ב – שבעת הקרובים האבלים

משפחה היא חטיבה אחת, שהחיבור שבין חלקיה עמוק מאוד, לכן כשאדם מת, משהו מקרוביו מת עמו, ועל כן קרוביו מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים להתאבל עליו. אם יזכו להתאבל כראוי באופן שיכבד את זכרו ויעורר אותם לזיכוך ותיקון, ינצרו את נשמתו בצרור החיים, ומתוך כך גם חייהם יתעצמו. ואם לא יתאבלו כראוי, בנוסף לכך שלא יסייעו לעליית נשמתו גם חלק מהם ימות עמו.

שבעה קרובים מִדַּרְגָּה ראשונה חייבים בכל דיני האבלות והם: אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ובן או בת הזוג. קרובי המשפחה שאינם מדרגה ראשונה אינם צריכים לשבת שבעה, אולם גם הם שותפים מעט באבל, ועליהם לסייע בכל מה שנצרך לאבלים ולמעט בשמחה בימים אלו.

דיני האבלות שנפרט בהמשך נועדו לחלוק כבוד לנפטר ולהעלות את נשמתו. הכבוד לנפטר מתבטא בכך שהאבלים מזדהים עמו, ובמידה מסוימת חווים עמו את המיתה. כשם שהמת אינו עובד ומתרחץ וסך את גופו – כך האבלים. כשם שהמת מוטל בארץ – כך האבלים יושבים על הארץ וישנים עליה. מתוך הזדהות זו הם נזכרים במעשיו הטובים, ולאחר ימי השבעה שבהם העלו את זכרונו לטובה, הם יכולים לקום מהשבעה ולחזור לחייהם הרגילים, כאשר סימני אבלות עוד נמשכים עד תום שלושים הימים, והאבלים על הוריהם ממשיכים במנהגי האבלות עד תום השנה.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן