חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

לה – סוגי בליעות

א – צונן

לכתחילה יש להיזהר שלא יגעו מאכלי היתר באיסור, ולא בשר בגבינה. ואם נגעו והיו שניהם יבשים וקרים – מותרים בלא שטיפה. ואם יש חשש שנדבקו פירורים מזה לזה – יש לשפשף את מקום מגעם כדי להסירם. ואם היתה לחות או שמנונית במקום מגעם – יש להסיר את כל מה שדבק שם על ידי שטיפה ובשעת הצורך גם שפשוף. נגע בשר בגבינה רכה שאין אפשרות לשוטפה – יש להסיר מהגבינה ולזרוק את כל מה שנגע בבשר, ואת הבשר צריך לשטוף (חולין קז, ב; שו"ע צא, א; ש"ך א; פת"ש א).

לחם שנגע בבשר לח, מותר באכילה עם בשר. ואם ירצו לאוכלו עם חלב, כיוון שאין אפשרות לשטוף את הלחם בלא שיימאס, צריך לגרד מהלחם את מה שנגע בבשר. וכן לחם שנגע בגבינה לחה, אם ירצו לאוכלו עם בשר, צריך לגרד ממנו את מה שנגע בגבינה (שו"ע צא, ג; פת"ש ד).

נפלה חתיכת בשר לתוך חלב, אם הם צוננים אין שם בליעה, ויש להוציא את חתיכת הבשר ולשוטפה היטב והיא מותרת (שו"ע צא, ד). וגם החלב מותר, מפני שגם אם מעט לחלוחית מהבשר התערבה בחלב, היא בטלה בשישים.

ויש מחמירים וסוברים שכל זה בתנאי שחתיכת הבשר היתה חיה, אבל אם הבשר הצונן היה מבושל או צלוי, הוא עלול לספוג חלב בקליפתו, ולכן יש להסיר ממנו 'כדי קליפה', והשאר מותר. ואם יש בבשר המבושל או הצלוי בקעים או שהוא מתובל בתבלין חריף, למרות שהוא צונן, החלב עלול להיספג בכולו, וכל זמן שאין בכך הפסד מרובה, כולו אסור (רמ"א צא, ז).[1]


[1]. נגע בשר בגבינה קשה והיה אחד מהם לח, צריך להדיח את הבשר והגבינה, ואם לא הדיח ובישל, כשר (ט"ז צא, א, ועי' פמ"ג שם). כתב בשו"ע צא, ב, שמותר להניח יחד מאכל כשר וטרף כאשר רגילים להדיח את הכשר, כדוגמת בשר חי עם טרף. ע"כ. ונראה שכך הורו מפני הדוחק בתנאי האחסון, אולם לכתחילה אין להניחם יחד.

בחולין קיב, א, מבואר שבשר חי של גוזל שנפל לרוטב חלבי – כשר (ביארו הראשונים שצריך להדיחו), אבל צלי צריך קליפה. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. ע"כ. יש אומרים שכוונת הגמרא שצלוי צריך קליפה, היינו שהוא חם. וכן הדין במבושל, וכן הדין בבשר בקר. ואם יש בבשר החם בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. אבל אם הבשר קר, גם אם הוא צלוי ועם בקעים ומתובל – די לו בהדחה (רש"י, רשב"א, ר"ן, ריטב"א, מאירי ושו"ע צא, ז).

מנגד, יש אומרים שגם כאשר הבשר הצלוי או המבושל קר, צריך לקולפו, מפני שהתרכך מעט ויכול לבלוע חלב בקליפתו. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. אבל אם לא בושל או נצלה – די בהדחה (סמ"ג, סמ"ק, או"ז, או"ה הארוך). ויש מחמירים לפי שיטה זו גם בבשר חי, שאם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור (תרומה, שערי דורא, פר"ח וגר"א). מנגד, יש אומרים שלשיטה זו החומרה חלה רק על בשר עוף הואיל והוא רך מטבעו (תוס', רא"ש ופרי תואר צא, טו). והדעה המרכזית בשיטה זו, שהאיסור בצלוי או מבושל קר, ואין הבדל בין בשר עוף לבקר (תרומה, שערי דורא, רמ"א וש"ך). וכ"כ למעשה הרמ"א צא, ז, ובמקום הפסד מרובה הורה כשו"ע.

ב – בישול בכלי ראשון

הבישול מתקיים בכלי ראשון, היינו בסיר שמונח על אש או מקור חום אחר. כוחו של הבישול שעל ידי החום והנוזלים הוא מערב את טעמי המאכלים זה בזה, ולכן אם לדוגמא בישלו בשר טרף עם קטניות, טעמיהם מתערבים זה בזה, ולכן אם אין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כולה אסורה (לעיל לד, ג-ד).

