ארכיון הקטגוריה: י – אבלות

פרק זה הוכן לספר עבור מסורתיים שאם ירצה ה' אזכה להוציא בשנים הקרובות, לכן סגנונו שונה מהסגנון הרגיל של פניני הלכה ואפילו של ספרי הליקוטים בסדרת פניני הלכה, אולם בעצת ידידים צרפתי אותו לליקוטים בענייני משפחה, מפני שמתבארים בו יסודות הלכות אבלות וטעמיהן.

א – ברוך דיין האמת

פרק זה הוכן לספר עבור מסורתיים שאם ירצה ה' אזכה להוציא בשנים הקרובות, לכן סגנונו שונה מהסגנון הרגיל של פניני הלכה ואפילו של ספרי הליקוטים בסדרת פניני הלכה, אולם בעצת ידידים צרפתי אותו לליקוטים בענייני משפחה, מפני שמתבארים בו יסודות הלכות אבלות וטעמיהן.

מוות הוא אובדן שאין דומה לו. עצב נורא ממלא את לבבם של הקרובים למת, והם מנסים להבין את פשר האסון, לאן פרחה הנשמה ואיך גופו של האדם היקר שהיה כל כך חי מוטל פתאום ללא רוח חיים. ועולות שאלות, מדוע לא הציל ה' אותו ממוות, ולמה יש מוות בעולם, ומה התכלית של כל החיים הללו כאשר פעמים רבות צדיקים סובלים ורשעים מצליחים. אל מול שאלות גדולות אלו מצווה על האדם להתחזק באמונה שה' שבידו נפש כל חי, מנהיג ודן את עולמו בצדק. ואף שלעיתים איננו מבינים את הנהגתו, הננו מאמינים באמונה שלימה שכל הנהגתו בצדק והכל לטובה. לשם כך תקנו חכמים לאבלים לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם דיין האמת".

פשר המוות: צווה ה' את האדם שלא יניח לרוע לחדור לתוכו וכך יוכל לחיות בלא הגבלה. שנאמר (בראשית ב, טז-יז): "וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אולם אדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע ונענשו, שנאמר (שם ג, יז-יט): "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר: לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". בעקבות החטא נגזר על האדם עונשו – שהרוע שחדר לגופו יפגע בכל מערכות חייו, ויכרסם בבשרו עד אשר יוביל למיתתו. עונשים אלו נועדו לטובתו ולתיקונו של האדם, כי בלעדיהם לא היו בני האדם יכולים להיפטר מהרוע והחטא שדבק בהם. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, החזקים היו רודים בחלשים ומענים אותם לאין קץ תוך שהם רודפים אחר כל תאוות העולם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם, ובשרם שחטא בתאוות וניאופים נאכל על ידי התולעים. בלא המוות גם הצדיקים היו מתוסכלים באופן נורא מחייהם, שכן אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא, והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר מהם ולהיגאל. ועתה שיש מוות בעולם, המוות מפריד בין הנשמה לגוף ומכלה את החטאים שדבקו בגוף, ועל ידי כך הנשמה יכולה להשתחרר מהם ולהיטהר בגן עדן. פעמים שהדבר כרוך גם בייסורי גיהנם, אולם בסופו של דבר תהליך ההיטהרות נמשך עד שהנשמה חוזרת להתקשר לאלוהים כבראשונה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).

כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, וכל נשמות האנשים שבחרו בטוב יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות עם הגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים.

זו האמונה שצריכה ללוות את האבלים. לא זו בלבד שבכך צריך להאמין, אלא שהאבלים נדרשים לפעול באופן שיבטא את תהליך ההזדככות של קרובם שמת, ובמקביל לכך שגופתו נטמנת בקבר ונשמתו עומדת לפני בית דין של מעלה, מצווה עליהם 'לשבת שבעה' ולהזדהות עם ייסוריו ולהיזכר בכל המעשים הטובים שעשה, ובכך נשמתו מתחילה להזדכך ולהאיר. וככל שקרובי הנפטר מתעוררים לחזור בתשובה ולעשות מעשים טובים, כך יש יותר עילוי לנשמתו. בסופו של התהליך, גם אם הוא כרוך בייסורים, הנשמה של כל מי שבחר בטוב, מתעלה למדרגה גבוהה מכפי שהיתה יכולה להיות אילולי חטא אדם הראשון. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה ממעלתם של צדיקים גמורים שלא ירדו לעולם הזה שיש בו ניסיונות ויש בו חטא, ומעולם לא התמודדו עם יצרם וניצחו. אבל בני האדם שעמדו בניסיונות קשים, ולמרות הכל בסופו של דבר בחרו בטוב, זוכים שלאחר מיתתם נשמתם נצרפת באשי מרומים לעלות למדרגות גבוהות לאין קץ בעולם הנשמות, עד שהעולם יתוקן ויוכלו לחזור לחיים השלימים בתחיית המתים.

כל הלכות אבלות מבטאות את קבלת הדין שמשולבות בה עצבות ואמונה כאחד. הכאב גדול ונורא, ולכן צריך לבכות על המת ולהצטער עליו מאוד, ומאידך אסור לשקוע בייאוש, כי בסופו של דבר הצער הנורא הזה נועד לתיקון וזיכוך.

לכן למרות שיש מצווה גדולה להתאבל על המת ולכבד את זכרו, אסור להצטער ולהתאבל יותר מדי, וכן צוותה התורה שהמתאבל לא יחבול בעצמו ולא ישרוט את בשרו ולא יתלוש את שערותיו, שכל המתאבל על המת יותר מדי מראה בעצמו שאינו מאמין שה' מנהיג את עולמו בדין ולטובה (דברים יד, א, רמב"ן; רמב"ם הל' ע"ז יב, יב-טז).

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ב – שבעת הקרובים האבלים

משפחה היא חטיבה אחת, שהחיבור שבין חלקיה עמוק מאוד, לכן כשאדם מת, משהו מקרוביו מת עמו, ועל כן קרוביו מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים להתאבל עליו. אם יזכו להתאבל כראוי באופן שיכבד את זכרו ויעורר אותם לזיכוך ותיקון, ינצרו את נשמתו בצרור החיים, ומתוך כך גם חייהם יתעצמו. ואם לא יתאבלו כראוי, בנוסף לכך שלא יסייעו לעליית נשמתו גם חלק מהם ימות עמו.

שבעה קרובים מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים בכל דיני האבלות והם: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ובן או בת הזוג. קרובי המשפחה שאינם מדרגה ראשונה אינם צריכים לשבת שבעה, אולם גם הם שותפים מעט באבל, ועליהם לסייע בכל מה שנצרך לאבלים ולמעט בשמחה בימים אלו.

דיני האבלות שנפרט בהמשך נועדו לחלוק כבוד לנפטר ולהעלות את נשמתו. הכבוד לנפטר מתבטא בכך שהאבלים מזדהים עמו, ובמידה מסוימת חווים עמו את המיתה. כשם שהמת אינו עובד ומתרחץ וסך את גופו – כך האבלים. כשם שהמת מוטל בארץ – כך האבלים יושבים על הארץ וישנים עליה. מתוך הזדהות זו הם נזכרים במעשיו הטובים, ולאחר ימי השבעה שבהם העלו את זכרונו לטובה, הם יכולים לקום מהשבעה ולחזור לחייהם הרגילים, כאשר סימני אבלות עוד נמשכים עד תום שלושים הימים, והאבלים על הוריהם ממשיכים במנהגי האבלות עד תום השנה.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ג – מצב אוננות

משעה שנודע לקרובי המשפחה מִדַּרְגָּה ראשונה על מיתת קרובם, הם במעמד של 'אוננים', לשון צער, היינו אנשים שכל ישותם בצער על קרובם, ועליהם להפסיק את כל עיסוקיהם, ולהפנות את כל תשומת ליבם למת. לדאוג לכבודו, לסדרי קבורתו והלווייתו. לכן במשך האנינות, היינו מעת הפטירה ועד הקבורה, הם פטורים ממצוות עשה, ובכלל זה מתפילות וברכות, מהנחת תפילין וישיבה בסוכה. אמנם עליהם להמשיך להיזהר בכל איסורי התורה, לפיכך כשיאכלו ייטלו ידיהם, שאסור לאכול בידיים לא נטולות, אבל לא יברכו על הנטילה ועל האוכל.

