מצווה גדולה לנחם את האבלים, ועיקר הנחמה להשתתף בצערם, לספר בשבחו של הנפטר ולהתעורר מתוך כך לתשובה ולמעשים טובים. אין להתפלא שבימי השבעה מתברר שהנפטר היה בעל מעשים טובים ומידות טובות יותר מכפי שהכירוהו בחייו. כי באמת לרוב האנשים ישנם צדדים שונים, ובימי שגרה איננו עומדים על העיקר הטוב, אולם האמת היא שהצדדים הטובים הם העיקר, הם מבטאים את הנשמה, הם נותרים לנצח, ובהם מצווה להתמקד במשך השבעה, כדי לרומם את זכרו של הנפטר ולהנציח את מורשתו הטובה, ולהועיל בכך לעילוי נשמתו.
מותר למנחמים להתעניין מעט בחיי האבל ומעשיו, אולם עליהם להיזהר שלא להיגרר לשיחות ארוכות בענייני עבודה או חולין. ועדיף לשתוק מאשר לדבר בענייני חולין ושחוק. משום כבוד הנפטר, נוהגים לדבר בבית האבל בקול שקט ובכובד ראש.
על המנחמים לנהוג בנימוס, לבקר בשעות המקובלות ולא להאריך בדברים כאשר האבלים עייפים, וכן מי שנוטה להרבות בדברים צריך לשים סייג לפיו כדי להניח מקום לשאר המנחמים לנחם את האבלים.
מצווה לקשר את הצער הפרטי של המשפחה עם הצער של כלל ישראל, ועל ידי כך הצער הפרטי מקבל משמעות ומעורר לתשובה ותיקון. לכן למנהג יוצאי אשכנז, בשעה שהמנחמים נפרדים מהאבלים אומרים: “המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד”. ויוצאי ספרד נוהגים לומר “מן השמיים תנוחמו”.
