מיד לאחר הברית מקיימים סעודה, וההבדל בין סעודה זו לסעודה רגילה, שסעודה זו היא סעודת מצווה, ולכן מצווה להשתתף בה. וכתב הרמ"א (יו"ד רסה, יב) שכל מי שמוזמן לסעודת הברית ואינו בא, הרי הוא כמנודה לשמים. לכן רבים נוהגים שלא להזמין את האורחים בלשון מפורשת, כמו: "אתה מוזמן לסעודת הברית". אלא כשרוצים להזמין ידיד או קרוב לברית, מודיעים לו שהברית תתקיים ביום פלוני בשעה פלונית, ומתוך כך הוא מבין שרוצים שיבוא. וזאת כדי שאם לא יוכל לבוא לסעודת הברית, לא יחשב כמסרב להשתתף בסעודת מצווה, ולא יהיה חלילה כמנודה לשמים (פתחי תשובה יו"ד רסה, יח). אם מדובר באורח שלא יבין את נוסח ההודעה הזו, והיא עלולה להתפרש בעיניו כזלזול, יש להזמינו בלשון מפורשת.
אם עומדים להשתתף בסעודה בני אדם שאינם הגונים, שעלולים לחולל מריבות, לדבר לשון הרע או לנבל את הפה או ללעוג לדברים שבקדושה, גם מי שהוזמן במפורש, אינו חייב להשתתף בסעודה. אם המוזמן צריך ללכת למטרה חשובה כתפילה במניין או פרנסה – אינו נחשב כמסרב להשתתף במצווה. ויש אומרים שבכל מצב שגם בלעדיו יש מניין אנשים בסעודה, אין המוזמן חייב להשתתף, שהרי המצווה תתקיים בלעדיו (עי' אוצר הברית ח"א עמ' קסג).
ראוי לבאר שבדרך כלל אנחנו אוכלים סעודות רשות, כלומר סעודה שאין מצווה לאכול בה, אלא שאם האוכל וטעמו מועילים לאדם ונותנים לו כוח ושמחה לעשות מצוות ומעשים טובים ולעסוק בתורה, נמצא שיש בסעודה תועלת והכנה למצוות, אך עצם התענוג מהאוכל אינו מצווה. אולם בסעודת מצווה גם התענוג מהאוכל הוא חלק מהמצווה. במיוחד בולט הדבר בסעודת הברית, שלאחר הסרת הערלה, המבטאת את התאוות החומריות המיותרות, נשאר החומר זך ונקי, שאפשר ומצווה ליהנות ממנו. שכן החשש מפני היגררות אחר התאוות החומריות, נובע מהערלה והזוהמה שמעורבים בתענוגים הגשמיים, שעלולים לגרור אותנו לחטא. אולם בסעודת הברית, המסמלת יותר מכל את זיכוך החומר, מצווה להשתתף, ולשמוח וליהנות גם מטעמם של הבשר והיין.
