ג – מצב אוננות

משעה שנודע לקרובי המשפחה מִדַּרְגָּה ראשונה על מיתת קרובם, הם במעמד של ‘אוננים’, לשון צער, היינו אנשים שכל ישותם בצער על קרובם, ועליהם להפסיק את כל עיסוקיהם, ולהפנות את כל תשומת ליבם למת. לדאוג לכבודו, לסדרי קבורתו והלווייתו. לכן במשך האנינות, היינו מעת הפטירה ועד הקבורה, הם פטורים ממצוות עשה, ובכלל זה מתפילות וברכות, מהנחת תפילין וישיבה בסוכה. אמנם עליהם להמשיך להיזהר בכל איסורי התורה, לפיכך כשיאכלו ייטלו ידיהם, שאסור לאכול בידיים לא נטולות, אבל לא יברכו על הנטילה ועל האוכל.

גם לאחר שהאבלים מסרו את הטיפול בכל צרכי המת וההלוויה ל’חברה קדישא’, ולכאורה אין להם עוד במה לטפל, הם פטורים ממצוות עשה, שכן עדיין מוטלת עליהם האחריות שסדר ההלוויה וההספדים יתקיים כהלכתו בכבוד הראוי, וכל המכרים ידעו על מועד ההלוויה. כאשר ההלוויה מתקיימת בארץ אחרת ועובר זמן רב בין מועד הפטירה וההלוויה, יש לשאול רב עד מתי יש לקרוב דין ‘אונן’.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן