ה – קבורה וכבוד המת

מצווה לקבור את המת בקבר ישראל, ולא להלין את גופתו עד יום המחרת, שנאמר (דברים כא, כג): "קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא". רק לצורך גדול הנוגע לכבודו של הנפטר מותר לדחות את הקבורה ליום המחרת. המשתתפים בהלוויה מקיימים מצוות גמילות חסד של אמת עם הנפטר ועם משפחתו, לפיכך ראוי לכל מי שהכיר והעריך את הנפטר, ונמצא בקרבת מקום, להתאמץ מאוד להשתתף בהלוויה. מצווה לקבור את הגוף באדמה שממנה נוצר, ומצווה על המשתתפים בהלוויה להיות שותפים בכיסוי הקבר בעפר. הקבורה באדמה נועדה להסתיר את החרפה שבמוות, שנוצר כתוצאה מחטאו של אדם הראשון. בנוסף לכך יש בקבורה באדמה משום כפרה. לכן אומרים בעת הקבורה את הפסוק (תהלים עח, לח): "וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹן וְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ". נוהגים לקבור את המתים בתכריכים לבנים פשוטים, כדי להשוות בין העשירים לעניים.

גם קבורה בקומות נחשבת קבורה באדמה, אולם השורפים את גופת המת מבטלים את מצוות הקבורה. (תרומת אברים להצלת חיים היא מצווה כמבואר בפנה"ל ליקוטים ב' פרק יג).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן