ארכיון הקטגוריה: משפחה

טו – התערבות ההורים בבחירת בני-זוג

לא תמיד תפקידם של ההורים קל. מצד אחד הם צריכים לעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן – אינה בידם. לעיתים נוצרות בעיות קשות סביב זה. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, אולם ההורים בטוחים שבחירתו מוטעית ותכניס אותו לנישואין אומללים. לעיתים ההורים איתנים בדעתם, ואף מאיימים בניתוק הקשרים. ונשאלת השאלה, האם הבן צריך לשמוע בקול הוריו? וכן להיפך, מה תעשה בת שהוריה מתנגדים לבחירתה, האם עליה לשמוע בקולם ולוותר על בחיר ליבה?

כפי שלמדנו בהלכות כיבוד הורים (לעיל א, כב), הבן או הבת אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם בעניין זה. ולמרות שכוונת ההורים לטובת בנם או בתם, ויתכן מאוד שהם צודקים. הקב"ה נתן בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו, וההחלטה עם מי להתחתן מוטלת על מי שמתחתן בפועל. הילדים כמובן חייבים להקשיב להוריהם ולשמוע את עמדתם ולשקול אותה בכל הרצינות, אבל אם אחרי הכל החליטו להתחתן, אל להורים לעמוד בדרכם ולהחרימם ולנדותם על כך. אם ההורים בטוחים שהזיווג אינו מוצלח וסופו להיכשל בצער ומשברים נפשיים, הם יכולים שלא להשתתף במימון החתונה, אבל אין להם סמכות לתבוע מהבן או הבת לבטל את החתונה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

טז – ענייני ממון

אמרו חכמים (קידושין ע, א): כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. מפני שהנישואין צריכים להיות מבוססים על האהבה שבין בני הזוג ועל הערכים המשותפים ולא על סיבה חיצונית כממון. ואם הם נעשים לשם ממון, הם אינם עולים יפה, והבנים שנולדים מהם אינם מוצלחים. וכן כתב הרמ"א (אה"ע ב, א), שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח.

ואף שלמדנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם ולהשקיע כעשירית מרכושם לשם כך. המצווה הזו היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף את הוריהם לכך. גם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אמנם לחתונת הבת, מפני הצורך הגדול שבדבר בימים שבהם הבנות לא עבדו והשתכרו בכוחות עצמם, בית הדין היה כופה את הורי הבת לשלם עבור קיום חתונה צנועה, אבל לא היה כופה לתת כפי עושרם (רמ"א אה"ע ע, א; שו"ע נח, א; חלקת-מחוקק ב).

לסיכום, מצווה להורים לסייע בחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו לכך מעצמם, מותר לילדים לבקש זאת מהם, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, יתחתנו לשם שמיים וה' יצליח את דרכם. ראוי להוסיף דברים שכתב הרב זילבר (אז נדברו ט, נא) ונוגעים בעיקר לציבור החרדי, שאף שמצווה על ההורים לסייע לחתונת בתם בשווי של כעשירית מרכושם, מצד הדין הם אינם צריכים להיכנס עבור כך לחובות. ואף על הילדים שעומדים להתחתן מוטלת מצוות כיבוד אב ואם, ועליהם לדאוג שההשקעה של הוריהם בחתונתם לא תגרום לכך שישקעו בחובות גדולים מעבר ליכולתם ולא תחסיר מהם את צרכי קיומם השוטף.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יז – מצוות הכנסת כלה וחובת הציבור

חובה על הציבור לעזור לכל יתום או עני להתחתן. וכן כתוב בשולחן-ערוך (יו"ד רנ, א): "אין לו (לעני) אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו, ואחר משיאין לו אשה". הרי שצריך לדאוג לצרכי החתונה עצמה, וכן שיהיו להם בית ורהיטים בסיסיים. החתונה צריכה לכלול סעודה עם בשר ויין, וסעודת החתונה צריכה להיות יותר מכובדת מסעודת חג. וכן צריך לדאוג שיהיו נגנים או תקליטן, לצורך ריקודי השמחה. וכן צריך לדאוג שיהיו לכלה ולחתן בגדים נאים.

ואין צדקה חשובה וגדולה יותר מלחתן עניים. ואם יש ברשות קופת הצדקה סכום מוגבל שאינו מאפשר לדאוג לכל צרכי העניים, ועומדת לפני גבאי הצדקה השאלה למי לעזור תחילה, עליו להקדים את צרכי חתונת החתן והכלה לכל הצרכים האחרים (שו"ע יו"ד רמט, טו). וגם כאשר קופת הצדקה ריקה, אין גבאי הצדקה יכולים להשתמט ממצווה חשובה זו, אלא חובתם ללוות כסף ולחתן בו את העניים, ולאחר מכן לאסוף צדקה על מנת להשיב את החוב (שו"ע יו"ד רנז, ה). היו החתנים והכלות העניים מרובים, ואין אפשרות ללוות כסף כדי לחתן את כולם, יש להקדים את הבנות, ומחתנים תחילה את הבתולות העניות ורק לאחר מכן, כשיוכלו, את הבחורים העניים (שו"ע יו"ד רנא, ח).

בחסדי ה' בימינו יש לגבאי הצדקה אפשרות לסייע לכל חתן וכלה עניים לקיים חתונה צנועה ולרכוש רהיטים צנועים ולגור במקום זול. אולם מנגד, כדי לחיות בכבוד צריכים כיום לרכוש מקצוע מכובד, שבדרך כלל הלימודים לקראתו נמשכים זמן רב ומעכבים אצל רבים את הנישואין. והמצווה המוטלת כיום על החברה ומנהיגיה, ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.[4]


[4]. יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נמשכים שנים, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.

מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יח – יציאה מן הארץ לצורך נישואין

ערך הנישואין גדול כל כך, עד שהתירו חכמים לבחור או בחורה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי למצוא את זיווגם. כמובן שלכתחילה עדיף שיימצאו את זיווגם מבני או בנות הארץ ולא יצטרכו לצאת לשם כך מהארץ, אך אם נראה להם שלא יוכלו למצוא את זיווגם בארץ, מותר להם לצאת לחוץ לארץ כדי ולהתחתן, ובתנאי שאח"כ יחזרו לארץ.

ואף שהיציאה לשם חתונה עלולה להתארך למשך תקופה ארוכה, שכן גם לאחר שקובעים פגישה, לפעמים הבחור לא מעוניין ולפעמים הבחורה לא מעוניינת, ולפעמים בירורים אלו אורכים זמן רב. וגם מעת שימצא את בת זוגו ועד שיתחתנו עובר זמן, ולא תמיד ניתן לעלות מיד לאחר החתונה, למרות זאת התירו חכמים לצאת לחוץ לארץ מפני החשיבות הגדולה של מצוות הנישואין.

אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן יישאר עימה בגלות – אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב"ם הל' מלכים ה, ט).

וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם ולגור לידם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן סי' ער"ב, ועי' שו"ע יו"ד רלט, ח, ובש"ך שם; לעיל א, יא).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

א – ערך החיים הזוגיים

יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שיש להם ייעוד לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, וכמו שנאמר בהמשך (ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".

לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. ואדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). "וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח"ב רסה, א). ולכן רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.

צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).

כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם, מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". וזו המשמעות העמוקה של מצוות עונה, לפיה מצווים בני הזוג לשמח זה את זה ככל יכולתם, ולבטא בכך את האהבה ואת האחדות שביניהם. זה האתגר העומד לפני כל בחור – למצוא את בת זוגו ולבחור בה, וזה האתגר העומד בפני כל בחורה – לבחור את בן זוגה, ולהתחתן בקדושה כדת משה וישראל. בכך הם משלימים את עצמם ואת העולם, ומתוך כך הם גם זוכים לקיים מצוות פרו ורבו ולהיות שותפים עם ה' בהולדת נשמות חדשות.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ב – תהליך ההתאחדות

כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, כאשר בדרך כלל התודעה של אחדותם הראשונית נשארה יותר אצל הזכר, ועל כן בדרך כלל הוא זה שחש רצון חזק ומוחצן יותר להתחבר עם בת זוגו, ולכן הוא זה שמחזר אחר הנקבה שנפרדה ממנו, כדרך ש"אדם מחזר אחר אבידתו" (קידושין ב, ב). לכן הטילה התורה על האיש את החובה והאחריות לחזר אחר בת זוגו לשם נישואין, והוא שצריך לקדש אותה לאשה ולהכניסה לחופה, ועליו ליזום את החיבור עימה לשם מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו. גם במצווה עצמה, הוא יוצא מתוך עצמו ובא אליה, והיא פותחת את עצמה אליו ומקבלת אותו.

כיוון שלא ניתן לקיים את מצוות הנישואין, ומצוות עונה ופרו ורבו בלא השתתפות האשה, הרי שכל המצוות והמעלות הללו שייכות לזכר ולנקבה כאחד. ולכן כאשר האיש אינו ממלא את חובתו ואינו מבקש מבת זוגו להינשא לו, מצווה על בת זוגו למצוא את הדרך לחבר אותו אליה. וכן לאחר הנישואין, אם האיש מתרשל מליזום את חיבורם כמצוות התורה, מצווה על אשתו למצוא את הדרך להביא אותו אליה, עד שיתחברו באופן שלם.

מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה במדרגה גבוהה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, שנאמר (בראשית ב, ז): "וַיִּיצֶר ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ואילו החומר שממנו האשה נבראה, במדרגה גבוהה יותר, שכן הוא נלקח מהאדם, שנאמר: "וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה". ועוד הוסיף ובנה את האשה באופן מיוחד ליפותה, שנאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה" (עירובין יח, א). לכן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.

כוחו של האיש בדרך כלל גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. וכיוון שסדר העולם שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח"כ הצד הפנימי, בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר אחר אשתו ומקדש אותה. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו ולהופכה לדבר שלם, מעמדה במשפחה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.[1]


[1]. ההבדלים המהותיים בין איש לאישה שמוסברים כאן מורחבים יותר להלן ד, ט-טו, תוך תיאור יחסי הגומלין ועליית מעמד האישה במשך חיי הנישואין של כל זוג ובמשך התהליך ההיסטורי. להלן בפרק ד בהערות 4 ו-6, ישנה התייחסות לסוברים שאין הבדלים מהותניים בין איש לאישה.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ג – רגש ושכל בבחירת בן הזוג

ההחלטה עם מי להינשא מורכבת משני חלקים עיקריים, שכל ורגש. אם רק לפי השכל כדאי להתחתן, אך הרגש מסרב מאחר שאיננו מסוגל לאהוב את בן הזוג, ודאי שאין להתחתן. וכן להפך, אם לפי הרגש כדאי להתחתן עם בן זוג מסוים, אך השכל מתנגד וטוען שיחסים אלו לא יחזיקו מעמד, ולאחר זמן יפרצו מריבות ואי הבנות, ודאי שגם במקרה כזה אין להתחתן. כדי להתחתן צריך שגם השכל וגם הרגש יסכימו.

וכן מצינו בדברי חז"ל, מצד אחד הדרכות הפונות לשכל, שנועדו לקבוע אמות מידה לבחינת בן הזוג ובחירתו, כמו למשל ההדרכה לבדוק את טיבם של אחי הכלה, משום שרוב הילדים דומים לאחי הכלה (ב"ב קי, א), וכן בחינת המידות (עי' יבמות עט, א; וקידושין עא ועוד), ובחינת הבריאות (יבמות סד, ב), וכדומה. ומצד שני קובעת הגמרא (קידושין מא, א), שאפילו במקום וזמן שנוהגים שההורים משדכים את בניהם ובנותיהם, חובה על החתן לראות את בת זוגו לפני החתונה, כדי שיראו אם יוכלו לאהוב.

בענייני הרגש קשה מאוד לקבוע כללים, שהרי כשם שפרצופיהם של בני האדם שונים כך הרגשותיהם שונות, וממילא קשה לקבוע הדרכות בתחום זה. אפשר בכל זאת לומר, שככל שמידותיו של האדם מתוקנות יותר, כך הוא יכול לסמוך יותר על רגשותיו, ולעומת זאת אדם שהוא בעל מידות רעות כגאווה, תאווה וכעס, מסתבר שרגשותיו יטעוהו בבחירת בת זוגו, כגון שהוא יחזר אחר אשה בעלת יופי חיצוני מכזב שעומד בסתירה לאופייה, או אחר אחת שאפשר לבלות איתה בחוץ אבל בתוך הבית החיים איתה יהיו דלים מאוד. וכן בחורה שמידותיה רעות תעדיף בחור מוחצן שיודע לעשות רושם, ואולי אפילו יצליח להיות עשיר, אבל מידותיו אינן טובות, והחיים איתו לא יהיו טובים ומשמחים.

גם בצד השכלי של ההחלטה אין הדרכות מוחלטות, כי האנשים שונים והכל תלוי באופי ובכישרונות המיוחדים, וממילא מה שמתאים לפלוני אינו מתאים לאלמוני. אך בכל אופן קבעו חכמים כמה כללים עיקריים בבחירת בן הזוג (כמובא בהלכה הבאה), ועל פי הכללים האלו יש להחליט. ומי שנוטה להתלבט, כדאי שיתייעץ עם אדם חכם ומנוסה שמכיר אותו היטב.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ד – המתקשים להחליט

יש אנשים שמטבעם מתקשים להחליט, אפילו קניית בגד כרוכה אצלם בהתלבטות רבה מהמקובל, והחלטות גורליות קשות עליהם מאוד ומטילות עליהם פחד גדול. וכך בכל פעם שהם מגיעים לקראת החלטה להינשא, כדי לברוח מהצורך להחליט, הם מתחילים להעלות ספקות וטיעונים נגד, והפחד גדול כל כך עד שהרגש החיובי כלפי בן הזוג נעלם. בעיה זו גוברת מאוד אצל רווקים ורווקות מבוגרים. והעצה לגביהם להגביר את מקומו של השכל, שכל זמן שעל פי השיקולים השכליים ההצעה טובה ונעים להם להיות עם בן הזוג, למרות שמבחינה רגשית יש להם ספקות, מצווה עליהם להתחתן, ובמשך הזמן יזכו לשמחה העצומה שבנישואין. ויש כאלה שסובלים מחרדות קשות עד שבלא כדורי הרגעה לא יצליחו לעבור את מחסום ההחלטה להתחתן. הם יעדיפו להיפרד ובלבד שיינצלו מסבל החרדות. ומצווה על בחורים ובחורות שסובלים מזה לפנות לרופא נפש וליטול כדורי הרגעה כדי שיוכלו להינשא.[2]

שאלה: האם בחור או בחורה מבוגרים חייבים להתפשר? תשובה: אפשר לקרוא לזה התפשרות. אולם באמת אין זו התפשרות, כי כאשר בוחרים בת זוג טובה אין בזה שום התפשרות אלא להיפך, חיים שלמים. כלומר, בחור צעיר שמתלהב אינו מודע לכך שבכל בחירה יש התפשרות. אולי בשכל הוא יודע שאין אדם מושלם בעולם, אבל ברגש הוא חש בצדק שחייו יהיו מושלמים. לעומת זאת מבוגר שכבר יודע שהחיים מורכבים יותר, יודע ומרגיש שבכל החלטה יש התפשרות. ולכן הוא סבור שהחיים עם בת הזוג לא יהיו מושלמים. אולם עליו לדעת, שעם כל הקשיים, אכן שלמותו תלויה בנישואיו. זאת היא השלמות האמיתית של האדם, שמתוך המציאות המוגבלת שלו הוא מתקדם ומתעלה. וככל שישקיעו יותר בטיפוח הזוגיות באהבה ושמחה כך יהיו מאושרים ושלמים יותר.

יש חושבים בטעות שהואיל ואמרו חכמים (סוטה ב, א): "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני", אין לו מה לדאוג, גם אם יעברו עליו שנים, לבסוף יקבל את זיווגו, ולכן כל זמן שלא מצא את הבחורה המושלמת עבורו, גם אם הבנות שהכיר טובות מאוד, עליו לשמור את עצמו לבת פלוני היפה והמושלמת שלו. אולם עמדתם מוטעית, ובטענות של 'אמונה' כביכול, הם פוגעים בעצמם ומבטלים את המצווה המוטלת עליהם להזדרז, לבחור מתוך הבחורות שהציעו לו את הטובה ביותר עבורו, ולהתחתן. שכן הבחירה החופשית היא יסוד האדם, ועליה מושתתת כל התורה, בהטילה על האדם את האחריות המלאה על כל מעשיו. וכתב הרמב"ם בתשובותיו (סי' תלו) שהראיה לכך ממה שנאמר בתורה על מי שנשא אשה שחוזר ממלחמת הרשות, שמא ימות במלחמה ואיש אחר ישא את אשתו (דברים כ, ז), ואם מן השמים הכריזו שאשתו תינשא לפלוני, הרי גם אם יחזור מהמלחמה ימות באופן אחר ואשתו תינשא לאותו שהכריזו עליו בשמים. ומה יעזור לו שלא יצא למלחמה? אלא שחייבים ללמוד מזה שהחלטותיו ומעשיו של האדם קובעות מי תהיה בת זוגו. וכך כתב התשב"ץ (ב, א) שכל מה שקשור למצוות ה', ובכלל זה מצוות הנישואין, אינו נגזר מן השמים אלא תלוי בבחירת האדם. וכתב הרמב"ם שבכל מקום שנמצא בחז"ל דברים שנראים לכאורה כסותרים את יסוד הבחירה החופשית, צריך להבין שאין דבריהם כפשוטם, ובכוונתם לעורר אותנו לרעיון עמוק שאינו סותר את הבחירה החופשית.[3]


[2]. ככל שאדם מבוגר יותר כך הוא בדרך כלל פחות מתלהב, הוא גם מודע יותר לקשיים שבחיים, ולכן הוא חושש יותר להחליט על נישואין. אבל רבים מהמבוגרים אינם תולים זאת בגילם אלא נדמה להם שהם נשארו בדיוק כפי שהיו בגיל עשרים, והסיבה היחידה לכך שהם לא מתלהבים, מפני שבת הזוג שאיתה הם נפגשים לא יפה ומושכת מספיק. אולם ככל שהשנים עוברות הם פחות נוטים להתלהב ונעשים יותר בררנים. באופן טבעי ככל שהזמן עובר מציעים להם בחורות יותר מבוגרות, שנחשבות בעיניהן לפחות יפות. וכך הם נכנסים לסחרור הרסני ומסוכן. העצה לכך, להכיר במציאות, לדעת שההתלהבות שהיתה להם כשהיו צעירים לא תחזור. והבחירה שעליהם לעשות עתה צריכה להיות יותר שכלית, מתונה, עמוקה, עם מודעות לקשיים ולחסרונות. אין זה אומר שעליהם להתעלם לגמרי משאלת היופי, אלא שעליהם לתת לה משקל נמוך יותר. חשוב להדגיש, רק בשלב הראשון ירגישו המבוגרים חסרון, אבל בשלבים הבאים שלאחר החתונה, כבר לא צריך להיות הבדל בין צעירים למבוגרים. מפני שאחר החתונה האהבה והשמחה תלויים במידות הטובות, בשמחת החיים, בחיוניות, ובקשר שהולך ונרקם ומעמיק בין בני הזוג.

[3]. עדיין יש צורך לפרש את דברי חכמים (סוטה ב, א): "ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני". הפירוש הפשוט, שאכן ישנה אחת שהיא המושלמת ביותר, ואם יזכה אדם לתקן עצמו, יזכה לפגוש אותה ולבחור בה. אבל מי שאינו מתוקן, יתכן שיפגוש בה, אבל מפני עיוורונו לא יראה את המעלות הטובות שבה, משהו במראה שלה יפריע לו, וכך יפסיד את השידוך הטוב ביותר עבורו.

עוד אפשר לפרש, שלא הכרזה אחת ישנה בשמים אלא אלפי הכרזות, מהשידוך הטוב ביותר עבור כל אדם עד לגרוע ביותר. לכולן מכנה משותף, ועל כן כולן מתאימות במידה מסוימת, מפני שלכולן מידות ותכונות מסוימות שנדרשות להשלמתו, ולכן כולן נחשבות בת פלוני. אם יזכה להיטיב את מידותיו ומעשיו, יזכה לטובה ביותר. אם ירד מעט ממדרגתו הרוחנית, יזכה למעט פחות טובה, ואם ימשיך לרדת ולהתמהמה יפסיד וייפול להצעות פחות טובות, ואם ימשיך להתעכב ולרדת מבחינה רוחנית, יוכל לזכות באפשרויות הגרועות ביותר עבורו. למרות זאת, גם אם התעכב והפסיד את ההצעות הטובות עבורו והתחתן עם אחת האפשרויות האחרונות שעוד נותרו עבורו, אם הוא ואשתו יתאמצו להתעלות יחד מבחינה רוחנית, ולהעמיק את הקשר והאהבה שביניהם, יזכו לחשוף רבדים פנימיים ולעלות אט אט בסולם, עד שבכוח תשובתם, יוכלו לעלות ממדרגה למדרגה עד שיגיעו להיות כמו ההצעה הטובה ביותר עבור שניהם. שכן גדול כוחה של הבחירה והתשובה לחשוף את מעמקי הנשמה ולהעלות את האדם לגבהי מרומים וכן מנגד, גם מי שזכה להתחתן מלכתחילה עם ההצעה הטובה ביותר עבורו, ועל כן מלכתחילה היה קל להם מאוד לבנות את ביתם באהבה ובשמחה, אם יתעקשו לקלקל את נישואיהם, יוכלו להתדרדר מטה מטה.

בנוסף לכך, הגמרא במסכת סוטה ב, א, אומרת שרק על זיווג ראשון מכריזים בשמים, אבל על הנישאים בזיווג שני אין מכריזים בשמים, ועל כן קשה זיווגם כקריעת ים סוף. ועל פי המקובלים, כל הנשמות כיום הן נשמות מגולגלות והן בבחינת זיווג שני שאין מכריזים עליהם בשמים וזיווגם קשה כקריעת ים סוף. ואפשר לומר שיתכן שבנשמה אחת יהיה חלק בבחינת נשמה חדשה וחלק מבחינת נשמה מגולגלת, ויהיה לה גם בחינת זיווג ראשון, וגם זיווג שני.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ה – מידות טובות וקשר לתורה

אמרו חכמים שאם ישנן שתי משפחות שמתגרות ומתקוטטות ביניהן בקביעות, או משפחה שבניה ידועים כחוצפנים ועזי פנים אשר מרבים לריב ולהתקוטט – ראוי שלא להתחתן עמהם, ואף יש לחשוש שמא אינם מזרע ישראל (שו"ע אה"ע ב, ב). ואמנם יש מהאחרונים שכתבו, שבעקבות הגלות נתרבו המחלוקות בישראל, ואי אפשר לקבוע באופן מוחלט על פי סימנים אלו את זהותה הלאומית של המשפחה (יש"ש קידושין פ"ד סי' ד'; ערוה"ש ב, טו). אך בכל אופן ברור לכולם שעדיף להתרחק ממשפחות בעלות תכונות שליליות אלו.

עוד נזכרו ב'שולחן-ערוך' שלוש תכונות שמנו חכמים כתכונות מרכזיות באופיים של בני ישראל: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים (יבמות עט, א). תכונות אלו צריכות להיות התכונות המרכזיות שעל פיהן יש לבחור את בן הזוג.

ראוי להורים להשתדל מאוד לחתן את בתם עם תלמיד חכם, ואמרו חכמים (פסחים מט, א): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, וישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם". ופירשו שאין הכוונה כפשוטו, למכור את כל הרכוש, שהרי צריך להשאיר רכוש כדי להתקיים ולהתפרנס, אלא הכוונה שהאב צריך להשתדל מאוד לחתן את בתו עם תלמיד חכם. בדורות האחרונים שבהם התרבו נשים שלומדות תורה, מבחינות רבות גם מי שאביה אינו תלמיד חכם, אם היא לומדת תורה והתורה מדריכה את חייה, יש לה את המעלה של בת תלמיד חכם. גם מי שקובע עיתים לתורה, והתורה מדריכה את חייו נחשב מבחינות רבות כתלמיד חכם.

מנגד, נישואין עם אדם שתאוות גשמיות מדריכות את חייו אינם עולים יפה. לכן הזהירו חכמים את האדם שלא ישיא את בתו לעם הארץ, מפני שכל "המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים" (פסחים מט, ב). כלומר, כמו האריה שדורס את טרפו ומתחיל לאכול מבשרו בעודו חי, כך עם הארץ בועל את אשתו כדי לספק את תאוותו ואינו ממתין שאשתו תתענג ותשמח. כיוצא בזה כאשר הכלה אינה קשורה לתורה ומידות טובות אלא רק תאוות מדריכות את חייה, היא משתמשת בנישואין כדי לקדם את עצמה, ואינה מעמיקה להבין לליבו של בעלה ולשמחו כפי יכולתה.

מעבר לכך שמי שאינו קשור לתורה והדרכותיה עלול להימצא כלא רגיש ומתחשב, על ידי הקשר לתורה יהיה לבני הזוג חזון רוחני של הליכה בדרכי ה', ועל ידי כך יזכו לרוממות רוח, והשכינה תשרה ביניהם, והם יוכלו להמשיך ולהתעלות באהבתם ובכל המעשים הטובים הקשורים בהקמת משפחה ובניית הבית.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ו – יחס הגילים בין בני הזוג

כאשר ההפרש בין גיל החתן לגילה של הכלה הוא של מספר שנים, אין זה מעכב, בין אם החתן מבוגר יותר ובין אם הכלה מבוגרת יותר. ואמנם יש אומרים שרצוי שהחתן יהיה מבוגר מאשתו (שולחן העזר), אך לעומתו הורו כמה גדולים שאין פגם בכך שבחור יישא אשה שמבוגרת ממנו בכמה שנים. וכן היו מקומות שנהגו שהכלה תהיה מבוגרת מהחתן. כאשר ההפרש גדול יותר (כשליש ממספר שנותיו של המבוגר ביניהם), עדיף להימנע אבל אין בזה איסור, ואם מצדדים שונים הם מוצאים את עצמם כמתאימים, אינם צריכים להימנע מלהתחתן (עי' בספר הנישואין כהלכתם ב, מד).

אבל כאשר ההפרש גדול מאוד, עד שאחד צעיר והשני זקן – אסור לחתנם, וכפי שנפסק בשולחן ערוך (שו"ע אה"ע ב, ט): "לא ישא בחור זקנה ולא זקן ילדה". אמנם כתבו מפרשי ה'שולחן-ערוך', 'חלקת-מחוקק' ו'בית-שמואל', שהאיסור הוא כאשר ההורים משדכים ביניהם ואף לוחצים על הצעירה או הצעיר להתחתן, שאז ברור שלא מחמת אהבה הם מתחתנים, ומסתבר שנישואיהם לא יעלו יפה. ואף יש חשש שמצב זה יגרום לכלה הצעירה לזנות תחת בעלה הזקן. אך אם הכלה מעצמה נתרצתה להתחתן עם הזקן, הרי זה מותר, ובתנאי שתשרה אהבה אמיתית ביניהם. ואף ידוע על כמה תלמידי חכמים שנולדו מזוגות כאלו.

עוד הוסיף בעניין זה בעל 'ערוך-השולחן' (אה"ע ב, ו), שאם רצונה של הכלה הצעירה להתחתן עם הזקן מפני עושרו ולא מפני האהבה, אין ראוי שיתחתנו, כי בסופו של דבר נפשה תתרגל לעושר ותקוץ בבעלה.

במקרה שהחתן צעיר והכלה זקנה שלא תוכל ללדת עוד ילדים, חובת החתן להימנע מלשאתה, מפני שמוטלת עליו מצוות פריה ורביה. והיה מקרה לפני כשש מאות וחמישים שנה באלג'יר, שבחור רצה להתחתן עם אשה זקנה שהיה לה ממון רב, ורצה בית הדין שבאותה העיר למנוע אותו מכך, מפני שלא יוכל לקיים עימה את מצוות פרו ורבו, ומפני ששיערו שהוא באמת אינו אוהבה אלא רק מחמת עשירותה הוא רוצה להתחתן עימה ולרשת את כספה. הבחור התלונן אצל שליט העיר הגוי על ראשי הקהילה שמונעים ממנו ומארוסתו להתחתן ולממש את אהבתם, וראשי הקהילה השיבו שלא יעשה כן בישראל שבחור יתחתן עם זקנה. והוסכם על שליט העיר וראשי הקהילה שישלחו את השאלה לגדול חכמי הדור, הריב"ש, ויעשו כפי שיפסוק. הרב השיב, שאף שמעיקר הדין הצדק עם בית הדין, כבר דורות רבים נוהגים שלא לכפות על הזיווגים, מפני שהכפייה בזה עלולה לגרום קטטות רבות (ריב"ש טו). למעשה, לדעת רבי יוסף קארו (שו"ע אה"ע א, ג), כאשר אפשר צריך בית הדין לכוף אותם שלא להתחתן. ולדעת הרמ"א יש לנהוג כריב"ש, שלא להפעיל אמצעי כפייה במקרים כאלה אלא רק לנסות לשכנע. וכן נוהגים למעשה.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ז – נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה

אמרו חכמים (ירושלמי קידושין ד, ד): "שיהא אדם דבק בשבטו ומשפחתו", כי על ידי שנושא אשה מבנות משפחתו, האהבה והנאמנות ביניהם גדולה, וזוכה לתמיכת שתי המשפחות. עוד אמרו (יבמות סב, ב): "…הנושא את בת אחותו… עליו הכתוב אומר (ישעיהו נח, ט): אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי". מפרש רש"י, שיש לאדם אהבה יתירה לאחותו, עוד יותר מאשר לאחיו, ומתוך כך אם ישא לאשה את בת אחותו – יאהבנה מאוד. וכן אמרו במדרש (בר"ר יח, ד), נשא אדם אשה מקרובותיו, עליו הכתוב אומר (בראשית ב, כג): "עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי".

וכן עשו האבות, אברהם אבינו היה דוד של שרה אימנו, ורבקה אימנו היתה בת דודו של יצחק אבינו, ורחל ולאה האמהות היו בנות דודו של יעקב אבינו.

אלא שמבחינה רפואית ידוע שמנישואי קרובים עלולים להיוולד ילדים בעלי מומים, וככל שהקרבה רבה יותר, כך הסיכון גדל. אכן מצינו שכבר אחד מגדולי הראשונים, רבי יהודה החסיד כתב בצוואתו (אזהרה כ"ב) שלא ישא אדם את בת אחיו או בת אחותו, ומן הסתם הבין שיש בכך סכנה ולכן ציווה שלא לנהוג כהמלצת חכמים.

כמה מגדולי האחרונים בארו שבזמן שהיו נושאין אשה לשם שמיים לא היה מקום לחשש, שזכות המצווה היתה מסייעתם, אבל כאשר נושאים שלא לשם שמיים יש מקום לחשש, וכשראה ר' יהודה החסיד שרבים אינם נושאים לשם שמיים צווה שלא ישא קרובותיו (עי' ציץ אליעזר טו, מד; נשמת אברהם אה"ע ב, א, 3).

ונראה שבעבר, כשתנאי החיים היו קשים, ואדם היה חשוף יותר לסכנות רעב, מחלות, מלחמות ופרעות, היה ערך עצום ללכידות המשפחתית המורחבת, שבעזרתה התמודדו בהצלחה עם הסכנות השונות, ועל ידה קיימו תנאי חיים שעודדו המשכיות ויציבות. לפיכך, התועלת שבנישואין בין קרובי משפחה עלתה על הסיכון שבלידת בעלי מומים (שבדרך כלל נפטרו בשנתם הראשונה). אולם כשתנאי החיים השתפרו, כבר לא היה הכרח קיומי בלכידות המשפחתית ההדוקה, וממילא צריך להתחשב יותר בסכנה הגנטית שבנישואי קרובים. לכן מומלץ כיום שקרובי משפחה לא יינשאו כדי למנוע מחלות תורשתיות.

שאלה: האם רצוי להקפיד להינשא עם בן זוג מבני אותה העדה או לא?

תשובה: אמנם יש סוברים שעדיף שהחתן והכלה יהיו בני אותה העדה, או לפחות מעדות הקרובות זו לזו באורחותיהן ומנהגיהן, כדי שיוכלו להסתדר ביניהם טוב יותר. אך האמת שאין לקבוע בזה כללים, ואדרבה מצינו הרבה זוגות של בני עדות שונות, שמסתדרים יפה ביניהם, ואדרבה, השוני המסוים יוצר עניין וגיוון. כמו כן אומרים שהילדים של בני זוגות מעורבים מוצלחים ובריאים יותר, שככל שיש יותר שוני ומרחק תורשתי בין הגנים של בני הזוג, כך הסיכון ללידת בנים חולים קטן יותר. בנוסף לכך, אחד מהאתגרים הגדולים של תקופתנו הוא מיזוג גלויות ואיחוד העם לאחר אלפיים שנות פירוד וגלות, והנישואים בין בני העדות השונות תורמים את התרומה הגדולה ביותר למיזוג הגלויות. וכן כתב הרב קוק זצ"ל, ששכחת ייחוסם של השבטים, למרות שיש בו ערבוב וחסרון, יש בו גם הכנה לאחדות האומה, שהיא התשתית לגאולת ישראל וישועתו, ומתוך אורה של הגאולה יתגלה כוחו של כל שבט לפי עניינו ללא שום פגיעה באחדות (עי' באורות עמ' מג).

אמנם מאידך, כאשר המרחק בסגנון החיים גדול מדי, עלולים להיווצר קשיים ואי הבנות. דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו או ברמז קל אינו נקלט כלל אצל בן הזוג.

לסיכום, צריך לשקול כל הצעה בכובד ראש, ללא התחשבות בנושא העדתי, ורק כאשר הפערים המנטליים גדולים מדי, יש מקום לבחון ביתר תשומת לב אם ההצעה מתאימה. וכן מי שחפץ מאוד לשמור על כל מנהגי עדתו, כולל שמירה על המאכלים המקובלים, ואורחות החיים, רצוי שיחפש לו אשה מבנות עדתו.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ח – האם יכולה הצעירה להתחתן לפני הבכירה?

רבים משתדלים שלא לחתן אח צעיר לפני אח מבוגר, ובמיוחד מקפידים שלא לחתן אחות צעירה לפני אחות בכירה. כמה ראשונים, כמו הרשב"ם והרא"ש הזכירו עניין זה בהקשר לנישואי בנות צלפחד, ששבחו אותן על שהתחתנו לפי סדר גילן. אך בדרך כלל מבססים מנהג זה על דברי לבן ליעקב אבינו (בראשית כט, כו): "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".

לפני שנזכיר כמה מפרטי המנהג, יש להדגיש שמצד הדין אין איסור לצעירה להתחתן לפני הבכירה, אלא זה מנהג מצד הנימוס ודרך ארץ של האחים הצעירים כלפי המבוגרים.

גם לגבי המנהג, ברור שכאשר האחות הצעירה כבר הגיעה לפירקה, אין לה להמתין עד שתתחתן הבכירה, וזאת מפני שהתעכבות והשתהות של הבחורה בגיל שבו רוב בנות גילה מתחתנות, עלולה לגרום לתוצאות חמורות. רבות הבנות שהתעכבו בגיל הקובע, ולאחר מכן כשרצו להתחתן, כבר לא מצאו בחור מתאים (שו"ת מהרש"ם ג, קלו).

ויש מי שסובר שכל המנהג הזה הוא רק כאשר לשתי הבנות נמצאו חתנים והן עומדות עתה להתחתן, שאז צריכה הצעירה לתת את זכות הקדימה לבכירה שתתחתן לפניה. אך אם לצעירה נמצא חתן ולבכירה עדיין לא נמצא חתן, אין להשהות את חתונת הצעירה לאחר חתונת הבכירה (אג"מ אה"ע ב, א).

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

ט – נישואין שניים

נישואין צריכים להיות מתוך הסכמה לחיות יחד כל החיים. וכפי שנפסק ב'שולחן-ערוך' (אה"ע ב, י): "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה". כמובן שאם תתעוררנה בעיות קשות ולא צפויות מותר ואף מצווה להתגרש, אך מלכתחילה התוכנית צריכה להיות לכל החיים. אבל המציאות לא פשוטה, וקורים מקרים של גירושין והתאלמנות, ואזי השאלה כמה זמן צריך להמתין עד הזמן שיהיה מותר להינשא בשנית?

קבעו חכמים שאסור לגרושה להתחתן בתוך שלושה חודשים לגירושיה, כדי שאם תלד אפשר יהיה להבחין בבירור אם הילד הוא בנו של הבעל הראשון או השני. וכן הדין לגבי אשה שהתאלמנה, אסור לה להתחתן בשנית כל זמן שלא עברו שלושה חודשים. וכדי למנוע כל טעות בעניין הזה, הוסיפו חכמים וגזרו, שאפילו אשה שאינה יכולה ללדת, כגון זקנה או עקרה, לא תתחתן לפני שיעברו עליה שלושה חודשים מזמן שנתגרשה או נתאלמנה (שו"ע אה"ע יג, א).

לגבי הגבר, לאחר גירושין אין חובה שימתין עד שיוכל לשאת אשה אחרת. אבל אדם שמתה עליו אשתו, אסור לו לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו כל שלוש הרגלים, כדי שעל ידי שמחת הרגלים יפוג כאב הזיכרון של אשתו המנוחה, ויוכל להיפתח רגשית לקשר חדש. למעשה, יוצא שאלמן צריך לחכות לכל הפחות מעט יותר מחצי שנה עד שיהיה מותר לו לשאת אשה בשנית, ולפעמים יצטרך להמתין כמעט שנה שלמה עד שיעברו עליו שלוש רגלים. במקרים מיוחדים של צורך גדול, כגון שיש לו ילדים קטנים שהוא אינו מצליח להתמודד עם הטיפול בהם, מתירים לו להינשא לפני כן (שו"ע יו"ד רצב, א-ב).

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

י – נישואין עם גרושה או גרוש

מצד הדין מותר להתחתן עם גרוש או גרושה, ואפילו התגרשו פעמים רבות, השאלה האם זה מומלץ. מצאנו בתלמוד (פסחים קיב, א) שרבי עקיבא ציווה לתלמידו רבי שמעון בן יוחאי שלא ישא אשה גרושה בחיי בעלה. וכתב בעל ה'חתם-סופר' (א, קלג), שמכל מקום אין בזה פגם גדול, וציוויו של רבי עקיבא אינו אלא משום צניעות, ורבים נוהגים שלא להיזהר בזה.

אולם למדנו מהדרכתו של רבי עקיבא, שאין להחליט על חתונה עם גרושה בחיפזון, ויש לבדוק היטב את תכונותיה, ואת הסיבות שגרמו לגירושין, ולבחון האם סיבות אלו עלולות לגרום שגם נישואיו שלו איתה יעלו על שרטון. וכן לגבי אשה, שאל לה להחליט בחיפזון להתחתן עם גרוש, אלא עליה לבחון האם הסיבות שהביאו לגירושיו עלולים לפגוע בנישואים עמה ולהחריבם.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

יא – נישואין עם אלמנה

יש מהחכמים שאמרו, שאף שמצד הדין מותר לשאת אלמנה שלושה חודשים לאחר פטירת בעלה, עדיף שלא לשאתה, משום שמבואר בספרי הקבלה שיכולה להיות הקפדה מצד נפש הנפטר כנגד הנושא את אלמנתו, והקפדה זו עלולה לגרום סכנה לחתן או לאלמנה (שו"ת חיים שאל ב, יט, מהרש"ם ח"ב קמא). ויש שחוששים לזה, ואם מחליטים להתחתן עורכים להם תיקון מיוחד שתיקן הרש"ש כדי שיינצלו על ידו מהסכנה (רב פעלים ב, סוד ישרים א). ויש אומרים שאם יש מקום לחשש, אזי רק בתוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל אחר כך ודאי שאין לחשוש (עי' נישואין כהלכתם ב, נג).

מנגד, יש גדולים שלא חששו לזה כלל. ומסופר על הגאון מווילנא שנשא בעצמו אלמנה בת תלמיד חכם. כיוצא בזה מובא בספר 'בני-יששכר' בשם המגיד ממזריץ', שלא רק שאין לחשוש לכך שהאלמנה תינשא, אלא שאם האלמנה ראויה להינשא, כל זמן שאיננה נישאת, אין עלייה לנפש בעלה המנוח. וזאת מפני שכביכול בגללו אלמנתו נשארת בודדה ומסכנה, והדבר נזקף לחובתו.

ואם יש לאלמנה ילדים, הרי שבנישואין עימה מקיימים מצווה כפולה ומכופלת. בנוסף לעצם מצוות הנישואין, יש בזה חסד וצדקה בדרגה עילאית. שכן מובא בתלמוד (כתובות נ, א) הפסוק האומר: "אַשְׁרֵי שֹׁמְרֵי מִשְׁפָּט עֹשֵׂה צְדָקָה בְכָל עֵת" (תהלים קו, ג), ושאלו חכמים: וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת? ואם כן מי הוא זה המאושר שעושה צדקה תמיד? וענה רבי שמואל בר נחמני: זה המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

יב – השדכן

במשך תקופות ארוכות, כמעט כל החתונות נערכו בעזרת שדכנים, שמתפקידם היה להכיר את החתן והכלה ואת משפחותיהם, ועל פי מיטב שיקול דעתם לשדך ביניהם. אמנם תמיד היו צעירים וצעירות שהחליטו להינשא על ידי היכרות טבעית ומפגש, והיו תקופות שכך נהגו הרוב. אמרו חכמים (תענית כו, ב), שלא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין, ומחוללות בכרמים, והבחורים היו באים לשם כדי למצוא את בנות זוגם. כפי הנראה גם אז רבים מצאו את זיווגם על ידי שידוך, אבל מי שלא מצא על ידי שידוך או שרצה לבחור בעצמו, היה הולך לכרמים בימים המקודשים הללו ומוצא שם את זיווגו. לאחר חורבן בית המקדש מנהג זה התבטל (עי' פנה"ל ימים נוראים ו, יב).

בכל אופן תפקיד השדכנים חשוב ביותר, וכפי מעלת מצוות הנישואין, כך היא מעלת השדכן שזוכה לסייע לבחורים ולבחורות להקים משפחות. לפיכך מי שמוכשר לכך, מצווה שיעסוק כפי יכולתו בשדכנות. ואף יש בזה משום הידבקות במידותיו של הקב"ה בכך שהוא גומל חסד עם בני הזוג. ועוד שאמרו חכמים, שמאז בריאת העולם הקב"ה עצמו עוסק בשדכנות ועוזר לבני הזוג למצוא זה את זה (ברא"ר סח, ד).

צריך לשלם לשדכן עבור השידוך. והתשלום הוא לפי המנהג המקובל באותו מקום או באותו חוג שבו נעשה השידוך. ישנם שנוהגים לשלם לשדכן אחוזים מסוימים מסכום הכסף שההורים מקציבים לרשות החתן והכלה, ויש שמשלמים סכום קבוע עבור כל שידוך. וברור שאם נעשה שידוך במקום שנוהגים לשלם, אף שלא דובר על שכר השדכן, חייבים לשלם לו כמקובל. החובה לשלם היא לכל מי שעשה שידוך, ואפילו אם במקצועו הוא אינו שדכן. ואפילו אם בא להציע את השידוך ביוזמתו, בלא בקשה מצד המשפחה (שו"ת מהר"ש ענגל ג, טו). ומקובל לומר, שכאשר מתגלעים קשיים בשלום בית או בלידת בנים, זה משום שלא שילמו לשדכן את שכרו כראוי. המנהג לשלם שכר שדכנות עבור שידוך שהצליח, אבל עבור הצעה שלא הצליחה, אין משלמים שכר טרחה, ואפילו לא עבור ההוצאות הכספיות שהשדכן הוציא (עי' הנישואין כהלכתם ד, לז, עפ"י מרדכי וב"י).

ישנם כיום חוגים שבהם אין נוהגים לשלם עבור שידוך, ורק כאשר מדובר בשדכן מקצועי שהשדכנות היא פרנסתו, וסוכם מראש שישלמו לו – משלמים. אכן, במקום שלא נהגו לשלם, אין חובה לשלם. ויש להוסיף, שעיקר שכר השדכנות שנהגו הכל לשלם, היה על ההסכמים הכספיים שבין שתי המשפחות. כי חלק נכבד ממלאכתו של השדכן היתה, לערוך את ההסכמים שבין שני הצדדים, כמה ישלם כל צד, איך תיערך החתונה, איזה בית יעניקו ההורים לזוג וכו'. ולכן באותם החוגים שבהם השדכן אינו מתערב כלל בנושאים הממוניים, יש מקום לטעון, שאין צורך לשלם לו (עי' נישואין כהלכתם פרק ד').

אמנם נראה למעשה, שראוי מאוד לשלם שכר הגון לכל שדכן, מפני שגם בלא להיכנס לסוגיות הממוניות עדיין מלאכתו מסובכת, דורשת השקעת זמן מרובה, ופעמים רבות מלווה בביזיונות וכפיות טובה. ואם בעבר אפשר היה לטעון, שהואיל והשדכנים אינם עוסקים בהסכמי הממון, מלאכתם קלה, הרי שבפועל ישנם כיום לא מעט אנשים שמתקשים מאוד למצוא את זיווגם, ותופעת הרווקות המאוחרת מתרחבת, מחוסר אנשים שמוכנים להשקיע את זמנם בשדכנות. לפיכך יש צורך לעודד אנשים לעסוק באופן רציני בשדכנות. וכדי שהמוכשרים לכך ישקיעו בזה את זמנם ומרצם, צריך לשלם להם בעין יפה, כמה אלפי שקלים לכל שידוך שמצליח, ועל ידי כך יהיה להם מרץ להמשיך במלאכת הקודש, תוך ספיגת האכזבות והעלבונות שבדרך. וכיוון שכך, יש לחוש שמי שאינו משלם למי שעוסק בשדכנות את שכרו בעין יפה, יתגלעו בחייו הזוגיים קשיים, מפני שהוא מרפה את ידיהם של השדכנים ומתיש את כוחם מלעזור לרווקים אחרים למצוא את זיווגם. אמנם רבנים שמשדכים את תלמידיהם אינם מצפים לתשלום, ושכרם הוא שהזוג חי חיים מאושרים, וממילא אין חובה לשלם להם, ואין לחוש שמא אם לא ישלמו להם יתגלעו קשיים בחיי בני הזוג.

יש להוסיף שאין נכון לשלם לשדכנים מקצועיים תשלום גבוה מראש, אלא בעת הרישום אפשר לשלם מאה שקלים או מעט יותר. אבל אם השידוך מצליח אזי נכון לשלם סכום גבוה של אלפי שקלים, כפי שיסוכם.

ראוי לבני קהילה שמוצאים שרבים מצעירי קהילתם אינם מוצאים את זיווגם, שימנו אדם מתאים שיעסוק בשידוך בני הקהילה. וצריך לדעת שמלאכת השדכן אינה מסתיימת בהצעת שידוכים, אלא עיקר מלאכתו בליווי וייעוץ עד האירוסין ולעיתים גם אחריהם.

פורסם בקטגוריה ג - שידוכים | כתיבת תגובה

א – אירוסין ונישואין

מושג הנישואין על כל המשמעויות הרוחניות וההלכתיות שלו התחדש על ידי התורה. לפני מתן תורה, הנוהג היה, שאיש ואשה שנפגשו והסכימו לחיות ביחד, היו נכנסים לביתו של האיש ומתחילים לחיות חיי אישות ללא טקס חתונה, וכך היו הילדים נולדים. גם טקס גירושין רשמי לא היה, אלא בזמן שאחד מבני הזוג רצה להפר את הקשר שביניהם, היה נפרד והולך לו לדרכו. מכיוון שניתנה התורה לישראל, נצטווינו במצוות עשה, שאם ירצו האיש והאשה לחיות ביחד, יעשו זאת בקידושין וחופה, וכן ההיפרדות תיעשה על ידי גט כריתות (רמב"ם הל' אישות א, א).

החתונה מורכבת משני שלבים: אירוסין ונישואין, שהם קידושין וחופה, האירוסין הם קידושין, והנישואין הם החופה. אמנם כיום רגילים לקרוא למסיבה שבה בני הזוג חוגגים את החלטתם להתחתן – אירוסין, ולאחר המסיבה החתן והכלה נקראים מאורסים. אולם באמת על פי ההלכה הם אינם מאורסים אלא רק משודכים, כי האירוסין הם הקידושין, כלומר השלב שבו החתן מקדש את הכלה. כעיקרון בשלוש דרכים יכול האיש לקדש את אשתו, בכסף בשטר ובביאה (משנה קידושין א, א). אולם למעשה הכל נוהגים לקדש בקניין כסף, שנעשה על ידי נתינת הטבעת מהחתן לכלה, ואמירת הנוסח: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". מהאירוסין ואילך הכלה נחשבת אשת איש, ואם ירצו להיפרד, יצטרך החתן לתת לכלה גט. אמנם גם לאחר האירוסין אסור לחתן ולכלה להתחיל בחייהם המשותפים, ורק לאחר הנישואין שמתקיימים על ידי עמידתם תחת החופה ואמירת שבע הברכות, מותר להם להתחיל לחיות יחד.

בעבר היו נוהגים להמתין שנים עשר חודש בין האירוסין לנישואין, דהיינו בין הקידושין לחופה, ובאותה שנה היו בני הזוג מתכוננים לחתונה מבחינה נפשית ומכינים את הבית, הבגדים וסעודת החתונה. לא קשה להבחין ביופי המיוחד שבהמתנה הממושכת בת השנה של בני הזוג, שהיו מצפים ומייחלים ליום החתונה, שבו יתחילו לחיות יחד. אותה שנה היתה מעמיקה את היחס הנפשי והרוחני שביניהם.

אבל במשך הזמן והגלויות, נוצר צורך לאחד את האירוסין עם הנישואין. ראשית, היו מקרים שבין האירוסין לנישואין, משפחת החתן או הכלה נאלצה לברוח ממקומה, וכך נשארו בני הזוג קשורים ביניהם בקשר של קידושין בלי יכולת לממשו על ידי נישואין, ובלי יכולת להתירו על ידי גט. והיו מקרים שבין האירוסין לנישואין בני הזוג לא הקפידו על שמירת הצניעות ביניהם. מסיבות אלו נתקבל בישראל המנהג לאחד את האירוסין והנישואין לזמן אחד, שהוא יום החתונה. וכך בעת החתונה נערכים גם האירוסין – שהם הקידושין על ידי הטבעת, וגם הנישואין – על ידי העמדת החופה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ב – פסולי חיתון

לא כל איש ואישה רשאים להינשא זה לזה. למשל אח ואחות אסורים להינשא זה לזה. וכן אסור לאדם לישא את דודתו, אבל לדוד מותר לשאת את אחייניתו (כמבואר להלן ו, א-ב; ו, ה-ז).

איסור חמור ליהודי להינשא לגוי, בין אם האיש יהודי והאישה גויה בין אם האישה יהודייה והאיש גוי. אם חס ושלום עברו על האיסור, דין הילדים כדין האם, שאם היא יהודייה ילדיה יהודים ומותר להם להינשא ליהודים, ואם היא גויה ילדיה גויים ואסור להם להינשא ליהודים.

אסור לבן או בת ישראל להינשא לממזר או ממזרת, היינו למי שנולד באיסור חמור, כמו באיסור אשת איש או גילוי עריות במשפחה. אמנם מותר לממזר או ממזרת להינשא זה לזה או לגר או גיורת, אבל הילדים שייוולדו להם יחשבו ממזרים (להלן ו, ט-י). ומכל מקום אל לאדם להחליט בדין זה בלא התייעצות מעמיקה עם רב.

לכהנים זכרים ישנם איסורי חיתון נוספים, הואיל והוקדשו לעבודת בית המקדש. לפיכך אסור להם לשאת: גיורת, גרושה, חלוצה, חללה וזונה. חללה היא בת של חלל, היינו בת של כהן שקדושתו חוללה מפני שנולד לכהן שנשא אישה שאסורה עליו כגון גרושה. וכך נמשך הדין עד סוף כל הדורות, שכל בת הנולדת לצאצאי חללים אסורה לכהן. זונה היא יהודייה שקיימה יחסי אישות ברצון או באונס עם גוי או בגילוי עריות במשפחה. לבנות כהן אין הגבלות, אלא כל שכשר לנישואים עם בת ישראל כשר לנישואים עם בת כהן. אמנם נהגו בנות כהן להשתדל להתחתן עם כהנים או ישראלים תלמידי חכמים (פסחים מט, א).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ג – קניין הקידושין

אחד ההבדלים המרכזיים שבין היהדות לשאר הדתות, שהיהדות חותרת לתיקונו השלם של העולם. שאר הדתות התייאשו מתיקון העולם הזה על כל מרכיביו הגשמיים, והן קוראות למאמיניהן להתנתק מחיי העולם הזה, ולברוח אל עולם רוחני שעלה בדמיונם, כדי להינצל מהתסכול והצער שיש בחיי העולם הזה. אולם היהדות חותרת לתיקון שלם של העולם. רעיון זה קשור לאמונה בה' אחד שברא את העולם על כל מרכיביו הרוחניים והגשמיים, ומזה מתחייב העיקרון שלכל רעיון רוחני יהיה ביטוי ממשי ומעשי בעולם, ולכל דבר מעשי יהיה ערך מקודש שיבוא לידי ביטוי במצוות התורה. וכך העולם על כל מרכיביו מקבל משמעות וערך. לכן גם ברית הנישואין, אינה מתבטאת רק בדיבורים יפים והבעת רצון נאצל, אלא בקידושין שנעשים על ידי קניין כסף שהחתן נותן לכלה, כדי שהרעיון הגדול של האהבה יחול על דבר ממשי בעולם הזה. בלא זאת האהבה תלושה ומנותקת מהצדדים המעשיים והממשיים של העולם, והיא לבסוף אובדת ונמוגה.

קניין הקידושין מתקיים בכך שהחתן נותן לכלה כסף וכנגד זה היא מתקדשת להיות אשתו ולהיאסר על שאר העולם. בלא הסכמתה המלאה של הכלה אין הקידושין חלים, ואפילו אם ישקול אדם לידי אשה מיליארדי שקלים ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי במיליארדי שקלים אלו כדת משה וישראל", כל זמן שלא הסכימה להתקדש, אין הקידושין חלים. לעומת זאת אם החתן ייתן לכלה פרוטה אחת ויאמר: "הרי את מקודשת לי בפרוטה זו כדת משה וישראל", והכלה תסכים להתקדש בפרוטה – תהיה מקודשת. וזאת משום שכסף הקידושין אינו תשלום עבור ערכה של הכלה, שהרי שום סכום כספי לא ישווה לערכה. אלא שצריך להיות ביטוי קנייני ממשי למעבר של הכלה ממעמד של פנויה למעמד החדש של אשת איש. וכבר בפרוטה אחת ניתן לזה ביטוי קנייני ממשי.

כיוון שאין צורך שהקידושין ייעשו דווקא על ידי מטבע, אלא אפשר להשתמש גם בשווה כסף, נהגו לקדש על ידי טבעת שתוכל הכלה לענוד תמיד על ידה, ותשמש לה זיכרון לקידושיה (ספר החינוך תקנ"ב). רבים נוהגים לקדש בטבעת מזהב טהור (מרדכי), ויש שנהגו לקדש בטבעת כסף (בן איש חי ש"א שופטים ח; נישואין כהלכתם ז, ו).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ד – פרטי הלכות הקידושין

קניין הטבעת צריך להיות לשם קידושין, ולכן לפני שהחתן נותן את הטבעת לכלה עליו לומר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". והכלה מושיטה את אצבעה, ובזה היא מבטאת את הסכמתה לקידושין, והחתן עונד את הטבעת על אצבע כלתו, ובכך נגמרים הקידושין.

כדי שקלי הדעת לא יגיעו לידי שכרות באותו היום, כפי שמקובל אצל גויים קלי דעת, שמתהוללים בשכרות ופריצות לפני חתונתם, נהגו בקהילות רבות שהחתנים והכלות צמים ביום חתונתם. בנוסף לכך, על ידי הצום מעוררים את החתנים והכלות להגיע לחתונה מתוך תשובה ותפילה. גם בקהילות שלא נהגו לצום, מקפידים שהחתן והכלה לא ישתו משקה חריף בכל יום החתונה, כדי שהסכמתם לקידושין תהיה בדעה צלולה.

צריך שלא תהיה שום טעות בהבנתה של הכלה את קניין הקידושין, שאם למשל הכלה תחשוב שהטבעת שווה אלף שקלים, ובאמת שוויה בסך הכל חמישים שקלים, יתכן שהקידושין פסולים, מפני שדעתה להתקדש בטבעת יקרה ולא בטבעת פשוטה. ולכן נהגו לכתחילה לקדש בטבעת ללא פיתוחים וללא אבנים יקרות, שהאפשרות לטעות בשווייה מצומצמת. אמנם למעשה, גם אם יש בטבעת פיתוחים ואבנים, כל זמן שהכלה מסכימה להתקדש בה אפילו אם היא שווה פרוטה בלבד, היא כשרה לקידושין. כדי לצאת מכל חשש יש רבנים שלפני הקידושין שואלים את הכלה והעדים אם הטבעת שווה לפחות פרוטה, וכיוון שהם משיבים שהיא שווה לפחות פרוטה, ברור שאין טעות בקידושין.

הקידושין נעשים על ידי פעולת קניין, שהחתן מקנה את הטבעת שלו לכלה. לפיכך הטבעת צריכה להיות בתחילה שייכת לחתן, לשם כך עליו לשלם למוכר עבור הטבעת לפני החתונה, מפני שלפני ששילם עבורה, הטבעת עדיין אינה שייכת לו בקניין גמור מן התורה, והקידושין אינם שלמים (אבני מילואים כח, לג). ואם הורי החתן קנו את הטבעת מכספם, עליהם להעבירה לבעלותו של החתן, על ידי שיתנו לו את הטבעת במתנה גמורה, והוא יגביה אותה לכל הפחות שלושה טפחים מעל הקרקע, ויכוון לקנותה מהם על ידי 'קניין הגבהה'.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ה – העדים

גם אם ייתן החתן לכלתו את הטבעת ויאמר לה: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל", אם לא יהיו נוכחים במקום עדים כשרים, הקידושין לא יחולו והם עדיין יחשבו לרווקים. וזה ההבדל היסודי שבין עדות בדיני ממונות לעדות בקידושין וגירושין. תכליתם של העדים בדיני ממונות לברר מה היה באמת, האם פלוני נתן הלוואה לאלמוני? וכמה נתן? או האם פלוני הזיק לרכושו של אלמוני או גנב? אבל כשאין ויכוח בין שני הצדדים, אין צורך בעדים.

לא כן הדין לגבי קידושין וגירושין, שבהם נוכחות העדים היא חלק בלתי נפרד ממעשה הקידושין או הגירושין, ואם לא יהיו עדים, גם אם שני בני הזוג יספרו שערכו קידושין או גירושין ביניהם, אין לזה תוקף. משום שבקידושין וגירושין אין מדובר רק בחיוב של ממון מאחד לשני, אלא בשינוי מהותי במעמדם שמשפיע על כל בני האדם. מעתה האשה היא אשת איש ואסורה על כל שאר הגברים, ומי שינאף עמה יתחייב מיתה (להלן ו, ד), ואם התגרשה מותר לה להתחתן עם כל גבר אחר. שינוי כזה במעמדה, חייב להיעשות בנוכחות עדים, שמייצגים את כל עדת ישראל.

לפיכך לקראת החתונה צריך לבחור שני עדים כשרים, שתפקידם לעמוד ליד החופה ולראות את כל סדר הקידושין. ואף שנמצאים בחתונה אנשים רבים, צריך לייחד שני עדים כשרים, מפני שפעמים רבות סביב החופה עומדים קרובי משפחה שהם פסולים מלהיות עדים, ואילו החברים שיכולים להיות עדים עומדים רחוק ואינם מתבוננים בתשומת לב בכל פרטי הקידושין. ועוד, שאנו חוששים לדעת כמה פוסקים שסוברים, שאם בעדות אחת היו נוכחים עדים כשרים ופסולים תוך מחשבה שיעידו יחד, גם עדות הכשרים פסולה. לכן מייחדים שני עדים, והרב שמסדר את הקידושין אומר להם: "רק אתם העדים", כלומר: אל תחשבו שאתם מעידים כאן ביחד עם הקרובים אלא רק אתם העדים. על ידי כך הקרובים לא מצטרפים לעדות וממילא אינם פוסלים אותה. בנוסף לכך, עדי הקידושין הם גם העדים החותמים על הכתובה, ולכן צריך לייחדם, ולהקפיד שהם יראו את כל סדר הקידושין והחופה, ויחתמו על הכתובה.

העדים צריכים להיות כשרים, היינו זכרים בוגרים, שומרי תורה ומצוות, בני שלוש עשרה לפחות, שאינם קרובי משפחה של החתן או הכלה. אבל אחים, דודים, בני דודים, סבא וסבא רבא של החתן או הכלה – פסולים לעדות הואיל והם קרובי משפחה. וכן פועל שעובד אצל החתן או הכלה – פסול להעיד בחתונתם מפני שהוא תלוי בהם במשכורתו. אבל חברים טובים, שאין ביניהם לבין אחד מבני הזוג קרבה משפחתית או תלות כספית, יכולים לשמש כעדים.

אדם שאינו מזדהה עם ערכי התורה והמצוות שעליהם מבוססים הקידושין, אינו יכול להיות עד בחתונה. ולכן אדם שחוטא בגילוי עריות, פסול לעדות. וכן גנב פסול מלהיות עד, ואין הבדל בין אדם שמתפרץ לבית חבירו בלילה וגונב, לבין מי שמוכר בחנות ומשנה את המשקל לטובתו, או מנהל מפעל שגונב כסף מחשבון המפעל לכיסו, כל אלה גנבים ופסולים לעדות. וכן אדם שאינו שומר שבת כהלכתה, אינו כשר לעדות הקידושין שמבוססים על מצוות התורה. כיוון שעל ידי העדים הקידושין והנישואין מתבצעים, נוהגים לכתחילה להדר בבחירת עדים יראי שמיים. ויש מקפידים לבחור תלמידי חכמים לעדים.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ו – הכתובה

יחד עם שמחת החתונה והאופטימיות המלווה את בני הזוג, ההלכה במבטה האחראי והמפוקח לא שכחה לדאוג לזכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה. לצורך זה כותבים את הכתובה, שבה החתן מתחייב לתת לאשתו סכום כסף במקרה שהם יתגרשו או שהוא ימות לפניה, כדי שתוכל להתקיים כגרושה או אלמנה. מכיוון שכבר כותבים כתובה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את כל שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל – לדאוג למזונותיה וכל צרכיה של אשתו. כך יוצא שהכתובה היא מגילת הזכויות של האשה.

הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים שמעידים על התחייבות החתן כלפי כלתו. מאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, הארמית היתה שפת הדיבור, וממילא עמי הארץ הבינו ארמית יותר מעברית, תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכלות יבינו במה מדובר. מאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית הפסיקה לשמש כשפת הדיבור. נתרגם לעברית את החלק שמפרט את התחייבויות החתן לכלה: "אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני: היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואלביש אותך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת… והריני מתחייב למזונותייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ". לאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים: "ונתרצתה הכלה לחתן, והיתה לו לאשה".

אחד התפקידים המרכזיים של הכתובה, למנוע גירושין שאינם הכרחיים. שעל ידי שהבעל המרוגז יזכור את הסכום שיהיה עליו לשלם לאשתו אם יגרשנה, תתקרר דעתו ויחשוב, אולי עדיף לנסות לחיות איתה בשלום ואהבה, במקום לשלם לה את כתובתה. וכפי שאמרו חכמים: "כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט, ב). כדי להבטיח את זכויותיה של האשה, תיקן שמעון בן שטח, שכל נכסיו של הבעל יהיו משועבדים לתשלום הכתובה. היינו שגם אם לא יהיה לבעל כסף מזומן בעת הגירושין, יעקלו את נכסיו, ויגבו מהם את שווי הכתובה. גם תקנה זו נועדה לעכב בעלים כעסנים מלהתגרש בחופזה.[1]

סכום הכתובה נקבע על פי שלושה מרכיבים, עיקר הכתובה, הנדוניה, ותוספת הכתובה. עיקר הכתובה הוא סכום קבוע של מאתיים זוז, שבו ניתן להתקיים במשך שנה לפחות. ואם הכלה היתה גרושה או אלמנה, עיקר הכתובה היה מאה זוז. החלק השני הוא הנדוניה, דהיינו עושים חשבון של הכסף והרכוש שהצד של הכלה העביר לרשותו של החתן, ומאחר שהחתן זכה בו, עליו להוסיף את שוויו בכתובה, כדי שאם יגרש אותה, רכושה לא יישאר ברשותו. החלק השלישי הוא התוספת שהחתן היה מוסיף משלו על עיקר הכתובה ועל סכום הנדוניה שקיבל. ומחשבים את שלושת המרכיבים יחד, וזהו סכום הכתובה, היינו, הסכום שהכלה תקבל במקרה והחתן יגרש אותה או ימות לפניה.


[1]. במסכת כתובות (פב, ב), מבואר התהליך ההדרגתי עד שנמצאה נקודת האיזון המיטבית. בתחילה, כדי שלא יהיה קל בעיני הגברים לגרש את נשותיהם, תקנו שכל בעל, ואפילו הוא עני, במקרה של גירושין ישלם לגרושתו לכל הפחות מאתיים זוז, סכום שיכאיב לכיסו, ויגרום לו לחשוב פעמיים לפני שיקפוץ לגרש את אשתו.

אולם כיוון שלא נקבע שנכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה, היו נשים שהזקינו ולא התחתנו, כי חששו שמא למרות ההתחייבות שבכתובה, אם הבעל יקלע לקשיים כלכליים, יגרש אותן ויוציאן ריקם מביתו, מפני שבפועל לא יהיה לו כסף לשלם להן. לפיכך תקנו שכסף הכתובה יהיה מופקד בבית הורי האשה, וכך גם אם הבעל יקלע לקשיים, סכום כתובתה מובטח. אולם התברר שכאשר הכסף היה מונח מזומן בבית הורי האשה, הגברים לא חשו שהוא שייך להם, ובעת כעס רבים יותר נטו לגרש את נשותיהם. לפיכך, תקנו שסכום הכתובה יהיה מונח בביתם של בני הזוג ויעשו בו כלים יקרים. ובמקרה של גירושין, תיקח האשה את כלי כתובתה. אולם התברר שגם במצב כזה, הבעלים לא חשו הפסד משמעותי בעת הגירושין, שכן כלים אלו לא נחשבו בעיניהם כשלהם, ובשעת משבר בקלות יחסית היה האיש כותב גט ואומר לאשתו: קחי את כלייך וצאי. לפיכך תיקן שמעון בן שטח שיהיו כל נכסי הבעל משועבדים לתשלום הכתובה. וזו היתה נקודת האיזון המיטבית, שכן מצד אחד תשלום הכתובה הכאיב לבעל, שכן הוא נצרך להוציא כסף מזומן מכיסו, או שנצרך למכור מרכושו כדי לשלם את הכתובה. ומאידך, תשלום הכתובה היה מובטח, שכן כל נכסי הבעל, כולל קרקעות ודירות שהיו לו בעת הנישואין ומכרם אח"כ, היו משועבדים לתשלום הכתובה (תקנה זו גם היתה מוצלחת מבחינה כלכלית, שעל ידה דמי הכתובה הושקעו בנכסים שהניבו פירות לרווחת בני המשפחה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ז – משמעות סכום הכתובה בימינו

בעבר היתה חשיבות עצומה לסכום שנכתב בכתובה. אבל כיום אין כמעט משמעות לסכום זה, וגם אם החתן והכלה יגיעו חס וחלילה לגירושין, לסכום שנכתב בכתובה תהיה משמעות מועטה, משום שחכמי הראשונים קיבלו את שתי תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה: א) אסור לאדם לשאת שתי נשים,
ב) אסור לאדם לגרש את אשתו ללא הסכמתה. תקנות אלו הפכו את הקערה על פיה. עד אז הכוח היה בידיו של הבעל, הוא היה יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה, ולכן היה צורך לדאוג לאישה, שאם יגרשנה, ישלם לה את הסכום הנקוב בכתובה. באותם הימים המשא ומתן על סכום הכתובה היה משמעותי ביותר, כי על ידי גובה הכתובה משפחת הכלה הבטיחה את עתידה, הן על ידי הרתעת הבעל מלגרש אותה בשרירות לב, והן למקרה שבכל זאת יחליט לגרשנה, שאז יצטרך לשלם לה סכום שיאפשר לה קיום סביר לאחר הגירושין.

אולם מעת שקבלו ישראל את תקנות רבנו גרשום, הבעל אינו יכול לגרש את אשתו ללא הסכמתה. וכל זמן שלא תסכים להתגרש, לא יוכל להתקשר עם אשה אחרת, הואיל ואסור לו להיות נשוי לשתי נשים, ולכן אף אם כתוב בכתובתה סכום זעום, כל זמן שלא תתרצה להתגרש, לא יוכל הבעל לנתק את קשריו עימה, וכך תוכל האשה לדרוש מבעלה את הסכום הסביר לדעתה תמורת הסכמתה לקבלת הגט.[2]

כלומר, מקבלת התקנות של רבנו גרשום, הגירושין תלויים במשא ומתן שבין בני הזוג, ואם רצונו של הגבר לגרש את אשתו חזק מרצונה להתגרש, בדרך כלל יצטרך לשלם לה את מחיר הכתובה או יותר. ואם להפך, האשה רוצה להתגרש יותר מהאיש, מן הסתם תוותר לו על חלק מהכתובה ואולי אף תשלם לו על כך שיסכים להתגרש ממנה. במקרים נדירים מאוד, שהאשה בשום פנים לא מוכנה לקבל גט, ולדעת בית הדין המצב המשפחתי שביניהם מחייב גירושין, אם מאה רבנים יסכימו לזה, יתירו לבעל לשאת עוד אשה.

גם במקרה של פטירת הבעל אין משמעות לסכום שנכתב בכתובה, מפני שכבר שנים רבות שהמנהג הוא שהאיש והאשה שותפים בנכסיהם, וכך הוא גם החוק, וממילא בעת שהבעל נפטר האשה מקבלת לפחות מחצית מרכושם המשותף, שזה בדרך כלל יותר משווי הכתובה. ולכן כיום, אין סיבה שמשפחות החתן והכלה יתווכחו ביניהם על גובה סכום הכתובה. ורק במקרה שהחתן מציע סכום נמוך במיוחד, או שצד הכלה תובע סכום גבוה במיוחד, יש מקום לחשוש שסכומים אלו יהוו בסיס למשא ומתן במידה ויתגרשו, ולכן על הצד שכנגד לעמוד ולתבוע שסכום הכתובה יהיה סביר, כמקובל אצל רוב הזוגות במעמדם.

בהמשך יבוארו ביתר פירוט ההבדלים בין מעמד האיש והאישה והשינויים שחלו בזה, וחשיבות הכתובה בימינו. בינתיים נמשיך לבאר את הלכות הכתובה.


[2]. לא זו בלבד, אלא שמאז בדרך כלל הצד של הכלה היה צריך לשלם סכום גבוה יותר לחתונה, מפני שמשפחת החתן לא היתה מוכנה שהחתן יקבל על עצמו לפרנס את אשתו ובנוסף לכך לא יוכל לגרשה ללא הסכמתה, וכך על פי דרישתה הסכום שבכתובה היה נמוך, וכנגדו משפחת הכלה היתה צריכה לשלם סכומים גדולים עבור החתונה. וככל שהחתן היה יותר מוצלח וממשפחה יותר מבוססת, או שהתקופה היתה יותר קשה מבחינה כלכלית, כך הצד של הכלה היה צריך לשלם יותר. עד שהגיע מצב שהורים עניים לא הצליחו לחתן את בנותיהם, והיה עליהם לחזר על הפתחים עבור 'הכנסת כלה'.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ח – דיני הכתובה

נחלקו התנאים בשאלה האם התורה חייבה את הבעל לכתוב לאשתו כתובה שתגדיר את סכום הפיצויים שיצטרך לתת לאשתו במקרה שיתגרשו, או שזו תקנת חכמים, שממשיכה את מצוות התורה שהטילה על החתן לדאוג לכל צרכיה של הכלה (כתובות י, א). בכל אופן, לרוב חשיבותה של הכתובה שמבטיחה את זכויותיה של האישה, אסרו חכמים על אדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (שו"ע אה"ע סו, ג). ואם הכתובה אבדה, חייב הבעל לכתוב לאשתו מיד כתובה חדשה. כלות רבות נהגו להפקיד את כתובתן בבית הוריהן. במועצות הדתיות שבמדינת ישראל תקנו לכתוב את הכתובה בשני עותקים, העותק הראשון נשאר ברשות הכלה, והשני מופקד במועצה הדתית, כדי שאם הכתובה שנשארה אצל הכלה או הוריה תאבד, לא יצטרכו החתן והכלה לפרוש זה מזה עד לכתיבת שטר כתובה חדש, אלא יוכלו להמשיך ולחיות ביחד על סמך הכתובה המופקדת במועצה הדתית. ויש שאינם מרוצים מפתרון זה, מפני שלדעתם אסור שהכתובה תכתב בשני עותקים, ואזי הם כותבים במפורש על השטר הנוסף שהוא העתק, ועל ידי כך אין לו תוקף, ואם שטר הכתובה המקורי אבד, אסור להם להמשיך לחיות יחד עד שיכתבו כתובה חדשה.[3]

שטר הכתובה צריך להיערך על פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, כדי שלא יהיה ספק בכשרותו. שמות החתן והכלה צריכים להיכתב בצורה מדויקת, ואם יש להם כמה שמות, צריך להזכיר את כולם. וכן צריך להזכיר את שמות אבותיהם, וגם בשמות האבות יש לדקדק. אם טעו בכתיבת שמם או שם אבותיהם, הכתובה פסולה. כמו כן צריך לדקדק בכתיבת התאריך של חיוב הכתובה, שאם כתבו תאריך מוקדם, הכתובה פסולה. ולכן מדקדקים שלא לערוך את החופה בבין השמשות, מפני שספק אם הוא שייך ליום הקודם או ליום החדש, ואי אפשר לכתוב בכתובה תאריך מדויק. כמו כן צריך לציין את העיר או הישוב שבו החתונה נערכת, שללא ציון המקום השטר פסול.

לאחר שהשטר נכתב כהלכתו, צריך לערוך קניין, היינו מעשה שעל ידו החתן מתחייב הלכה למעשה בכל מה שכתוב בכתובה. הקניין נעשה בקניין 'חליפין', כלומר, הרב נותן לחתן במתנה מטפחת או חפץ אחר, ובתמורה החתן מתחייב על כל מה שכתוב בכתובה, והרב קונה עבור הכלה את כל זכויותיה. לאחר מכן, מתחת לחופה, ייתן החתן לכלה את הכתובה בפני העדים, ובכך מסתיים תהליך התחייבותו על הכתובה.

הכתובה מנוסחת כהצהרת העדים שמעידים איך שראו את החתן מקדש את הכלה, ומתחייב כלפיה בכל מה שכתוב בכתובה. ולכן הם צריכים לחתום בסוף השטר. נוהגים שגם החתן מצרף את חתימתו לכתובה, אבל מצד הדין חתימת העדים מספיקה.


[3]. במקרה ששכחו להביא את הכתובה לחתונה, ולא ניתן להביא במהירות סבירה כתובה לחתונה, בשעת הדחק, כדי שלא לעכב את כל המוזמנים, אפשר להקל ולערוך את החופה גם לפני כתיבת הכתובה, ובתנאי שהחתן יתחייב בעל פה על כל תנאי הכתובה, ויעשה על כך קניין בפני העדים. ומיד כשיביאו את הכתובה, ימלא הרב את הפרטים שצריך לכתוב בה, ויחזרו לעשות קניין על כל הכתוב בכתובה, והעדים יחתמו על הכתובה, והחתן ייתן את הכתובה לכלה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

ט – מעמד האיש והאישה בנישואין

יש שואלים מדוע בתהליך הנישואין האיש מקדש והאשה מתקדשת, החתן פורש את חסותו על הכלה ומכניסה לביתו, ומקבל אחריות לדאוג לכל מחסורה ולאושרה כפי מנהג ההינומא והחופה וחדר הייחוד (להלן ה, ד-ה; יב). בנוסף לכך, למדנו (בהלכות ו-ז), שבמשך הזמן התחוללו שינויים במעמד האיש והאשה ובהלכות הנישואין, הכתובה והגירושין, והשאלה מדוע. כדי לנסות להבין את כל זה צריך לחזור לשורש. [4]

בתחילה היו כלולים באדם הראשון שני פרצופים, של זכר ושל נקבה מחוברים גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר מפרצוף הנקבה, ולכן כאשר הופרדו, התודעה של האדם הראשון נשארה אצל הזכר. ועל כן הוא זה שחיזר אחר חוה שנפרדה ממנו, ואמר (בראשית ב, כג): "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת". כעין סיפורו של אדם הראשון קורה בכל הזוגות. בשורשם העליון נשמותיהם מחוברות, ובתהליך ירידתם לעולם, הופרדה נשמת הנקבה מהזכר, ועל כן הוא זה שצריך לחזר אחר אבדתו (קידושין ב, ב), ולכן הוא מקדש את אשתו ומכניסה לחופה, ועליו המצווה ליזום את החיבור עימה כדי לשמחה במסגרת מצוות עונה ולשם מצוות פרו ורבו, והמצווה על האישה להתקדש ולהיפתח ולקבל את החתן.

לאחר כל שלב שהאיש יוזם, האשה בקבלתה את בעלה עושה את הקשר ביניהם עמוק ושלם, ומעלה אותו למדרגה גבוהה יותר. אם נתבונן, נמצא שכוחו של האיש ביוזמה הראשונה, בפריצת הדרך, בחיזור ובקידושין. אולם לאחר שהאיש מקדש את אשתו, פעמים שכוחו נחלש, ונטייתה של האשה להשקיע אז יותר בקשר ביניהם ולהעמיק אותו. דבר זה מתבטא גם בכך שהאשה קולטת את זרעו של האיש, וממשיכה לפתח אותו בכל משך העיבור עד הלידה. מהצד הגלוי, הזכר ראשון, מנהיג ומוביל, ולכן הוא זה שצריך ליזום את הקשר. מאידך, כיוון שהזכר נחשב כממשיכו של האדם הראשון והאשה את חוה, הרי שמצד מסוים הנקבה מבטאת שלב גבוה יותר. שכן החומר שממנו נברא האדם הוא עפר מהאדמה, ואילו האישה נוצרה מהאדם (בראשית ב, ז; ב, כא-כג). ואמרו חכמים (עירובין יח, א) שבנה ה' את האשה באופן מיוחד כדי לייפותה, שנאמר: "וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה". ועל כן יש בכוחה של האשה להעמיק ולהעלות את הקשר שביניהם למדרגה גבוהה יותר.

כוחו של האיש גלוי וחיצוני יותר, וכוחה של האשה מוסתר ופנימי. סדר העולם הוא שבתחילה הצד החיצוני מתגלה ואח"כ הצד הפנימי. וכך בתחילה מעמדו של האיש גבוה יותר, הוא מחזר, מקדש ומעורר למצוות עונה ופרו ורבו. אולם ברבות השנים, בזכות מעלתה של האשה, שיכולה לקלוט את היוזמה שלו לפתחה ולעשותה דבר שלם, מעמדה עולה. עד שבמבט מעמיק, פעמים רבות מוצאים שהשפעתה מרובה משל האיש.

אם נתעמק, נמצא שכשם שיוזמתו של האיש בשלב הראשון מניעה בסתר את האשה בכל פועלה בשלב השני, כך גם האשה מניעה בסתר את השלב הראשון. אמנם החיזור הגלוי החיובי נעשה על ידי האיש, אולם האשה בעצם קיומה הטוב והיפה מושכת אותו לחזר אחריה. אמנם האיש הוא שמקדש את האשה, אולם האשה ברצונה העמוק ליצור זוגיות ומשפחה, מביאה אותו לכך. ויש מקרים שבהם האיש רוצה להתחבר לאשה בלא התחייבות ארוכה, ורק מפני שהאשה אינה מסכימה להתחבר אליו בלא נישואין מחייבים, הוא נושא אותה לאשה.


[4]. הרעיונות שבסעיפים אלה מובאים מפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, ב-י, ושם ציינתי בהערה 1, שההבדלים המהותיים שבין זכר לנקבה שמתוארים כאן הם הנשקפים לנו מהטבע וההלכה, אולם יתכן שתהליך השינוי ההיסטורי שיבואר בהמשך גם יוביל להבנת בחינות נוספות שיותירו את ההבנות הללו שלנו בצל. גם היום ישנם אנשים, בעלי תפישה שוויונית-פמיניסטית, שמאמינים בתורה ובמצוות הנישואין, ואע"פ כן אינם מסכימים להסברים המבדילים הללו, או מפני שלדעתם הם מכלילים מדי או מפני שהם חולקים לגמרי על העמדה המקובלת במסורת לפיה יש הבדלים מהותיים בין איש לאשה. וראייתם ממה שאמרו חכמים (קידושין לה, א): "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינים שבתורה". ואף אני התלבטתי אם להכניס רעיונות אלו בספר, הן מצד שעיקרם בצד המחשבתי שבתורה ועיקרו של ספר זה נועד לבירור ההלכה וטעמיה, והן מצד שלא הוגדרו באופן ברור בדברי חכמים. אולם הכרעתי לחיוב, מפני שלטעמי הם נכונים ועל ידם מתבארות מצוות רבות, ועל ידם מתבאר התהליך ההיסטורי, ויסודם בדברי חז"ל והקבלה, והם גם חביבים מאוד על אשתי ועלי. בנוסף לכך, גם אם נקבל חלק מעמדות התפישה השוויונית-פמיניסטית, התפישה של מבנה הזוגיות הקלאסי מושרשת מאוד במעמקי הנפשות, והניסיון ליצור כיום זוגיות שוויונית, כאשר האיש פטור מתפקיד המוביל והמחזר, והאשה פטורה מתפקיד המקבלת ומתפעלת, גורם בפועל לכך שצעירים רבים אינם מצליחים להגיע לנישואין. וגם מאלה שהגיעו לנישואין, אחוז גבוה מפֵרים את בריתם בבגידות וגירושין. לכן, גם לסוברים שצריך להתעלות למבנה זוגיות שוויוני בלא הבדלים מהותניים בין תפקידי האיש והאשה, יש הכרח ללמוד היטב את מבנה הזוגיות הקלאסי ומשמעויותיו, ועליו לבנות את הקומה הבאה, כי אם יאבדו את הטוב שבו, לא יצליחו לכרות ברית זוגיות של אהבה וקדושה. ע"ע שם בפנה"ל שמחת הבית וברכתו פרק י', שהרעיונות המובאים כאן מורחבים שם מעט יותר.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

י – עליית מעמד האשה במסגרת הנישואין

על השפעתה המכרעת של האשה אמרו חכמים (בראשית רבה יז, ז): "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונישאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק, הוי שהכל מן האשה". מסתבר שבשני המקרים הללו, השפעת האשה היתה נסתרת. אם היו מתווכחים ביניהם על הדרך הראויה, האיש היה מתעקש ללכת בדרכו ההפוכה ודוחה את דברי אשתו. אבל השפעתן היתה פנימית. הצדקת, מתוך ענווה ואהבה, נענתה לכל יוזמה טובה של בעלה הרשע, שמחה בנקודה הטובה שבה, הרחיבה אותה והתעמקה בה, וכך האיש נמשך אחריה, שכן כל הדברים הטובים שפיתחה היו ממנו עצמו. עד שבתהליך הדרגתי הצדדים הרעים שבו נדחקו ונעלמו, והצדדים הטובים שבו התעצמו והפכו לעיקר. לעומת זאת, המרשעת לא נענתה ליוזמות הטובות של הצדיק, וכשהייתה ביוזמתו נקודה שלילית, מיד נענתה לה בשמחה, ופיתחה והרחיבה אותה, עד שבתהליך הדרגתי עשתה אותו רשע. אמנם בדרך כלל אין הבדלים גדולים בין בני הזוג, ושניהם מכוונים למטרה משותפת, ועל ידי ההפריה ההדדית שביניהם הם הולכים ומתעלים, כשהאיש יוזם והאשה ממשיכה את יוזמתו ומעמיקה ומפתחת אותה. ומתוך כך הוא שוב יוזם והיא שוב מפתחת, וחוזר חלילה. ופעמים שהם מתחלפים והפיתוח מתגלה כיוזמה, והיוזמה כפיתוח, אבל המנגינה הראשית נשארת ברוב הזוגות, כאשר במשך השנים מתגלה יותר ערך תפקידה של האשה ומעמדה עולה.

רמז לכך מצינו בדברי חכמים על היחס שבין הקב"ה וישראל. "משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר מדאי והיה קורא אותה בתי. לא זז מחבבה עד שקראה אחותי (כשווה לו), לא זז מחבבה עד שקראה אמי (שלמעלה ממנו). כך הקב"ה בתחילה קרא לישראל בת… לא זז מחבבן עד שקראן אחותי… לא זז מחבבן עד שקראן אמי" (שמו"ר נב, ה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יא – התהליך ההיסטורי

כשם שבתוך כל זוג מתרחש תהליך שבו מעמד האשה עולה, כך הוא גם התהליך ההיסטורי, בתחילה מעמדו של האיש היה גבוה יותר באופן מובהק, ובתהליך הדרגתי, מעמדה של האשה הלך ועלה. תהליך זה נועד לצורך תיקון העולם, שברא ה' את העולם חסר, כדי שבני האדם יזכו להיות שותפים בתיקונו. בשלב הראשון יש צורך להגדיר את הטוב והרע ולקבוע את הכיוון העקרוני. בשלב זה תכונת הגבר מועילה יותר, שהוא נוטה יותר להפריד בין התחומים השונים, ובין השכל לרגש, תוך התמקדות באתגר שלפניו. ואילו תכונת האשה שנוטה לשלב את התחומים עלולה להפריע להגדרת המטרות, שכן הרגש עלול להתערב בשיקולים השכליים ולהטות אותם לרעה, וכפי שקרה בחטא אדם הראשון. באופן נוסף אפשר לבאר, שהאיש נוטה יותר אל השכל שהוא מטבעו יותר אובייקטיבי ומנתח, ואילו האשה נוטה יותר אל שיקול שמכליל את הרגש שמטבעו הוא יותר סובייקטיבי ומסוגל לקבל ולהכיל. ועל כן בשלב הראשון שבו צריך להחליט ולקבוע מה טוב ומה רע, האיש צריך להוביל ולהנהיג, והוא עושה זאת בעזרת לימוד התורה, ועל ידי כך העולם הולך ומתקדם. וככל שערכי הטוב והרע נעשים ברורים ומקובלים יותר, אנו מתקדמים לשלב שבו צריכים להבין את הערכים יותר לעומק, על כל הגוונים שבהם, ולהגשימם במלא החיים הממשיים, ואז תכונתה של האשה נעשית חשובה יותר (עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, 2).

וכך רמוז בחכמת הנסתר, שבעולם הזה מעמדו של האיש גבוה יותר, לעתיד לבוא יהיה שוויון, ובעולם הבא, מעמד האשה יהיה גבוה יותר. העולם הזה מלא ברשע, קטטות ומלחמות, וכדי להילחם בצדדים הרעים שבו, האיש צריך ללמוד תורה, לברר את יסודות האמת והטוב, ולהשליט את ערכי האמת והטוב בכל סדרי החיים. גם בתקופה שנקראת 'עולם הזה', מתרחש תהליך עלייה במעמדה של האשה, וככל שערכי הטוב מתבררים, כך מעמדה עולה, אבל עדיין כלפי חוץ מעמד האיש גבוה יותר, מפני שיש עוד צורך במלחמה להשלטת ערכי הטוב. (אמנם כבר בעולם הזה, בסתר המדרגה של עולם הרוח הפנימי, מתגלה מדרגת השוויון. ועוד יותר בעומק עולם הנשמה, מתגלה המדרגה שבה האשה גבוהה ומשפיעה יותר).

השלב השני של העתיד לבוא, הוא זמן הגאולה, שבו עם ישראל חוזר לארצו ובית המקדש נבנה, ואור התורה והאמונה מאיר את העולם כולו, ומשיח בן דוד מולך על ישראל, "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו ב, ד). ואז יהיה מעמד האיש והאשה שווה. עדיין יהיה צורך להגדיר את ההבדל בין טוב לרע, ולהשליט את הטוב, ולשם כך יש יותר צורך בתכונות האיש. אבל מנגד, כבר נגיע לשלב שבו נגלה בפועל את ערכי האמונה והטוב בחיים הממשיים, על כל מרכיביהם, ולשם כך יש צורך יותר בתכונות האשה, ועל ידי כך מעמדה ישתווה למעמד האיש.

השלב השלישי של עולם הבא, הוא העולם שלאחר תחיית המתים, שבו כבר לא יהיה צורך במאבק בין טוב לרע, ואז התכונות הנשיות יוכלו להתגלות במילואן, ומעמד האשה יעלה אל מעל מעמד האיש, כפי שרמוז בפסוק (ירמיהו לא, כא): "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר". אמנם נראה שתמיד יישאר לגברים התפקיד הראשון, של זה שמגדיר את העיקרון, שמחזר אחר אשתו, ומקדש אותה לאשה, ומתחיל לשמחה במצוות עונה. אלא שאז המבט יהיה יותר עמוק, ויתברר שהמעלה הנשית חשובה יותר, שהיא מסוגלת לקלוט ולגלות את כל מה שגנוז ביוזמתו של האיש, יותר ממה שהוא עצמו מבין. יכולת זו גם מאפשרת לקלוט את הניצוצות האלוקיים שגנוזים בבריאה, באופן עמוק, עשיר ושלם יותר. וזה עיקר תכלית בריאת העולם, וכל ההגדרות הקולעות של הגברים בתלמודם אינן אלא פריצת הדרך לקראת הגילוי השלם שהנשים יהיו שותפות בו יותר. לכן מעמדן אז יהיה יותר גבוה. זה לא אמור להפחית מצניעותה וענוותנותה של האשה, מפני שדווקא בזכות מידות אלו מתגלה מעלתה היתירה, שהיא מסוגלת לקלוט את הכל בעמקות יתירה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יב – ירידת מעמד האשה בעקבות חטא אדם הראשון

מעבר לכך שעל פי סדר בריאת האדם, בשלב הראשון מעמדו של האיש גבוה יותר, בעקבות חטא אדם הראשון, שבו חוה התפתתה לאכול מעץ הדעת ונתנה גם לאישהּ שיאכל עימה, התרחשה נפילה נוספת במעמד האשה (בראשית ג, טז-יט). שלושה עונשים עיקריים נגזרו עליהם, ושלושתם פגעו יותר באשה. הראשון, תהליך ההיריון, הלידה וגידול התינוקות נעשה כרוך בסבל וייסורים, והחליש את כוחה של האשה והצריך אותה להישאר צמודה לבית, תוך שהיא תלויה בבעלה שיספק לה מזון, מחסה והגנה. השני, לאחר גירושם מגן עדן, השגת המזון נעשתה קשה ותלויה בכוח פיזי, שבו יתרונו של האיש בולט. גם הצורך לבנות בית שיגן עליהם מפני הגשם והקור, והצורך להתגונן מפני אויבים וחיות טרף, הגביר את תלותה של האשה בבעלה. השלישי, נגזרה עליהם מיתה, ודווקא בעת הלידה, בשלב שבו האשה זוכה להוליד חיים חדשים לעולם, סכנתה גברה. וכל שנותר אז ליולדת הוא לייחל, שאם תמות בעלה ימשיך לדאוג לילדיה.

העונשים הללו, עם כל הסבל שבהם, מביאים את האדם אל תיקונו. בעקבות החטא התברר שהתכונה הנשית, שמשלבת ומערבת בשיקוליה את כל התחומים, עלולה להוביל לידי חטא. שכן באופן זה, הרגשות ובכללם היצרים הרעים מתערבים במחשבה ומשבשים את שיקול הדעת. והדרך לתיקון צריכה להיעשות על ידי הפרדה בין השכל לרגש, תוך הפחתה במעמדם של הרגשות, כדי שהשכל יוכל לשקול כל עניין בפני עצמו, ולשלוט על הרגש והיצר. יש בכך חסרון, שכן במצב השלם כל הכוחות צריכים לבוא לידי ביטוי בהרמוניה מלאה, אבל כדי לבסס את עקרונות הצדק והמוסר, מוכרחים להשליט תחילה את השכל על הרגש והיצר. וכיוון שהאיש מטבעו נוטה יותר אל השכל ואל יכולת ההפרדה בין התחומים, שזו התכונה הנדרשת כדי לנצח במלחמת היצר – האיש נצטווה ללמוד תורה ולעסוק בתפקידי ההנהגה. וככל שהעולם יתוקן, והתורה תאיר יותר את דרכו, יהיה פחות חשש שהרגש הטבעי יתפרץ באופן מוטעה והרסני, וממילא המעצורים על גילויו יוסרו, והטוב שבתכונה הנשית שמשלבת את כל התחומים יחד יבא לידי ביטוי, ומעמד האשה ילך ויעלה.

תהליך התיקון המוסרי מתרחש במקביל לפיתוח המדע, הטכנולוגיה והכלכלה, שאִפשר לאדם להוציא את לחמו בפחות עמל, וגאלו מייסורי עונשו, ואת האשה מתלותה הנואשת בבעלה. תהליך זה נמשך בהדרגה אלפי שנים, ובדורות האחרונים התעצם מאוד על ידי יצירת אפשרות להתפרנס בעזרת הכישרון בלא צורך בכוח פיזי. גם התפתחות מדע הרפואה הפחיתה מאוד את סכנות הלידה, ותרמה לעליה במעמד האשה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יג – ההנהגה הגלויה והנסתרת בעולם הזה

אמנם גם בתקופות שבהן מעמד האיש היה בשיאו, במבט מעמיק, ניתן היה להבחין בהשפעתן הגדולה של הנשים. מפני שגם כאשר ההנהגה הגלויה נתונה לגברים, מעלתן הגדולה של הנשים, שקשורה לעתיד לבוא ולעולם הבא, חבויה במעמקים ומעניקה כוח ותעצומות לגברים להגשים את תפקידם. אמנם לצורך הגדרת המטרות ופריצת הדרך ההנהגה ניתנה ביד הגברים, אולם בשעות גדולות שבהן היה צורך בהתקשרות עמוקה ושלימה יותר אל האמונה, דווקא הנשים הצליחו לעמוד במשימה יותר מהגברים. כך מצינו שהנשים דבקו באמונתן ולא חטאו בחטא העגל "ונתן להן הקב"ה שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים. ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים, שנאמר (תהלים קג, ה): הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה).

גם בשעה שהגברים חטאו בחטא המרגלים ופחדו להיכנס לארץ ולהילחם עליה, הנשים לא תמכו בהם ולא השתתפו בחטאם, ולכן רק על הגברים נגזר שלא יכנסו לארץ ולא על הנשים. וכן מצינו שבנות צלפחד חיבבו את הארץ ורצו לנחול אותה (תנחומא פנחס ז). וכן "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (סוטה יא, ב, פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ח). ועל העתיד אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור" (מדרש זוטא רות ד, יא). וכן מצינו בסיפורי משפחות רבות מהעת החדשה, שנשים הן שהכריעו את ההחלטה לעלות לארץ ולא לרדת ממנה, והצילו בכך את משפחותיהן משואה והתבוללות. אפשר לומר שבזכות שהגברים אחראים על הנהגת התורה בהווה, נשים שמקבלות את הנהגתם מסוגלות להתחבר מתוך כך אל החזון הגדול ולעמוד בניסיונות גדולים.

לכן במתן תורה היתה הפנייה אל הנשים תחילה, שנאמר (שמות יט, ג): "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירשו חכמים: תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב אלו הנשים, שלהן תאמר בלשון רכה. וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אלו הגברים, שאליהם תדבר בלשון קשה המתאימה לביאור עונשי התורה ודקדוקיה. וממה שנאמר "כֹּה תֹאמַר" למדו שיש להקפיד על הסדר, היינו שתאמר תחילה לנשים (מכילתא, והובא ברש"י). מפני שהחזון הגדול של התורה, שבאמירה רכה הכל יובן ויתוקן, ואף שנגיע לכך רק בעתיד, ובינתיים יש להקדים את הנהגת הגברים, בעת מתן תורה יש להקדים את הנשים, שמבטאות את החזון השלם.

וכן מצינו שלנשים יש יתרון ביחסן הכללי לתורה, שהן מחבבות ומכבדות אותה יותר, מפני שהן שייכות יותר לצד הכללי העליון שבתורה (שיחות הרצי"ה שמות עמ' 178-181). כיוצא בזה אמרו חכמים (ברכות יז, א): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים" (עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו י, ז). הרי שבגלוי מעמד הגברים שלומדים תורה גבוה יותר, אולם בפנימיות החיבור של הנשים אל התורה עמוק יותר, והוא בא לידי ביטוי בכך שהן מעודדות את בעליהן ובניהן ללמוד תורה, ובזכותן לימוד התורה מתקיים בישראל.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יד – תהליך העלייה במעמד האשה מבחינה הלכתית

תהליך העלייה במעמד האשה מתבטא בהלכה. מעיקר הדין על פי התורה, מותר לאיש לשאת כמה נשים, ובהחלטתו הבלעדית הוא יכול לגרש את אשתו. הוא אמנם אינו יכול לקדש אשה בלא שתסכים לכך, אבל הוא יכול לגרשה בגט בלא הסכמתה.

כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שהתורה אינה כופה על האדם ללכת כנגד הטבע, אלא הטבע הוא התשתית והמצע שעל גביו האדם צריך לתקן ולהשלים את עצמו. לכן התורה אינה מתערבת בשוק הכלכלי, אלא נותנת לכוחות השוק לפעול את פעולתם תוך שהיא קובעת גבולות מוסריים וחזון ערכי. לכן התורה גם לא אסרה את העבדות, מפני שבתקופות של מחסור ורעב, עדיף לאדם להיות עבד ובלבד שיוכל להתקיים. בלא מסגרת העבדות, אותם אנשים שלא הצליחו לפרנס את עצמם, מפני שהיו עצלים או חסרי תושייה, או מפני שאדמתם נכבשה, היו נכחדים. על ידי העבדות גבר הסיכוי שלהם לשרוד ולהעמיד צאצאים שהם כיום בני חורין. לכן התורה הסתפקה בקביעת גבולות מוסריים לעבדות, שסימנו את כיוון ההתקדמות המוסרי אל מצב של ביטול העבדות בעת שלא יהיה בו הכרח קיומי.

כך גם ביחס לנישואין, במצב שלא כולם הצליחו לפרנס את עצמם כראוי, אם לא היו מאפשרים לגברים שהצליחו בתושייתם להשיג יותר מזון ונכסים לשאת שתי נשים ואף יותר, נשים רבות שלא היו זוכות לבעל שמסוגל לפרנסן, היו מתות ברעב בלא להעמיד צאצאים. מעבר לכך, כשהפרנסה היתה כרוכה בעבודה קשה מאוד, והגבר נדרש לעבוד כל שעות היום בפרך למען אשתו וילדיו, כדי לספק להם מזון, לבוש ומחסה, לא ניתן היה לשעבד אותו לאשתו. זה שהותר לגבר לגרש את אשתו בלא הסכמתה או לשאת אשה נוספת, נתן לו את תחושת החירות שאפשרה לו להתחייב לשאת בעול הכבד של פרנסתה, ופרנסת ילדיהם הקטנים.

אמנם צוותה התורה, שגם אם ישא אשה נוספת, ידאג להמשיך לשמח כל אחת מנשותיו במצוות עונה וידאג לכל מחסורן, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". בנוסף לכך נקבע, שלא ישא אדם אשה בלא כתובה, היינו שיתחייב בעת נישואיו, שאם יגרש את אשתו, יפצה אותה בסכום כספי שיספיק לקיומה במשך שנה לפחות, כדי שלא יהיה קל בעיניו לגרשה (כתובות לט, ב; רמב"ם אישות י, ז, לעיל הלכות ו-ח).

בדרך כלל סכום הכתובה היה גבוה יותר, כפי שסוכם במשא ומתן שבין החתן למשפחת הכלה. במקרה שסכום הכתובה היה גבוה מאוד, והתברר לאיש שנשא אשה רעה שמצערת אותו, חייו היו קשים ורעים, מפני שהוא היה חייב לדאוג לכל מחסורה בלא שתהיה בידו יכולת לגרשה (יבמות סג, ב).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

טו – איסור שתי נשים

במשך הדורות המצב הכלכלי הלך והשתפר, ובמקביל נתמעטו מאוד המקרים של נשיאת שתי נשים, עד שכבר בתקופת המשנה, לפני כאלפיים שנה, לא נזכרו רבנים וחכמים שהיו להם שתי נשים. בתקופת התלמוד, לפני כאלף ושש מאות שנים, הנוהג שאין אדם נושא אשה שנייה על אשתו היה כל כך ברור, עד שנחלקו האמוראים האם בפועל מותר לאדם לשאת אשה נוספת על אשתו. לדעת רבי אמי, אסור, מפני שכל אשה שהתקדשה לבעלה עשתה זאת על דעת שלא ישא אשה נוספת. אמנם ההלכה נקבעה כדעת רבא, שהואיל והבעל לא התחייב לכך במפורש, מותר לו לקדש אשה נוספת בלא הסכמת הראשונה (יבמות סה, א).

לפני כאלף שנים, תיקן רבנו גרשום מאור הגולה באשכנז, שלא ישא אדם יותר מאשה אחת. ועוד תיקן, שלא יגרש אדם את אשתו בלא הסכמתה. ורק בשעת הדחק על פי היתר מיוחד של מאה רבנים משלוש ארצות, יתירו לו לגרשה בעל כרחה.

תקנה זו לא נתקבלה בספרד כתקנה מחייבת, אבל בפועל כך נהגו ברוב הקהילות, כאשר בכתובה היה החתן מתחייב שלא ישא אשה נוספת על אשתו. לאחר קום המדינה, בשנת תש"י, החליטה מועצת הרבנות הראשית, שאיסור שתי נשים יחול על כל העדות.

לכאורה יש לשאול, הרי כלל נקוט בידינו, שאין לחכמים סמכות לאסור דבר שהותר במפורש בתורה (ט"ז יו"ד קיז, א), ואם כן איך יכול היה רבנו גרשום לאסור נשיאת שתי נשים, ומדוע נתקבלה תקנתו בישראל? פירש מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שמתוך ההקשר שבו נאמר בתורה שמותר לשאת שתי נשים אפשר להבין שהדבר אינו רצוי, שנאמר (דברים כא, טו): "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה". הבעיה הראשונה, שאחת אהובה ואחת שנואה, וכן מצינו ששתי נשים נקראות צרות זו לזו. ומתוך כך עלולים להגיע לסכסוכי ירושה שיקרעו את המשפחה, עד שהוצרכה התורה להזהיר: "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר" (שם טז). לאחר מכן מובא המקרה של 'בן סורר ומורה', ופירשו חכמים שדבר זה בא ללמדנו, שמצבו הקלוקל של הבן נגרם מכך שהיו לאיש שתי נשים (רש"י דברים כא, יא; שיחות הרצי"ה דברים עמ' 361). לא זו בלבד, אלא בכל המקומות שמסופר בתורה על שתי נשים, מסופר שנמשכו מזה בעיות. הרי שההיתר לישא שתי נשים הוא בדיעבד, מפני ההכרח שאי אפשר לגנותו. אולם כשהסתלק ההכרח, נהגו בישראל שלא לשאת שתי נשים.

ראוי לציין, שהוראות ההלכה הלכו יחד עם שיפור היכולת של הגברים להתפרנס, והקדימו במאות שנים את עליית מעמד האשה מבחינה כלכלית. כי רק בתקופה המודרנית, עם שכלול המכונות, והמעבר מעבודה פיזית קשה לעבודה שדורשת יותר כשרון שכלי ורגשי, עלתה רמת הכנסתן של הנשים, ומעמדן הכלכלי השתפר. כלומר, לא כוחן הכלכלי של נשים ומלחמתן על מעמדן גרם לשינוי ההוראה ההלכתית, אלא שיפור המצב הכלכלי של כלל האוכלוסייה. ולכן מעת שהיה ניתן לקיים את הנשים בלא היתר נשיאת שתי נשים, הדבר נאסר לחלוטין כפי שהיה באשכנז או שהפך לתופעה נדירה ברוב קהילות יוצאי ספרד. וכן היה בזמן המשנה לגבי תקנת הכתובה – מעת שניתן היה לדרוש מהאיש לתת כתובה על כל ההתחייבויות שבה – כך נקבע.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

טז – חיובי הנישואין והכתובה

לאחר כל ההקדמות הללו, נחזור להלכות הנישואין. בעת הנישואין האיש והאשה מתחייבים להתאחד באהבה ושמחה, כאשר כל אחד מבני הזוג אחראי לאושרו ורווחתו של בן זוגו. עד לתקופה המודרנית, הפרנסה היתה כרוכה בעבודה גופנית קשה שבה היה יתרון גדול לאיש. ובנוסף לכך, עבודות הבית והטיפול בילדים שהיו מוטלים על האישה ארכו שעות רבות, שכן הכל נעשה בידיים, כולל הבאת מים, הכנת לחם ומאכלים, תפירת הבגדים וסריגתם. לכן, כדי לדאוג לאושרה ורווחתה של האשה, האיש היה צריך להתחייב בעת הנישואין לספק לאשתו את כל צרכיה, שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ובכלל זה לדאוג לה למזון, בגדים, דיור, רהיטים, תרופות וטיפול רפואי בעת שהיא חולה, הכל כפי הרמה המקובלת במקומם ובמשפחתם (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, ב).

תמורת התחייבות האיש לדאוג לכל מחסורה של אשתו, האשה התחייבה לדאוג לכל צרכי הבית והטיפול בילדים, כמו כן התחייבה שכל כסף שתרוויח וכן הנכסים שתביא עמה מבית הוריה, יהיו ברשות בעלה. כיוון שהסכם זה נועד לטובת האשה, אם רצתה האשה, יכלה לבטלו על פי הכלל: "איני ניזונת ואיני עושה" (כתובות נח, ב), כלומר אינך חייב לדאוג למחסורי, ומנגד כל מה שארוויח יהיה שלי.[5]

בנוסף לכך החתן צריך לתת לכלה כתובה, ובה התחייבות לשלם לכלה מנכסיו את הסכום הכתוב בכתובה במקרה שיגרש אותה או ימות לפניה. סכום ההתחייבות היה כשיעור שאפשר לחיות ממנו שנה, ובדרך כלל כתבו בכתובה סכומים גבוהים יותר, תוך התחשבות בעושרו של האיש ומעמדה של האישה (כמבואר לעיל בהלכה ו). הסכום שנקבע בכתובה היה חשוב ולעיתים גורלי בעת שנהגו על פי עיקר דין התורה, לפיו מותר לאיש לשאת כמה נשים ולגרש את אשתו בעל כורחה, כי הוא שימש מגן ומחסום בפני גירושין שיותירו את האשה חסרת כל. אולם לאחר תקנת רבנו גרשום, לפיה אסור לאדם לשאת שתי נשים, וכן אסור לאיש לגרש את אשתו בלא הסכמתה, הסכום הכתוב בכתובה הוא רק בסיס למשא ומתן (כמבואר לעיל בהלכה ז).


[5]. אלו הכללים העקרוניים כדי למנוע קטטות. אמנם בדרך כלל לא היו ויכוחים, והבעל היה מנהל את עסקי המשפחה תוך שהוא משתף את אשתו בהחלטותיו, וככל שהאישה הבינה יותר בתחום הכלכלי כך גדלה השפעתה, ובמקרים שהתברר שהיא מוכשרת יותר בארגון ועסקים, הנהלת הכספים היתה בידה. (באשכנז אף כתבו במפורש בשטר האירוסין, שבני הזוג מתחייבים לנהל את עסקיהם בשותפות בלא להעלים דבר זה מזה).

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יז – חיובי הנישואין היום

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, ההתחייבות הבסיסית בנישואין היתה, שהאיש אחראי על הפרנסה וכל הכסף בידיו, ואילו האישה אחראית על עבודות הבית והטיפול בילדים, והאיש חייב לספק לאשתו את כל צרכיה הואיל אין בידה יכולת לכך. כיוון שכל הסיכום הזה נועד להגן על האשה, אם היתה מעדיפה שבעלה לא יפרנס אותה ולא יספק את צרכיה, כגון שהיה לה רכוש מבית הוריה, או שידעה להרוויח במסחר, יכלה לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה", ומעתה כל רווחיה לעצמה, והוא היה פטור מלספק לה את כל צרכיה. וחובות הנישואין נותרו בתחום הנפשי, לשמח זה את זה במצוות עונה ובחיים הזוגיים. אמנם זה היה מקרה נדיר מאוד.

בדורות האחרונים, בזכות השכלולים הטכנולוגיים, כמו האפשרות לקבל מים מהברז ולקנות מאכלים ובגדים בזול, הזמן הנדרש לעבודות הבית פחת, ובזמן הפנוי נשים החלו לעבוד ולהתפרנס. בכסף שהרוויחו יכלו לקנות עזרה נוספת בעבודות הבית, וכן לשלם עבור מעון לתינוקות, וכך נוצר זמן נוסף שאותו יכלו להקדיש לעבודה. במקביל לכך, מערכת החינוך לבנים ובנות השתפרה והעניקה לנשים כלים להשתלב בענפי משק רבים ורווחיים יותר. כך בתהליך הדרגתי משכורתן של הנשים עלתה, עד שכיום חלקן מרוויחות יותר מבני זוגן.

למרות כל השינויים המופלגים במעמדה הכלכלי והחברתי של האשה, גם בימינו התחייבות הגבר בכתובה חשובה מאוד משני טעמים. האחד, המבנה הבסיסי של רוב המשפחות הוא, שהאיש אחראי יותר על הפרנסה והאשה יותר על הטיפול בילדים ובבית. השני, התחייבות האיש היא גם עבור הילדים, ואם האיש לא יתחייב לאשתו, יש חשש שיברח מאחריותו ההורית. עובדה היא שהחיים המודרניים פגעו ביציבות התא המשפחתי, עד שאחוז ניכר מהילדים הגדלים כיום במדינות המערב גדלים אצל אמם בלבד, בלא שאביהם יהיה נוכח בחייהם. לכן חשובה כל כך התחייבותו של האיש כלפי אשתו בעת הנישואין.

בכל אופן השינויים במעמד האשה מעוררים שאלות חדשות ביחס לחלוקת האחריות לפרנסת המשפחה ולטיפול בילדים ולעבודות הבית, בימי נישואין וחס ושלום גם בימי גירושין. העיקרון המנחה צריך להיות שמירה על כללי הצדק שבין בני הזוג, תוך מתן אפשרות לגירושין במקרים קשים, ומנגד, עיכוב גירושין חפוזים ועידוד לשמירת הנישואין. נצטרך לעבור תקופה של גישושים וניסיונות עד שהעמדה ההלכתית תתייצב, בדומה לתהליך תקנת הכתובה בימי בית המקדש השני (לעיל הלכה ו, והערה 1). שינוי אחד שכבר נעשה הוא שיתוף האשה באחריות למזונות הילדים.[6]


[6]. במשפחות שבהן הנשים מרוויחות יותר מבעליהן, הסיכון לגירושין גובר. אולם הניסיון מוכיח, שכאשר הנשים שומרות על המבנה המסורתי, לפיו הבעל אחראי על הנהגת משפחתו למרות היותה מרוויחה יותר ממנו, והוא מעניק לה את הכבוד להיות אחראית על התנהלות הבית, הסיכוי שיצליחו לשמור על הזוגיות שלהם באהבה ושמחה גבוה יותר. אין הכוונה שבפועל הכרחי שהוא ינהיג את כלכלת הבית, כי אם אשתו מבינה יותר, עדיף שהיא תנהיג, אלא הכוונה שהיא תעניק לו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה וירצה. כמו כן לגבי התנהלות הבית, אפשר שבפועל האיש ינהל אותו יותר, אלא שהוא יעניק לאשתו את הכבוד להחליט ולקבוע במידה ותרצה. ניתן לומר שהמנגינה הראשונה צריכה להיות כפי הסדר הראשון שהאיש מנהיג ומחזר, וגם אם בפועל האישה יזמה, באיזה מקום תיתן לאיש את המקום של המנהיג. מתוך מנגינה ראשונה זו אפשר להמשיך להתפתח לכיוונים רבים ומגוונים, למצב שהאישה מנהיגה או למצב שוויוני או למצב שבתחומים מסוימים האיש מנהיג ובתחומים מסוימים האישה, אולם מעת לעת ראוי לחזור למנגינה הראשונה הבסיסית.

כמדומה שגם השוללים את ההבדלים המהותניים המסורתיים יודו שבמסגרת ההבניה התרבותית שבה אנו חיים – למבנה המשפחה המסורתי ישנו סיכוי טוב יותר להצליח, ואילו שינוי מהיר לכיוון שוויון מגדיל מאוד את הסיכון לערעור הזוגיות וגירושין, ואין ראוי לסכן את שלום הזוגיות על מזבח השוויון. אמנם לדעתם יתכן שבתהליך הדרגתי יימצאו תבניות משפחתיות משוכללות ועמוקות יותר לשמירת הזוגיות בחלוקת תפקידים שונה. וימים יגידו אם הם צודקים ובמה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יח – גירושין

למרות הקדושה שבנישואין, קבעה התורה שאפשר להתגרש, ובמקרים קשים אף מצווה. שכן מגמת הנישואין שבני הזוג יחיו באהבה ושמחה, שלום ורעות, וכאשר יש ביניהם מחלוקות וצער, מותר להתגרש. אמנם על בני הזוג לעשות ככל יכולתם כדי לקיים את ברית נישואיהם, ועליהם גם לדעת, שרבים מיוזמי הגירושין מודים לאחר שנים שהחלטתם היתה מוטעית. בזמן שהם התקוטטו, היו בטוחים שלאחר הגירושין חייהם ישתנו לטובה, אולם בפועל הבעיות והתסכולים המשיכו ללוות את חייהם. גם אם התחתנו בשנית, נוכחו לדעת שחיי הזוגיות כרוכים בקשיים ואתגרים, ולו היו מתאמצים לשמור על נישואיהם, לומדים להביט על בן או בת הזוג בעין טובה ולעיתים לוותר, היו יכולים לזכות לחיים טובים ומאושרים יותר. לכן מתאמצים לעשות שלום בית.

לא זו בלבד, אלא שקבעה התורה מצווה נוראה, שאם ארע מקרה שאשה החלה להתרועע עם פלוני עד שבעלה חשד שהיא בוגדת בו, והתרה בה שלא תיפגש עם פלוני ביחידות במקום נסתר, ובכל זאת התייחדה עמו, והבעל חושד שבגדה בו וממילא היא אסורה עליו, ומנגד האשה מכחישה שנאפה. כדי לעשות שלום ביניהם, יעלו לבית המקדש, ויכתבו את פרשת סוטה עם שמות השם הכתובים בה על קלף, וימחקו את הפרשה שכתובים בה גם שמות קדושים אל מי מעיין, והאשה הסוטה תשתה את המים הללו. אם בגדה – תיענש משמיים ותמות, אם לא בגדה – תחיה ובריאותה תשתפר, ולבני הזוג יהיה מותר להמשיך לחיות יחד. ואף שישנו איסור חמור למחוק שמות קדושים, צווה ה' לעשות כן כדי לעשות שלום ביניהם. הרי שאם את השם הקדוש מוחקים כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, על אחת כמה וכמה שאנשים צריכים למחול על כבודם ולעשות כל מאמץ כדי להשלים ביניהם. בכלל זה מצווה שהורי החתן ישבחו את כלתו, והורי הכלה ישבחו את חתנה, וקל וחומר שלא יגרמו לסכסוכים ביניהם.

אמנם במקרה שהאיש והאישה לא הצליחו לעשות שלום ביניהם – צריך להתגרש. הגירושין נעשים על ידי כתיבת גט ונתינתו לאשה. הגט הוא שטר גירושין שנכתב על ידי סופר עבור גירושי פלוני ופלונית. מחתימים על הגט שני עדים, והאיש נותנו לאשתו בפני עדים, ומעת שהאשה קבלה את הגט בידה הרי היא גרושה. במקביל למתן הגט מסיימים את עסקי הממון שביניהם.

העילה החזקה ביותר לגירושין היא הפרת מצוות 'עונה'. הסירוב מצד אחד מבני הזוג לקיום יחסי אישות באופן הנעים והמשמח נקרא מרידה בנישואין. גם כאשר הבעל מפסיק לפרנס את משפחתו, זכות אשתו לתבוע גירושין ודמי כתובה מלאים. אמנם אם הוא אנוס, יש מקום לדיונים. כמו כן התנהגות אלימה או מגעילה של אחד מבני הזוג הן עילות מוצדקות לגירושין, אמנם אם יש אפשרות לתיקון המצב, בית הדין משתדל להשלים בין בני הזוג.

ראוי לציין שאם בני הזוג עשו מתחילה הסכם שאין אחד מהם אחראי לפרנסתו של זולתו, או שהאישה מתחייבת לפרנס את האיש, התנאי שלהם קיים. אולם אם עשו הסכם שאינם חייבים במצוות עונה, היינו בקיום יחסי אישות באופן המשמח, הנישואים בטלים, שאין נישואין בלא קיום מצוות עונה. אמנם בני זוג קשישים שחיו יחדיו שנים רבות, והאיש הגיע למצב של אין אונות, למרות שמעיקר הדין האישה רשאית לתבוע גירושין, בית הדין ממליץ לה לשמור אמונים לבעלה.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

יט – עגונה

אשה נשואה יכולה להשתחרר מנישואיה ולהתחתן עם איש אחר באחת משתי דרכים, או לאחר שבעלה מת או לאחר שקבלה ממנו גט. בלא זאת היא אשת איש ואסורה על כל אדם, ואם תשכב עם אדם זר ותתעבר – הילד הנולד יהיה ממזר (להלן ו, ט-י). לעיתים ישנם מקרים מצערים שבהם האיש נאבד ואין ידוע אם הוא חי או מת ואזי אשתו נותרת 'עגונה'. במקרים אלו טורחים מאוד למצוא עדויות על מצבו, ואם ניתן להוכיח שהוא מת, מתירים את אשתו מעגינותה.

לעיתים האישה צודקת בתביעתה להתגרש והאיש אינו מוכן לשחררה בגט. על פי ההלכה בית הדין צריך להלקותו עד שייתן גט לרצונו, כלומר יאמר בפיו שהוא נותן את הגט ברצון מלא (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). אם לא כן, ימשיכו להכותו עד שיסכים לתת גט לרצונו. אמנם ישנם פוסקים שמסתפקים עד כמה ניתן לכפות גט, ומפני חולשת בתי הדין, עמדתם מעוררת קשיים בהשגת גט במקרים של בעלים עקשנים במיוחד. הבעיה גברה כאשר לפי החוק האזרחי לא ניתן להלקות את הבעל. למרות זאת משתדלים למצוא דרכים לאכוף את החלטת בית הדין על גברים סרבנים, וכמעט תמיד מצליחים. ככל שהמחוקקים ובתי הדין יגבירו את שיתוף הפעולה ביניהם, המקרים הקשים של מסורבות גט יתמעטו.

גם אישה יכולה לעגן את בעלה, שכן כל עוד היא לא מסכימה לקבל את הגט, הוא אינו יכול להתחתן. בפועל מספר הבעלים מעוכבי הגט גדול ממספר מסורבות הגט, ואף בעניין זה, מחמת סיבות שונות, בתי הדין לעיתים מתעכבים מלהטיל עונשים על הנשים הסרבניות, ומשך העיגון מתארך. אולם עיגון הגברים קל מעיגון הנשים, מפני שבמקרים מיוחדים, על ידי תהליך ארוך הכרוך בהסכמת מאה רבנים יתירו לו להתחתן. בנוסף לכך, אם יוליד ילד בלא שיתגרש מאשתו, הילד לא יהיה ממזר.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

כ – הדינים שבהם מעמד האישה חלש

בארבעה דינים מעמדה של האישה חלש משל האיש: א) אשה נשואה שלא קבלה גט ושכבה עם איש אחר וילדה ילד – הילד ממזר. ואילו איש נשוי ששכב עם אשה פנויה וילדו ילד – אינו ממזר. ב) אשה נשואה שבגדה בבעלה, אסורה לבעלה ולאיש שעמו שכבה (בפועל יש לשאול רב מה לעשות). ואילו איש נשוי שבגד עם אשה זרה, אינו נאסר על אשתו. ג) עגונה שבעלה אבד אינה רשאית להתחתן מפני שהיא ספק נשואה, ואילו בעל שאשתו אבדה ולא הצליחו לאתרה רשאי על פי היתר מיוחד של בית הדין להתחתן, הואיל ומעיקר הדין בשעת הדחק אין איסור לאיש לשאת שתי נשים. ד) מסיבה זו, אשה שאינה מסכימה לקבל גט, בשעת הדחק לאחר תהליך ארוך הכרוך בהיתר של מאה רבנים יתירו לבעלה לשאת אשה נוספת בלא שיגרש את אשתו הראשונה. אולם כשהאיש אינו מסכים לתת גט לאשתו, אין אפשרות להתיר לאשתו להתחתן עם איש אחר בלא גט מבעלה. אמנם כפי שלמדנו בסעיף הקודם, למקרה זה יש פתרון, להעניש את האיש עד שיסכים לתת גט לאשתו.

חוקי האלוהים גבוהים מהשגתנו ולכן לעולם לא נוכל להבין אותם עד תום, אולם לא ניתן להתעלם מהיבט אחד יסודי. האשה יודעת תמיד מי הילד שלה, שכן הוא נולד מרחמה, אולם האיש עלול להסתפק אם אשתו התעברה ממנו או חס ושלום מאיש זר. ואם יסתפק בכך, לא ירצה לעבוד ולפרנס את אשתו וילדיו ויתנכר להם וכמובן שלא ירצה להשקיע בחינוכם. על ידי הדינים החמורים כלפי אשה שבגדה, ושבלא גט לא תינשא לאחר, התורה מבטיחה לאיש, שאשתו נאמנה לו וילדיה הם ילדיו, והוא יכול להקדיש את חייו לאשתו וילדיו בלא חשש. קשה להניח שבלא זאת ניתן לקיים משפחה יציבה. יתר על כן, אשה באופן טבעי נאמנה יותר לילדיה, היא נושאת אותם ברחמה תשעה ירחים, אח"כ מניקה אותם וממילא גם מטפלת בהם יותר, לעומת זאת הקשר הטבעי של האיש לילדיו מתקיים רק על ידי אהבה, נאמנות ואחריות מוסרית כלפיהם. על ידי חוקים אלו האיש נקשר לאשתו וילדיו ומקדיש את עצמו לפרנסתם ורווחתם.

המצב בחברה החילונית שביטלה את החוקים האלה על פי תפישת השוויון החיצוני, מוכיח את חשיבותם של החוקים הללו שבלעדיהם התא המשפחתי מתפרק. ניתן לומר, שההלכה אינה עוסקת בשוויון שבין האיש והאשה אלא מעצבת את הדרך הראויה ביותר להיטיב לאיש, לאשה, לילדים ולמשפחה כולה. לכן בתחומים אלו החמירה יותר בחובות האישה, ובתחומי הפרנסה, כפי שלמדנו לעיל, החמירה יותר בחובות האיש.

פורסם בקטגוריה ד - קידושין וכתובה | כתיבת תגובה

א – מעמד הנישואין

יום החתונה הוא היום הגדול והחשוב בחייהם של בני הזוג, ביום זה יתחילו לקיים בשלימות את המצווה שהיא כלל גדול בתורה – "ואהבת לרעך כמוך", שרק במסגרת הנישואין ניתן לממשה בשלימות. ביום קדוש זה צלם אלוהים שבהם מאיר, והם פורצים את מחסום אישיותם הפרטית, וכורתים ביניהם ברית אהבה ונאמנות, וניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה ביניהם, ומתוך כך הם זכאים להיות שותפים בהמשך תהליך הבריאה ולהוליד חיים ונשמות לעולם.

קשה ללב להכיל את גודל המסע המופלא והארוך שהחתן והכלה מתחילים ללכת בו בעת כניסתם לחופה. מסע אין סופי אל פסגות האהבה ומעמקי האחריות. בדרכם יעברו שעות קשות ושעות שמחות, והרבה ימים של שגרה מבורכת. בדרכם יעברו שעות שאהבתם תתלהט בסערה, וימים שבהם יבטאו אחווה וידידות באין ספור מחוות ומעשים. לפי גודל ערכו של המסע כך גם גדולים הקשיים והמהמורות שהוא יציב בדרכם. ככל שיזכו לדבוק יותר במצוות התורה ובסייגים שקבעו חכמים, כך יקל עליהם לעמוד בניסיונות, ולהמשיך לגלות עוד רבדים ומכמנים בקשר הנישואין המופלא שביניהם. מנישואין אלו בעזרת ה' יגדלו ילדים שיבוא יום וגם הם יכנסו לחופתם ויתחילו את מסעם המופלא שממנו ייוולדו נכדיהם וניניהם עד סוף כל הדורות.

לו החתן והכלה היו רואים את כל זה בעת חופתם בוודאי היו מתעלפים, כי הלב אינו יכול להכיל את גודל הקדושה והאחריות. וכאן מגיע הניסיון הראשון שלהם, האם יהפכו את החתונה לתצוגת רהב חיצונית גדושה במתחים ומריבות, או בענווה וצניעות ישמחו שמחה אמיתית של מצווה עם בני המשפחה והחברים. אמרו חכמים שביום החתונה נמחלים עוונותיהם של החתן והכלה (עי' ירושלמי בכורים ג, ג). משום שביום זה הם רוצים בכל ליבם להתחיל את חייהם החדשים באופן מושלם, לשמח זה את זה בנאמנות, לכבד את הוריהם, לגדל ילדים ולחנכם, לקיים שבתות וחגים, לגמול חסד, ולהיות טובים בעיני אלוהים ואדם. כדי להעצים את התהליך החיובי הזה ראוי לחתן ולכלה לשוב בתשובה ביום חתונתם, ולהתפלל לה' שיסייע להם להגשים את כל שאיפותיהם הטובות.

על דיני הקידושין והכתובה, למדנו בפרק הקודם. עתה נלמד על השתלבותם בסדר החתונה, יחד עם שאר דיני החתונה ומנהגיה.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ב – סדר החתונה – הקידושין

החתונה מורכבת משלושה שלבים: א) אירוסין שנעשים על ידי קידושין. ב) כתובה. ג) נישואין שנעשים על ידי החופה.

תקנו חכמים לקיים את הקידושין לאחר ברכה על כוס יין. ברכת הקידושין נועדה לבטא את משמעות הקידושין, והברכה על היין מבטאת את השמחה שבהתפשטות רעיון קדושת האירוסין מהעולמות הרוחניים העליונים ועד לעולם הגשמי. שכן היין מבטא את השמחה הפשוטה והטבעית שבעולם הזה שלנו. ויש בזה גם תפילה עבור הזוג הטרי, שהערכים הרוחניים של קדושה ונאמנות – ילוו אותם כל ימי חייהם יחד עם הרגשות הטבעיים של האהבה השמחה והששון, שמתבטאים ביין.

הרב מסדר הקידושין נוטל את כוס היין בידו ומברך שתי ברכות: א) "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן. ב) בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת. וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׂוּאוֹת לָנוּ עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִידּוּשִׁין" (הנוסח התימני שונה במקצת).

לאחר סיום הברכה טועמים מהיין בסדר זה: הרב מסדר הקידושין נותן את הכוס לחתן, החתן שותה מעט. לאחר מכן לוקח הרב את הכוס מהחתן ומוסרה לאם הכלה, והיא נותנת אותה לכלה לטעימה. והחתן אינו מוסר בעצמו את הכוס לכלה, משום שעדיין הם נמצאים בשלב האירוסין.[1] לאחר שהחתן והכלה שתו מהכוס, טוב שההורים או אנשים אחרים ישתו את היין שנותר בכוס, ואם השותים לא כיוונו בעת הברכה לשתות מהכוס, יברכו 'הגפן' לפני שתייתם (עי' באוצה"פ לד, יג, ג; נישואין כהלכתם י, מא).

ביסוד ברכת הקידושין מובאות שתי דעות. לדעת הרמב"ם, כשם שלפני הרבה מצוות תקנו חכמים לברך ברכה, כך גם לפני מצוות הקידושין תקנו ברכה (הל' אישות ג, כג). ולדעת הרא"ש, ברכה זו אינה מכלל ברכות המצוות אלא מכלל ברכות השבח וההודאה לה', על שהבדילנו מן העמים וקידש אותנו במצוותיו על ידי שנתן לנו הדרכה אלוקית כיצד לבוא בברית הנישואין (כתובות א, יב).

לאחר סיום ההכנות בברכות ובשתיית היין, מגיעים לקידושין עצמם: הרב מוודא שהטבעת שייכת לחתן ושהעדים הכשרים נמצאים שם ורואים הכל, הוא שואל את הכלה אם היא מוכנה להתקדש ולהושיט את אצבעה, ואז החתן אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ועונד את הטבעת על אצבע הכלה (לעיל ד, ג-ה).

מרגע זה הכלה מקודשת ומאורסת, כלומר על פי התורה היא נאסרה על כל העולם כדין נערה מאורסת, אבל עדיין אסור להם לחיות ביחד כאיש ואשה מפני שעדיין לא נישאו.

כדי שהחתן והכלה יהיו רשאים לעבור לשלב הנישואין על ידי החופה, החתן צריך לתת לכלה את הכתובה, היינו להתחייב לדאוג לכל צרכיה בנאמנות, ואם חלילה יתגרשו או שהוא ימות לפניה, תקבל פיצוי כסכום הנקוב בכתובה (כמבואר לעיל ד, ו-ח).


[1]. למנהג ספרדים הרב שותה תחילה מהיין שכן הוא בירך על הגפן, ואחריו שותים החתן הכלה, למנהג אשכנזים הרב אינו שותה מהיין, אלא הברכה שהוא מברך על הגפן היא עבור החתן והכלה.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ג – חופה – נישואין

לאחר עריכת הקידושין בנתינת הטבעת, ולאחר שהחתן נתן לכלתו את הכתובה, אפשר להתקדם לשלב הנישואין שממנו ואילך יהיה מותר לבני הזוג להתחיל בחייהם המשותפים. הנישואין מתקיימים על ידי החופה ואמירת שבע ברכות הנישואין. לרוב חשיבות הנישואין מוזגים כוס נוספת של יין לכבוד שבע ברכות הנישואין, לבטא את שמחת הנישואין שפורצת גבולות.

הברכה הראשונה בשבע הברכות היא הברכה על היין: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן". אמנם רק בסיום שבע הברכות ישתו מהיין, אבל פותחים בברכת היין, כדי שכל הברכות יאמרו על כוס היין, ומעת סיום הברכה על היין ועד שהחתן והכלה ישתנו ממנו, עליהם להקפיד שלא לדבר. לאחר מכן בברכה השנייה פותחים בשבח כללי לה' שברא את הכל: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ". בברכה השלישית ממשיכים לשבח מפורט יותר על בריאת האדם: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם יוֹצֵר הָאָדָם". בברכה הרביעית השבח מתפרט יותר להודאה על יצירת האיש והאשה בצלם אלוהים זכר ונקבה כדי שיוכלו להתחבר באהבה ולפרות ולרבות – "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמו, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי יוֹצֵר הָאָדָם". לפני שממשיכים בברכות לחתן ולכלה אי אפשר לשכוח את ארץ ישראל, ולכן מקדישים את הברכה החמישית לבקשה על כלל ישראל, שכמו שה' משמח את החתן והכלה כמו כן ישיש וינחם את ארץ ישראל בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה – "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה, בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ (בִּמְהֵרָה) בְּשִׂמְחָה, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ". מתוך כך ממשיכים לברכה השישית, ומבקשים מה' שישמח את החתן והכלה כפי ששימח את אדם וחוה בגן עדן: "שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה". מתוך כך מגיעים לברכה השביעית האחרונה, שבה מודים ומשבחים לה' שברא את השמחה, ומתפללים על שמחת החתן והכלה יחד עם גאולת ערי יהודה וירושלים: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, חָתָן וְכַלָּה, גִּילָה, רִנָּה, דִּיצָה, וְחֶדְוָה, אַהֲבָה וְאַחֲוָה וְשָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה אֲדוֹנָי אֱלוֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלָיִם, קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם, בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹנָי מְשַׂמֵּחַ חָתָן (הֶחָתָן) עִם הַכַּלָּה". לגבי בחירת מברכי שבע הברכות עיינו להלן בהלכה ח'.

לאחר סיום שבע הברכות הרב מסדר הקידושין נותן לחתן לשתות מהיין, וכיוון שהם כבר נשואים, החתן בעצמו נותן לכלתו לשתות מהיין. לאחר מכן טוב שההורים וקרובים נוספים ישתו מהיין ויסיימו את הכוס. אם התכוונו לשתות מהיין ולצאת בברכת היין, אינם צריכים לברך לפני שישתו, ואם לא כוונו, יברכו על היין.