גם לאחר שהאבלים מסרו את הטיפול בכל צרכי המת וההלוויה ל'חברה קדישא', ולכאורה אין להם עוד במה לטפל, הם פטורים ממצוות עשה, שכן עדיין מוטלת עליהם האחריות שסדר ההלוויה וההספדים יתקיים כהלכתו בכבוד הראוי, וכל המכרים ידעו על מועד ההלוויה. כאשר ההלוויה מתקיימת בארץ אחרת ועובר זמן רב בין מועד הפטירה וההלוויה, יש לשאול רב עד מתי יש לקרוב דין 'אונן'.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ד – קריעה

בתחילת ההלוויה האבלים עומדים ומברכים את ברכת 'דיין האמת' וקורעים את חולצתם קרע של כשמונה ס"מ, ועל ההורים קורעים יותר – עד מקום הלב. תחילת הקריעה על ידי סכין וההמשך בידיים. אנשי 'חברה קדישא' מסייעים בתחילת הקריעה בסכין, אולם רצוי שהאבל ימשיך לקרוע בעצמו את בגדו. הקריעה מבטאת את האבלות, שכשם שהבגד נקרע כך חייהם של האבלים נקרעו, חלק נותר בחיים וחלק עבר עם המת לעולם אחר. במשך כל ימי השבעה האבלים לובשים את הבגד הקרוע, ורק לקראת השינה יוכלו ללבוש כותנת לילה לא קרועה.

אם הבגד הקרוע התלכלך והאבל רוצה להחליפו, עליו לקרוע את הבגד שילבש, שכל חולצה שילבש במשך השבעה צריכה קריעה.

מי שהיה לבוש לפני ההלוויה בבגד יקר, רשאי להחליפו לקראת ההלוויה, שכן מתאים לבוא להלוויה בבגד רגיל, וכך גם לא יצטרך לקרוע את בגדו היקר.

ראוי היה שגם כל הרואים את המת בשעה שנשמתו יוצאת ממנו יקרעו את בגדיהם, אלא שלא נהגו בזה, כדי שלא ייווצר מצב שאנשים יחששו לשהות במחיצת חולים שנוטים למות.[2]


[2]. כעיקרון באבלות על הורים יש לקרוע את כל הבגדים, אולם הכוונה לבגדים שלובשים לשם בגד. ונחלקו הפוסקים אילו בגדים פטורים מקריעה (עי' שו"ע ורמ"א יו"ד שמ, י. ובש"ך ובט"ז). למעשה, כיון שבהלכות אבלות הכלל שהלכה כמיקל, המנהג הרווח שלא לקרוע את הגופיה ולא את המעיל, הסוודר והחליפה (עי' ילקו"י ט, טז; צרור החיים לרב אליהו פרק ו; פני ברוך א, יז; ארחות רבנו ח"ד, ז). ואם כן יוצא שרק כאשר לובשים שתי חולצות, באבלות על הורים לדעת כל הפוסקים והמנהגים צריך לקרוע את שתיהן.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ה – קבורה וכבוד המת

מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, ולא להלין את גופתו עד יום המחרת, שנאמר (דברים כא, כג): "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". רק לצורך גדול הנוגע לכבודו של הנפטר מותר לדחות את הקבורה ליום המחרת. המשתתפים בהלוויה מקיימים מצוות גמילות חסד של אמת עם הנפטר ועם משפחתו, לפיכך ראוי לכל מי שהכיר והעריך את הנפטר, ונמצא בקרבת מקום, להתאמץ מאוד להשתתף בהלוויה. מצווה לקבור את הגוף באדמה שממנה נוצר, ומצווה על המשתתפים בהלוויה להיות שותפים בכיסוי הקבר בעפר. הקבורה באדמה נועדה להסתיר את החרפה שבמוות, שנוצר כתוצאה מחטאו של אדם הראשון. בנוסף לכך יש בקבורה באדמה משום כפרה. לכן אומרים בעת הקבורה את הפסוק (תהלים עח, לח): "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". נוהגים לקבור את המתים בתכריכים לבנים פשוטים, כדי להשוות בין העשירים לעניים.

