יו"ד קסד, שהכלל שהולכים אחר הרוב חל על ישראל ולא על האומות, וכיוון שבני קטורה הם מיעוט שכיח, חוששים לחומרה לחייב מילה. ע"כ. והקשה במנחת חינוך, אם כן כל הגויים יהיו חייבים במילה שמא הם בני קטורה. ובאמת כתב בצל"ח (סנהדרין נט, ב), שלרמב"ם כולם יהיו חייבים. ע"כ. אולם נלענ"ד, שרק מפני ששמם נשאר עליהם שהם בני ישמעאל ובכללם בני קטורה, ומסתבר שהם עדיין רוב ולכל הפחות מיעוט הניכר, הם חייבים במילה לרמב"ם, אבל שאר הגויים שבני קטורה שבהם מיעוט שאינו ניכר, פטורים.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה

יג – מילה לגויים

אמרו חכמים (ע"ז כו, ב), שמותר ליהודי למול את הגוי לשם גירות, ואסור למול את הגוי לשם רפואה. ונחלקו הפוסקים האם מותר לישראל למול גוי לשם מצווה, למרות שאין כוונתו להתגייר.

יש אומרים שגם כאשר הגוי רוצה למול את עצמו או את בנו לשם מצווה, כל עוד אינו מתכוון להתגייר, אסור ליהודי למול אותו. יש מפרשים מפני שאברהם אבינו עומד ומבחין בין מי שנימול למי שאינו נימול, להציל את הנימולים מגיהנום, וזה שמל את הגוי מבטל את סימן המילה מישראל (ט"ז יו"ד רסג, ג). ויש אומרים שכל זמן שאין כוונתו להתגייר, אין להסיר ממנו את חרפתו ולחותמו בחותם ברית קודש (לבוש רסג, ה). ויש מוסיפים חשש, שמא על ידי המילה הגוי יתחפש ליהודי ויפגע בישראל (מעיל צדקה יד). וכך היא דעת כמה אחרונים (הר צבי יו"ד רטו; אג"מ יו"ד ב, ז; ישכיל עבדי יו"ד ג, יב).

אולם מנגד לדעת רבים, כל האיסור למול גוי הוא לשם רפואה, משום שאסור לרפא גויים בחינם, וממילא אם משלמים על כך שכר אין בזה איסור (רש"י ותוס' ע"ז כו, ב; רמב"ם מילה ג, ז; שו"ע רסח, ט; ש"ך יו"ד רסג, ח; יבי"א יו"ד ב, יט).

יתר על כן כתב הרמב"ם, שאם הגוי רוצה לקיים מצוות מילה בלא להתגייר, יש לו על כך שכר, ובתנאי שיעשה זאת מפני שהוא מאמין בתורה ולא מסיבה דתית אחרת שהוא ממציא לעצמו. וכתב הרמב"ם שאין הבדל בדין זה בין מוסלמים לנוצרים, כל שרוצה למול לשם מצווה מתוך אמונה בתורת משה, יש לו על כך שכר, אמנם אין שכרו כשכר מי שהתורה צוותה עליו למול מפני שנולד יהודי או שבא להתגייר (תשובות הרמב"ם פאר הדור ס). ואין לחשוש שאברהם אבינו יצילם מדינה של גיהנם גם אם ירשיעו, מפני שהוא מציל רק פושעי ישראל שנימולו.[4]


[4]. יש אומרים שאם מלים את הגוי בלא פריעה, לכל הדעות מותר, שכן בישראל ההלכה היא: מל ולא פרע כאילו לא מל. ואילו לבני קטורה מן הסתם מילה לבדה מספיקה (מהר"ם שיק קמד). באופן זה גם המילה פחות כואבת, והקרום שפורעים נושר לבדו.

למעשה, כשנשאלתי על ידי נוצרים אוהבי ישראל שבקשו למול את בנם ביום השמיני מתוך הזדהות עם העם היהודי. השבתי שמותר לקיים את הברית, ויאמרו שהמילה מתקיימת מתוך הזדהות עם העם היהודי והערכים האוניברסליים של היהדות. ואין לברך את ברכות הברית שנועדו למי שחייב במצווה. אבל רצוי לקרוא את כל הפסוקים שנאמרו לאברהם אבינו על ברית המילה.

פורסם בקטגוריה ח - ברית מילה | כתיבת תגובה