צריך שיהיו נוכחים בחופה לפחות עשרה גברים, שאין לומר את שבע ברכות הנישואין בלא מניין (שו"ע אה"ע סב, ד; לד, ד).

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ד – הגדרת החופה

דעות רבות ישנן בהגדרת החופה שעל ידה מתקיימים הנישואין? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לטקס הנישואין וברכת שבע הברכות היא הכניסה לחופה, ונוהגים להכין לכך יריעה מקושטת שפרוסה על ארבע כלונסאות והיא הנקראת חופה. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא ומבטא בכך את פריסת חסותו עליה לדאוג מעתה ואילך לאושרה ורווחתה.

אמנם בפועל החתן מכסה את הכלה בהינומא ושניהם נכנסים לחופה עוד לפני הקידושין ומתן הכתובה. אלא שכל זמן שלא נעשו הקידושין וניתנה הכתובה, אין לחופה משמעות, ורק לאחר הקידושין ומתן הכתובה, החופה באה לידי ביטוי וניתן לברך את ברכות הנישואין, והם הופכים לזוג נשוי.

ויש אומרים שהחופה נעשית על ידי שהחתן מתעטף בטלית ופורש את טליתו גם על הכלה, ולאחר מכן מברכים את שבע הברכות. וכך נוהגים יוצאי ספרד, ואכן פעולה זו של ההתעטפות בטלית נעשית לאחר הקידושין, כך שהכניסה לחופה למנהג זה נעשית אחר הקידושין.

ויש אומרים שהחופה היא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר ששייך לחתן, שהתייחדות זו היא הביטוי הממשי לתחילת חיי הנישואין (רמב"ם). ויש אומרים, שהעיקר הוא שיתייחדו ולא משנה למי שייך החדר, לחתן או לכלה, העיקר שישהו לבדם בחדר לשם נישואין (דעת הרמב"ן). ויש אומרים, שכדי לקיים את החופה אין צורך שהחתן והכלה יתייחדו לבדם בחדר, אלא העיקר הוא שהכלה תיכנס לחדר שנמצא ברשותו של החתן, ולא משנה אם גם אנשים אחרים יהיו שם (ר"ן). ויש אומרים שמבחינה זו גם החופה המקושטת היא כניסה של הכלה למקומו של החתן (על כל הדעות הללו עי' בשו"ע ורמ"א אה"ע נה, א; ערוה"ש ד-יא).

ונראה שאין מחלוקת בין השיטות הללו, כי אכן עיקר הנישואין הם בהתחלת חייהם המשותפים לשם מצוות הנישואין עם אמירת שבע ברכות הנישואין. ותקנו לעשות זאת בחופת כבוד כדי לפרסם את העניין ולהרבות את השמחה, ואף את החופה נוהגים לקיים בכמה אופנים, כפי המסורת שהתקבלה בעדות השונות, וסיום החופה בכניסתם לחדר שמיוחד להם (עי' בית מאיר סי' נ"ה; ערוה"ש נה, יד-יז).

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ה – המנהג למעשה לעדות השונות

המנהג למעשה לקיים את החופה בכמה אופנים, והעדים צריכים ללוות את כל שלבי החופה מתחילה ועד סוף. בתחילה החתן הולך אל הכלה ומכסה את ראשה בהינומא. לאחר מכן מלווים את החתן לחופה, היינו אל מתחת ליריעה שנפרסה לכבוד החתונה, ושוב חוזרים ומלווים את הכלה לחופה. מקדימים את החתן לכלה מפני שיותר מתאים ומכובד שהחתן ימתין לכלה ולא הכלה לחתן. בנוסף לכך, הכניסה לחופה נחשבת ככניסת הכלה לביתו של החתן, ובכך הוא מקבל על עצמו אחריות לדאוג לאושרה ורווחתה, ועל כן החתן ממתין לה בחופה. כאשר הכלה מתקרבת לחופה, ראוי שהחתן יפסע לקראתה פסיעה אחת או שתיים כדי לקבל את פניה. לאחר ששניהם עומדים תחת החופה, החתן מקדש את הכלה ונותן לה את כתובתה, ומברכים את שבע ברכות הנישואין.

לגבי שלב הייחוד נחלקו המנהגים: למנהג אשכנז ותימן, מקפידים לקיים את הייחוד סמוך לשבע ברכות הנישואין, ולכן לאחר סיום החופה, החתן והכלה מתייחדים לבדם כמה דקות בחדר סגור, ובכך הם מתחילים את חייהם המשותפים. וכיוון שלדעת הרמב"ם צריך שהחדר יהיה שייך לחתן, יחד עם שכירת האולם משכירים לחתן את חדר הייחוד, כדי שיחשב שלו באותו ערב. וצריך שתהיה עדות על הייחוד, ולכן העדים צריכים לראות את בני הזוג נכנסים לחדר הייחוד ושוהים בו מספר רגעים, ובזה תסתיים החופה. וכיוון שברכות הנישואין שברכו תחת החופה חלות על כך שהחתן והכלה יתייחדו בחדר הייחוד, אין להפסיק בין החופה לחדר הייחוד, ולכן המוזמנים דוחים את איחולי ה'מזל טוב' עד לאחר צאתם מחדר הייחוד.

למנהג ספרדים, בנוסף לכיסוי ההינומה והכניסה לחופה, לאחר הקידושין החתן מתעטף בטלית חדשה ומברך עליה 'שהחיינו', ולאחר מכן פורש אותה גם על כלתו, שגם זה מבטא את פרישת חסותו עליה וכניסתה לחופה (עי' בן איש חי ש"א שופטים יב). למנהג רבים מיד לאחר מכן ארבעה אנשים פורשים את טליתו מעל החתן והכלה, ויש מיוצאי ספרד שאינם נוהגים כך.

למנהג ספרדים החתן והכלה אינם צריכים להיכנס לאחר החופה לחדר סגור, אלא התייחדות זו תיעשה בביתם של בני הזוג לאחר סיום החתונה, ואין צורך בעדות מיוחדת על כך.

כיום בגלל סדרי החתונה, גם הנוהגים כמנהג ספרדים רגילים ללכת לאחר החופה לחדר יחוד, כדי שבאותו זמן יתיישבו המוזמנים במקומם ויאכלו את המנה הראשונה. אלא שלפי מנהג ספרדים אין מעמידים על כך עדים, וגם אין צורך להזדרז ללכת מיד לאחר החופה לחדר הייחוד, וניתן להתעכב בדרך לאמירת 'מזל טוב'.

נוהגים להכין בחדר הייחוד דברי מאכל ושתייה לחתן ולכלה, כדי שיוכלו לטעום שם משהו בנחת. ונכון שיקפידו ליטול שם ידיים ולברך על הלחם ולהתחיל בסעודת הנישואין, שכן הם מרכז השמחה והסעודה, ואם מפני הלחץ והמתח שיהיה אח"כ ישכחו ליטול ידיים ולאכול מעט, סעודת החתונה תיפגם.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ו – הרב מסדר הקידושין

למרות שמצד הדין אדם שמקדש אשה בפני שני עדים כשרים, הרי היא מקודשת, מקפידים לערוך את הקידושין במעמד רב שהוא 'מסדר הקידושין', כדי שיהיה אחראי לכך שהקידושין מתנהלים כהלכה, ולא יתעוררו ספקות לגבי כשרות הקידושין. יש סוברים שכבר בתקופת התלמוד נהגו לערוך את הקידושין במעמד רב 'מסדר קידושין' (כנסת יחזקאל סי' עב), ויש סוברים שרק מתקופת הראשונים, התקינו לקדש בפני רב 'מסדר קידושין' (עפ"י תשובות הרמב"ם קנ"ו).

על הרב מסדר הקידושין להיות בקיא בהלכות אלה, וכפי שאמרו חכמים (קידושין ו, א): "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם". משום שהקידושין והגירושין גורליים למעמדם של בני הזוג וילדיהם, ולכן אסור שאדם שאינו בקיא בהלכות הנישואין יערוך את הקידושין והחופה. הרב שמסדר את הקידושין צריך לבדוק שבני הזוג כשרים להינשא ביניהם, שמא אחד מהם ממזר או אינו יהודי, או שהחתן כהן והכלה גרושה, או שאחד מהם כבר נשוי ואסור לו להתחתן קודם שיתגרש מבן זוגו הראשון. ואם הם אינם מוכרים, עליהם להביא עדים שהם אכן פנויים וכשרים להינשא. כיום עורכים את הבירורים הללו הרבנים שבמועצה הדתית שממונים על רישום הנישואין.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ז – האם צריך לשלם עבור סידור הקידושין?

שאלה: האם בני הזוג צריכים לשלם כסף לרב שמסדר להם את החופה והקידושין? ולמי הזכות לבחור את הרב, לחתן או לכלה?

תשובה: בעבר הרבנים לא קבלו משכורת מלאה מהקהילות שבהן שימשו בקודש, אלא החלק העיקרי של משכורתם נגבה מהקהל עבור עבודות הרבנות, והיו קובעים איזה סכום ישלמו עבור כל חופה, ואיזה סכום עבור פיקוח על כל שחיטה. באותם זמנים היתה הקפדה שרק הרב של הקהילה יערוך את החופות בקהילה, כדי שפרנסתו לא תקופח. ואם בני המשפחה רצו שרב אחר יערוך את חופתם, חובה היתה על אותו רב לגבות מהם את התשלום המקובל ולהעבירו לרב המקומי.

אבל היום, אין צורך לשלם לרב שמסדר את החופה והקידושין, משום שהרבנים מקבלים את משכורותיהם דרך המועצות הדתיות, ואין צורך להשלים את שכרם על ידי תשלום עבור עריכת חופות. יתר על כן, תקנת הרבנות היא, שכל אדם שנרשם לנישואין, משלם אגרה עבור הטיפול בנישואיו, ובכלל זה עבור עריכת החופה והקידושין, ואסור לרב המקומי לגבות כסף עבור עריכת החופה. ורק את ההסעה לחתונה צריכים בני הזוג לממן לרב. אמנם כל זאת בתנאי שעורך החופה הוא הרב המקומי, אבל אם בני המשפחה מבקשים מרב אחר לערוך את החופה, מאחר שהוא אינו הרב המקומי, אין זה מתפקידו, לכן הוא זכאי לגבות מהמשפחה תשלום עבור הזמן שהוא מקדיש עבורם. כדי למנוע אי הבנות, רצוי מאוד שלפני החתונה יסכמו אתו בדיוק כמה הם צריכים לשלם עבור עריכת החופה. ואם הסכום נראה להם גבוה, יוכלו לפנות לרבנות המקומית, שתדאג לסידור החופה והקידושין בלא תשלום, וכן יוכלו לפנות לרב אחר שיערוך את חופתם בסכום שמקובל עליהם.

ככלל, נכון להעדיף את הרב המקומי, משום שחשוב שייווצר קשר קבוע בין הרב לבין בני קהילתו, כדי שיוכלו להיעזר בעצתו בימים טובים וימים קשים, וקשר זה נוצר ומתחזק על ידי השתתפותו בחתונות המשפחתיות. לעומת זאת, כשלוקחים רב שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה, כמעט ברור שלא יישמר קשר בינו ובין בני המשפחה. בנוסף לכך, רב נמדד על פי רמתו הרוחנית והמוסרית, ולא תמיד מי שהתפרסם בהופעה חיצונית נאה הוא אכן הרב הראוי ביותר לעריכת החופה. מלבד זאת, מדוע לשלם כסף עבור החופה בנוסף לאגרה שממילא כל אחד משלם, כשאפשר לבקש זאת מהרב המקומי, שישמח לערוך את החופה בחינם. כללו של דבר, ראוי שכל אדם יבחר לעריכת חופתו ברב הקשור ביותר אליו ואל משפחתו. בדרך כלל זה הרב המקומי. אמנם בני הישיבות מכבדים בדרך כלל את ראש הישיבה שלהם בעריכת החופה, משום שהוא הרב שעמו הם קשורים יותר, ועל ידי עריכת החופה הקשר ביניהם עוד יוסיף ויתחזק.

כאשר משפחות החתן והכלה חלוקות לגבי בחירת הרב, זכותו של החתן לקבוע מי יהיה הרב, כי למעשה החתן הוא המקדש, והרב בא לעזור לו ולהדריכו.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ח – המכובדים והמברכים בחופה

עורך החופה הוא זה שמברך את שתי ברכות הקידושין, על היין ועל האירוסין, כפי שלמדנו לעיל (הלכה ב).

לאחר מכן יש כיבוד חשוב והוא קריאת הכתובה. כאשר יש שם רב שראוי לכך, מכבדים אותו בקריאת הכתובה, ואם לא, עורך החופה קורא את הכתובה. רבים נוהגים לקרוא את עיקר הכתובה בלא הפרטים המרובים שבאמצעיתה, כדי שלא להטריח את הציבור. יש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שהחתן והכלה וגם שאר המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ויש מעדיפים לקרוא בנוסח הארמי כפי המסורת שהתקיימה בישראל למעלה מאלפיים שנה.

לאחר מכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. כאשר מחלקים את הברכות לנכבדים שונים, מצמידים את הברכה הראשונה לשנייה, כך שבפועל אפשר לכבד בשבע הברכות ששה מכובדים.

נכון לומר את הברכות בקול רם כך שהחתן והכלה ועוד שמונה גברים יוכלו לשומען גם בלא הרמקול.

שאלה: את מי ראוי לכבד בשבע הברכות שבחופה, האם רבנים או קרובי משפחה?

תשובה: בעבר, נהגו במקומות רבים שרב המקום היה מסדר את הקידושין ומברך את ברכות האירוסין, והרב השני בחשיבותו היה מברך את כל שבע הברכות. יש בכך מעלה הלכתית, שכן כל הברכות קשורות זו לזו, והברכות החמישית והשישית שאינן פותחות ב'ברוך' נשענות על הברכות שקדמו להן, ועל כן טוב לברך את כולן ברצף. ויש שנהגו לכבד את חזן הקהילה באמירת שבע הברכות (עי' באוצה"פ סב, א, ח, בשם כנה"ג, ויד אהרן, ושלחן העזר).

בדורות האחרונים, רצו לכבד יותר רבנים באמירת הברכות, ועל כן נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים. ואף שיש בזה חסרון מבחינה הלכתית, מכל מקום כבוד התורה עדיף (יבי"א ד, ז). יתכן שהשינוי התחולל בעקבות שיפור תנאי התחבורה, שהוביל לכך שיותר מוזמנים מגיעים לחתונה, וממילא גם יותר רבנים, וכיוון שראוי לכבד את כל הרבנים בברכות, נהגו לחלק את שבע הברכות לשישה רבנים.

כיוון שכבר נהגו לחלק את שבע הברכות למספר אנשים, גם כשלא הגיעו ששה רבנים, נהגו לכבד את זקני המשפחה, כסבים ודודים. לא זו בלבד אלא שאצל משפחות רבות כבר התפשט המנהג שמכבדים את הסבים והדודים, ואם לא יכבדום, יש חשש שייעלבו. אמנם לכתחילה, כאשר יש שם רבנים, ראוי שבני המשפחה יכבדו את הרבנים האורחים באמירת הברכות, כי לשם כך נהגו לפצל את אמירת שבע הברכות לששה נכבדים. אמנם אם עלול להיווצר מכך עלבון גדול, מוטב לכבד את בני המשפחה כדי למנוע עלבון.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה

ט – צום ביום החתונה

מנהג יוצאי אשכנז ומקצת מיוצאי ספרד, שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם, כדי שיכנסו לחתונתם מתוך כובד ראש והרגשת אחריות, ולא מתוך אכילה, שתייה ושכרות.

מעבר לכך, זה היום האחרון של תקופת הרווקות, תקופת החיפוש והתהייה, ומיום זה ואילך אפשר לפתוח דף חדש ונקי. ביום שהחתן והכלה עומדים תחת חופתם מבטם מקיף את כל חייהם, העבר והעתיד, והם מלאים תקוות לעתיד. ולכן יום זה מוצלח במיוחד לחזרה בתשובה שלימה, להחליט שמעתה ואילך יהיו אנשים טובים וישרים ככל יכולתם, יאהבו וישמחו זה את זה, יקימו ביחד משפחה למופת, יחנכו את ילדיהם לתורה ומצוות, יכבדו את הוריהם, יתנו צדקה, יקבעו עיתים לתורה, יקיימו שבתות וחגים וכו'. זוהי תשובה עמוקה כל כך, שאפילו ביום הכיפורים, עם כל התפילות והכוונות, לא מצליחים להגיע למדרגתה. ולכן ביום החתונה נמחלים לאדם כל עוונותיו (ירושלמי בכורים ג, ג). כדי שהתשובה תהיה שלימה נהגו החתנים והכלות באשכנז להתענות.

לגבי מנהג ספרדים, יש נוהגים להתענות ויש נוהגים שרק החתן מתענה, ורבים נוהגים שלא להתענות כלל, וראוי לכל אדם לנהוג כמנהג אבותיו, ובלבד שיקפיד להיכנס לחופה בכובד ראש מתוך מחשבות של תשובה.

לנוהגים להתענות, כאשר החתונה מתקיימת בלילה, כיוון שהשלימו את התענית בצאת הכוכבים, מותר לשתות ולטעום מעט לפני החופה. אבל לא ישתו שתייה חריפה ולא ירבו במאכל, כדי שיכנסו לחופה בכובד ראש.

חתן או כלה שהצום עלול לגרום להם כאב ראש או חולשה, כדי שלא יגיעו לחופה תשושים, יקבלו על עצמם להתענות עד חצות היום, ולאחר מכן יאכלו וישתו מעט כפי צרכם.

 

יש ימים שקבעו חכמים שאין להתענות בהם, משום שהם ימים טובים ושמחים לישראל, ובהם לכל המנהגים החתן והכלה אינם מתענים. ואלו הם הימים שאסור לצום בהם: ראשי חודשים, חנוכה, אסרו חג של שלוש רגלים, ט"ו באב וט"ו בשבט, פורים ופורים קטן (היינו י"ד וט"ו באדר ראשון שבשנה מעוברת).[2]


[2]. בר"ח ניסן, לרמ"א תקעג, א, ומ"ב ט, יתענו, שכן מנהג חסידים להתענות בו, ולפמ"ג מי שאינו נוהג לצום תמיד בר"ח ניסן, אל יתענה בו ביום חופתו. ועי' בס' ר"ח יד, יט. וע"ש בהערה לט, שאם החתונה בליל ר"ח, לערוה"ש אה"ע סא, כא, ימשיכו להתענות עד אחר החופה אע"פ שנכנסים לליל ר"ח בתענית, מפני שטעם הצום שלא יהיו בשכרות. ולקצש"ע קמו, א, לעולם תענית חתנים נמשכת עד צאת הכוכבים בלבד, מפני שהיא לכפרה ותשובה. וכן נוהגים, שאם החתן והכלה המתענים חשים צורך בכך, יוכלו לשתות מעט לאחר צאת הכוכבים לפני החופה, ובשעת הצורך אף לטעום מעט.

פורסם בקטגוריה ה - החתונה ומנהגיה | כתיבת תגובה