גם קבורה בקומות נחשבת קבורה באדמה, אולם השורפים את גופת המת מבטלים את מצוות הקבורה. (תרומת אברים להצלת חיים היא מצווה כמבואר בפנה"ל ליקוטים ב' פרק יג).

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ו – הלוויה והספדים

מצווה להספיד את המת, לתת ביטוי למעלותיו ומעשיו הטובים ולעורר את האנשים לבכות ולהצטער עליו. אמרו חכמים (שבת קה, ב): "כל הבוכה על אדם כשר – מוחלין לו על כל עוונותיו". כיוון שקשה לדייק באמירת השבחים בעת ההספד, מוטב להוסיף בשבחים מאשר לגרוע מהם. אבל אסור להגזים בשבחו של הנפטר בדברים שאין בו. והמפריז בשבחו, גורם רעה לעצמו ולמת. מי שאין בו מעלות מיוחדות אבל סבל יסורים בחייו או במותו, מזכירים יסוריו, שכן גדולת האדם מתגלה גם ביכולתו לעמוד בייסורים המזככים, ובזה מעוררים את הציבור להצטער ולבכות עליו.

כאשר ההלוויה מתקיימת בימי מועד, משום שמחת המועד אין מספידים את הנפטר. אמנם תלמיד חכם, משום כבוד התורה, מספידים מעט גם בימים אלו.

המלווים את המת צריכים להתעטף בשתיקה ולא לדבר בעניינים שאינם קשורים לכבודו של הנפטר. והחזן נוהג לומר דברי התעוררות מהמשנה (אבות ג, א): "עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". וכן נוהגים לומר בהלוויית איש מזמור "יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן" (תהלים צא), שיש בו בקשת שמירה לנשמת הנפטר מן המזיקים. ועל אישה אומרים מזמור "אשת חיל" (משלי לא). לאחר מכן האבלים אומרים קדיש לעילוי נשמת הנפטר. ילדי הנפטר יאמרו קדיש זה במשך כל שנת האבל. אם אין למת ילדים, קרובים אחרים אומרים קדיש לעילוי נשמתו. בסיום הקבורה אומר החזן את תפילת 'אל מלא רחמים' ובה בקשה מה' שיקבל ברחמים את נשמת הנפטר ויזכהו למנוחת עולמים בגן עדן עד אשר יזכה לקום בתחיית המתים.

לאחר סיום הקבורה חולצים האבלים את נעליהם כאות לתחילת השבעה. אם אין להם שם נעלי בית והם אינם יכולים ללכת יחפים, יניחו עפר בנעליהם וילכו בהם. המלווים עומדים בשתי שורות, והאבלים עוברים ביניהם ומתחילים לקבל נחמה. לקראת צאתם מבית הקברות נוהגים האבלים והמלווים ליטול את ידיהם במים, כדי להיטהר ולחזור לחיים.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ז – ישיבת שבעה (שבעת ימי האבלות)

סעודת הבראה: בארוחה הראשונה שהאבלים אוכלים אסור להם לאכול משלהם, שאין ראוי להם לדאוג לעצמם כשגופת יקירם מוטלת בקבר, וכיוון שכך גם יש חשש שיהיו אבלים שיצומו וייחלשו. לפיכך מצווה על שכניהם או קרוביהם להכין להם את ארוחתם הראשונה ולהבריאם מעט מאבלם ולהחזירם לחיים. רבים נוהגים להגיש בסעודה זו מאכלים עגולים, כגון: ביצים, עדשים ופיתות, לרמוז לאבלים שגלגל חוזר הוא בעולם, ועכשיו הם למטה באבלם, אולם הגלגל ימשיך לסבוב ויבואו להם ימים טובים. כמו כן אין לעיגול פה, לרמוז שיפה השתיקה לאבלים ולמנחמים.

גם במשך השבעה, נוהגים הקרובים והשכנים להקל על האבלים ולהכין להם את מאכליהם, אבל כאשר הדבר אינו מסתדר, רשאי האבל לבשל לעצמו את מאכליו.

ישיבת שבעה: ישיבת השבעה נקראת על שם שהאבלים יושבים על הארץ כהזדהות עם הנפטר שמונח בקבר. גם כשהם יושבים על מזרנים או כסאות נמוכים משלושה טפחים הם עדיין נחשבים כיושבים סמוך לארץ. החושש לגבו רשאי לשבת על כסא או ספה גבוהים יותר, אבל ישתדל שיהיו נמוכים מהרגיל, כדי שיהיה ניכר שהוא יושב סמוך יותר לארץ. גם את המזרנים שעליהם האבלים ישנים מורידים לארץ, ומי שהדבר קשה לו יכול לישון על המיטה. אסור לאבלים לקיים יחסי אישות.

היכן יושבים שבעה: כאשר אפשר, נכון שהאבלים ישבו יחד בבית הנפטר, כדי לכבד את זכרו. בשעת הצורך יוכלו לבחור מקום אחר, או להתפצל למקומות שונים, העיקר שכל אחד מהאבלים ישב שבעה. כאשר מקום השבעה רחוק ממקום מגורי אחד האבלים, מותר לו לשבת שבעה בחלק מהזמן בביתו, כדי להקל על שכניו לנחמו. רבים נוהגים להדליק נר לעילוי נשמת הנפטר בכל משך שבעת הימים. אסור לאבלים לצאת מהבית, אמנם כשקשה לאבל לישון במקום שבו הוא יושב שבעה, מותר לו לנסוע בצנעה לביתו לשינה. כמו כן מותר לאבל לנסוע לביתו לקראת יום השבת. אם אין מניין בבית האבל, מותר לאבלים ללכת בצנעה לבית הכנסת כדי לומר קדיש.

איסור מלאכה: אסור לאבלים לעשות מלאכה ולעסוק במסחר, כדי שלא יסיחו את דעתם מהאבל. אמנם מותר להם להכין לעצמם אוכל ולסדר מעט את הבית. בשעת הדחק כדי למנוע הפסד משמעותי, מותר לדבר מעט ובצנעה בענייני העסקים.

שאלת שלום: האבל אסור בשאלת שלום וגם אין אומרים לו שלום, הואיל ואינו שרוי בשלום, ויש שנמנעים עקב כך גם מלחיצת יד.

לימוד תורה: אסור לאבלים ללמוד תורה, מפני שלימוד התורה משמח והעיסוק בלימוד תורה עלול להסיח את דעתם מהאבלות. אבל מותר ללמוד תורה בנושאים שקשורים לאבלות ובדברי תשובה ומוסר.

איסור רחצה, סיכה ואיפור: אסור לאבלים לרחוץ להנאתם, אמנם מותר להם לרחוץ מקום שהתלכלך בגופם. גם מי שסובל מזיעת גופו רשאי לרחוץ את גופו בפושרים. גם מי שלא הזיע באופן מיוחד אבל כיוון שלא התרחץ קשה לו להירדם, רשאי לרחוץ את כל גופו בפושרים. אסור לסוך את הגוף במשחה לטיפוח העור, אבל לצורך רפואי מותר. אסור לאשה להתאפר במשך השבעה, אבל לצורך מניעת בושה מותר להתאפר מעט.

בגדים וכיבוס: אסור לאבל לכבס בגדים ומצעים וכן אסור ללבוש בגדים מכובסים או להציע מצעים מכובסים. אמנם כתם שעל הבגד מותר להסיר במים. מותר לאבלים להחליף לבנים כפי הצורך ובתנאי שלא ינהגו בפינוק. אם יש לאבל הכרח להחליף בגד מפני ריחו או מפני שהתלכלך, יקח בגד מכובס ויניח אותו על הרצפה כדי שלא יחשב מכובס, ואחר כך ילבש אותו.

תספורת וגילוח: אסור לאבלים להסתפר או להתגלח, ואיסור זה נמשך כל שלושים הימים, והאבלים על הורים אסורים להסתפר עד שיגערו בהם חבריהם ששערם ארוך מדי וכבר הגיע הזמן שיסתפרו.

תפילות בבית האבלים: משתדלים לקיים תפילות בבית האבלים לעילוי נשמת הנפטר. כאשר אפשר, בתיאום עם גבאי בית הכנסת מביאים ספר תורה לבית האבלים כדי לקיים את הקריאה בימי שני וחמישי. בסמוך לתפילות נוהגים לומר דברי תורה ומוסר ו'משנה' שאותיותיה כאותיות 'נשמה'.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ח – ניחום אבלים

מצווה גדולה לנחם את האבלים, ועיקר הנחמה להשתתף בצערם, לספר בשבחו של הנפטר ולהתעורר מתוך כך לתשובה ולמעשים טובים. אין להתפלא שבימי השבעה מתברר שהנפטר היה בעל מעשים טובים ומידות טובות יותר מכפי שהכירוהו בחייו. כי באמת לרוב האנשים ישנם צדדים שונים, ובימי שגרה איננו עומדים על העיקר הטוב, אולם האמת היא שהצדדים הטובים הם העיקר, הם מבטאים את הנשמה, הם נותרים לנצח, ובהם מצווה להתמקד במשך השבעה, כדי לרומם את זכרו של הנפטר ולהנציח את מורשתו הטובה, ולהועיל בכך לעילוי נשמתו.

מותר למנחמים להתעניין מעט בחיי האבל ומעשיו, אולם עליהם להיזהר שלא להיגרר לשיחות ארוכות בענייני עבודה או חולין. ועדיף לשתוק מאשר לדבר בענייני חולין ושחוק. משום כבוד הנפטר, נוהגים לדבר בבית האבל בקול שקט ובכובד ראש.

על המנחמים לנהוג בנימוס, לבקר בשעות המקובלות ולא להאריך בדברים כאשר האבלים עייפים, וכן מי שנוטה להרבות בדברים צריך לשים סייג לפיו כדי להניח מקום לשאר המנחמים לנחם את האבלים.

מצווה לקשר את הצער הפרטי של המשפחה עם הצער של כלל ישראל, ועל ידי כך הצער הפרטי מקבל משמעות ומעורר לתשובה ותיקון. לכן למנהג יוצאי אשכנז, בשעה שהמנחמים נפרדים מהאבלים אומרים: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד". ויוצאי ספרד נוהגים לומר "מן השמיים תנוחמו".

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

ט – ספירת שבעת הימים

בספירת ימי השבעה הכלל הוא שמקצת היום ככולו, לפיכך אם החלו לשבת שבעה מעט לפני שקיעת החמה, כשתשקע החמה יסיימו את היום הראשון. כמו כן ביום השביעי מקצת היום ככולו, לפיכך בבוקר, לאחר שמנחמים אותם מעט, המנחמים אומרים לאבלים לקום מהשבעה, ובכך מסתיימים מנהגי שבעת הימים. יש נוהגים לומר אז 'צידוק הדין' ונוסח נחמה ובכך מקימים את האבלים מהשבעה. רבים מהאבלים נוהגים ביום השביעי לאחר שהם קמים מהשבעה לפקוד את קברו של הנפטר כדי לומר לידו פרקי תהלים לעילוי נשמתו. וכן נוהגים רבים ביום השלושים.

שבת: אין נוהגים 'אבלות' בפרהסיה ביום השבת משום קדושתו, לפיכך מותר ללמוד תורה, ללכת לתפילות בבית הכנסת, ולברך איש את רעהו ב'שבת שלום'. וכן עורכים בשבת סעודות ושרים בהם כמו בכל השבתות. סמוך לזמן כניסת השבת מותר לאבלים לרחוץ גופם בפושרים, ללבוש בגדי שבת וללכת לבית הכנסת. אמנם מנהגי אבלות שבצנעה נוהגים גם בשבת, לפיכך נמנעים מיחסי אישות, ואין רוחצים וסכים את הגוף לתענוג. יום השבת עולה למניין שבעה שכן השבת היא נשמת השבוע, וכאשר השבוע הוא שבוע של אבל, השבת מרוממת את האבל.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

י – חגים

חגים  מהתורה מבטלים  את האבלות, ולמרות שהחג פחות קדוש מהשבת, שמחתו בולטת וגלויה יותר כלפי חוץ, ועל כן אם החלו לשבת שבעה אפילו שעה אחת לפני כניסת החג, כשיכנס החג, שמחת החג מבטלת ומפסיקה את שבעת ימי האבלות, ולאחר החג אינם צריכים להמשיך לשבת שבעה. אלו החגים שמבטלים את האבלות: פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. אבל חגים שמדברי חכמים, כמו חנוכה, פורים ויום העצמאות, אינם מבטלים את אבלות השבעה.

אם ההלוויה התקיימה בחול המועד, שבעת ימי האבלות נדחים לאחר החג, ובמשך החג האבלים צריכים להתאמץ שלא לבכות ולהצטער, אלא לעסוק בחג ובמצוותיו. ומכל מקום, למרות שאינם יושבים שבעה, החברים של הקרובים באים אליהם לנחמם באווירה רגועה יותר. ולאחר סיום החג יתחילו לשבת שבעה (פנה"ל מועדים א, יד).

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

יא – אבלות שלושים ושנה

לאחר סיום שבעת ימי האבלות, נמשכת האבלות במידה פחותה עד סוף שלושים הימים, ובסיום השלושים מסתיימים כל מנהגי האבלות. זולת ילדים שמתאבלים על אחד מהוריהם, שמשום כבוד ההורים אבלותם נמשכת שנה שלימה.

במשך השלושים אין להסתפר ולהתגלח. אין משתתפים בשמחות כחתונות ושאר שמחות של מצווה, וקל וחומר שמחות שאינן של מצווה. אין שומעים מוזיקה שמחה ואף מוזיקה רגילה אין שומעים בקול רם. ואין לקנות בגדים ורהיטים וכל שאר הדברים המשמחים. בשעת הצורך מותר לאבל לקנות מתנה לקרוביו. בסעודה שקטה אצל ידידים מותר להשתתף, אבל אסור לאבל לקיים סעודה כזו בביתו. אין משתתפים בטיולים ונופש שעיקרם להנאה ושמחה, אבל לשם לימוד או מנוחה, מותר. ילדים שמתאבלים על הוריהם צריכים להמשיך במנהגי האבלות הללו שנה שלימה.

חתונה: כאשר יש צורך שהאבלים ישתתפו בשמחת נישואין, כגון שייגרם צער רב לחתן או לכלה אם לא ישתתפו, אזי נוהגים להשתתף בחופה בלבד ולא בסעודה. וכן הדין בילדים שאבלים על הוריהם במשך כל שנת האבלות, שבשעת הצורך ישתתפו בחופה בלבד. וכאשר האבלים קרובים מאוד לחתן או לכלה, כגון אחים ולפעמים גם דודים, ויש צורך גדול שישתתפו גם בסעודה, כי בלא זאת שמחת החתן או הכלה תפגע מאוד, לאחר סיום השלושים, אפשר שיאכלו בנפרד, ולא יימצאו באולם בעת שמשמיעים מוזיקה וקל וחומר בעת שרוקדים, כדי שלא יפגעו בכבוד הנפטר שעליו הם מתאבלים. ואם יהיה להם תפקיד משמעותי באירוח המוזמנים והגשת האוכל, מותר להם להיות עמם באולם גם בעת שמשמיעים מוזיקה.

כאשר האבלים הם הורים של החתן או הכלה, אפילו בימי השלושים, עליהם להשתתף בכל מהלך החתונה כדי שלא לפגוע בשמחה. אולם בריקודים לא ישתתפו, ורק אם החתן או הכלה יבקשו מהם לרקוד עמהם, ישתתפו מעט בריקודים כפי בקשת החתן והכלה. אין דוחים חתונה שנקבעה מחמת אבלות שלושים.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

יב – קדיש ועילוי נשמה

האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, ועל אף שהם בני עולם הבא, יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. על אחת כמה וכמה שאומרים קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לקדיש מאוד, להקל מהם את דינה של גיהנם. וככל שירבה הבן בתורה ובמצוות ובצדקה בשנה הראשונה, כך יועיל יותר לעילוי נשמתם. אם הבן יודע לעבור לפני התיבה והציבור חפץ בכך, טוב שיהיה חזן בימות החול. נוהגים להימנע מאמירת קדיש בחודש השנים עשר, יש נמנעים בכולו ויש נמנעים שבוע אחד ממנו, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, ייראו כמחשיבים אותו לרשע. על מי שידוע שהיה רשע, כגון שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פנה"ל תפילה ד, ה-ו).

גם בן קטן שלא הגיע למצוות אומר קדיש על הוריו. ואם אין להם בן שיכול לומר עליהם קדיש, כגון שלא זכו לבן או שבנם תינוק או שהוא גדול אבל אינו מתכוון לבוא לבית הכנסת בכל יום לומר קדיש אחר הוריו, אם יש לנפטר אב או נכד או חתן ירא שמים – יאמר הוא קדיש לעילוי נשמתו. כשאין קרוב שיכול לומר קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש. ראוי לגר צדק לומר קדיש על הוריו הגויים. וכן ראוי שבן מאומץ יאמר קדיש על הוריו המאמצים (פנה"ל תפילה ד, ח).

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

יג – הקמת מצבה

משתדלים להעמיד מצבה על הקבר עד יום השלושים, על המצבה כותבים את שם הנפטר והוריו ותאריך לידתו ופטירתו. אפשר לכתוב על המצבה תארים אמיתיים על אישיותו אבל צריך להיזהר שלא להפריז, כי ההפרזה בזה גורמת שיחמירו בדינו בבית דין של מעלה. עדיף כשאפשר, שבני זוג יהיו קבורים יחד, כדי להקל על ילדיהם לפקוד יחד את קברם. רבים מהפוקדים את הקבר נוהגים להניח על המצבה אבן קטנה לסימן שהיו שם. ישנו מנהג שמקורו באומות העולם, לכבד את הקבר בהנחת זר פרחים, וישנם יהודים שאימצו מנהג זה, ואף שאין בזה מעלה גם אין בזה איסור.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה

יד – יום השנה (יורצייט)

יום השנה (יורצייט) הוא יום המיתה של האב או האם בכל שנה ושנה. כאשר הדבר אפשרי, הבנים והבנות פוקדים את קבר הוריהם, ואף קרובים נוספים מצטרפים אליהם.

אמרו חכמים שבכל שנה ושנה דנים את הנפטר בבית דין של מעלה, ואף שחייו כבר הסתיימו, השפעתו לא הסתיימה. שאם מתברר שילדיו שהשאיר אחריו חוטאים, עליו להיענש על כך, מפני שלא חינך אותם כראוי. ואם הם מתעלים במעשים טובים, הרי שחינוכו ומורשתו ממשיכים להשפיע לטובה, והוא זוכה לשכר ולעליית מדרגה. לפיכך, נוהגים הילדים ביום השנה של הוריהם להתעורר לתשובה ולהוסיף בלימוד תורה ובמעשים טובים ובמתן צדקה ובתפילה ובקדיש לעילוי נשמת הוריהם. רבים נוהגים להתענות ביום זה לשם תשובה, ומי שהתענית קשה לו רשאי לתרום צדקה במקום התענית. בעבר היו רגילים להדליק נר נשמה בבית הכנסת כדי שיוסיף אור בתפילה לכבוד שמיים, וכיום שמאירים בנורות חשמל אין בכך כל כך תועלת, ומכל מקום כזכר לכך יש נוהגים להדליק נר נשמה בבית, והעיקר לתת במקום הנרות תרומה להחזקת בית הכנסת או לעניים.

פורסם בקטגוריה י - אבלות | כתיבת תגובה