גם לאחר שהכלי הוסר מהאש או שהאש תחתיו כבתה, הואיל והתחמם על האש, הוא עדיין נחשב 'כלי ראשון' שיכול לבשל. וזאת בתנאי שחומו לפחות כ'חום שהיד סולדת בו' (שו"ע קה, ב; 45 מעלות צלזיוס, עי' פנה"ל שבת י, ד). אבל אם חומו ירד מחום זה, אינו מבשל, אלא דין המאכלים שהוכנסו לתוכו כדין מאכלים צוננים שנפלו זה לתוך זה (כמבואר בהלכה א, ובהלכה ט יבואר דין כבוש).

ואף שפעמים רבות אין בכוחו של 'כלי ראשון' שאינו על האש לבשל ולהפליט את הטעם שבחתיכת האיסור ולהבליעו במאכלי ההיתר, כיוון שלעיתים יש בכוחו לבשל, קבעו חכמים כלל, שכל זמן שאין גוי אמין שבדק ואמר שאין טעם של איסור במאכלי ההיתר, יש להתייחס לכל מה שב'כלי הראשון' כאילו התבשל לגמרי. ואם אין בהיתר פי שישים כנגד חתיכת האיסור, גם לאחר שיוציאו את חתיכת האיסור, התבשיל אסור (יבואר יותר להלן בהלכה ה'. ועי' לעיל לד, ד).[2]


[2]. יש אומרים שאם חתיכת איסור נפלה לתוך כלי ראשון, ומיד הוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל לא נאסר, הואיל וטעם האיסור לא הספיק לצאת (פת"ש קה, ח, עפ"י חמודי דניאל; נפש חיה יו"ד מ. וכעין זה כתב רדב"ז א, רכג). וכ"כ בערוה"ש קה, מג, ולדעתו אם אין בתבשיל רוטב אפשר להקל ולהוציא את האיסור אפילו אחר כמה דקות, והתבשיל מותר. מנגד, לדעת הרבה פוסקים, גם אם הוציאו מיד את האיסור מהתבשיל, מחשבים כאילו כל טעמו התערב בתבשיל (פרי תואר צח, ט; יד יהודה קה, ארוך יב; צור יעקב א, קפח; פמ"ג מש"ז סח, ט, א; רב פעלים ח"א יו"ד כ, וכך משמע מכמה ראשונים). וזאת משום שאיננו יודעים לשער בכמה זמן יצא הטעם מחתיכת האיסור ויתערב בשאר התבשיל, ולכן כל זמן שאין מי שיאמר לנו בוודאות שאין שם טעם איסור – יש להחמיר על פי הכללים.

כלי ראשון שאינו על האש: עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש, אמנם גם כשאינו על האש, לדעת רוב הפוסקים יש בו בישול מהתורה. כ"כ רשב"א, רשב"ץ, פר"ח סח, יח; פמ"ג מש"ז ט; ערך השולחן או"ח שיח, יא, ועוד. ויש שכתבו שכלי ראשון שאינו על האש מבשל מדברי חכמים בלבד, וכדברי הירושלמי (שבת ה, ג, וכ"כ רמב"ן).

כלי ראשון שאין היד סולדת בו: יש חוששים שמבליע בכולו (יש"ש), ויש חוששים כדי קליפה (ש"ך קה, ה). ודעת רוב ככל הפוסקים שדינו כצונן (שו"ע קה, ב, ט"ז ועוד).

ג – עירוי מכלי ראשון

עירה את מה שהתבשל בכלי ראשון על מאכלים אחרים, יש בכוח העירוי לבשלם 'כדי קליפה'. לדוגמא, עירה רוטב טרף רותח על בשר – פני הבשר נאסרים, וצריך לקלף אותם, ואת שאר הבשר צריך לשטוף היטב, והוא מותר באכילה. 'כדי קליפה' הוא החלק הדק ביותר של המאכל שניתן לקלפו כאחד.

עירה מים חמים מכלי ראשון על חתיכת בשר כשרה וחתיכת נבלה, יכול לעבור טעם מהנבלה לכשרה 'כדי קליפה', מפני שהעירוי יכול להפליט ולהבליע כאחד. לפיכך צריך להסיר את קליפת הבשר הכשר ולזורקה ולשטוף היטב את הנותר (שו"ע סח, י).[3]


[3]. בדין עירוי ישנן ככלל שלוש דעות בראשונים: א) לר"ת עירוי מבשל לגמרי. ב) לתרומה ודעימיה מבשל כדי קליפה. ג) לרשב"ם ודעימיה אינו מבשל כדי קליפה אבל מבליע ומפליט טעמים כדי קליפה. נפרט את שלוש הדעות להלכה ולמעשה:

א) לר"ת, ראבי"ה ויראים, עירוי מבשל לגמרי. ואמנם יש סוברים שלר"ת עירוי מבשל רק כדי קליפה (רא"ש, טור וריטב"א), אולם לרוב הראשונים לר"ת עירוי מבשל הכל (רמב"ן, רשב"א, מרדכי, רי"ו, פרישה סח, ח, פר"ח יח, ועוד). ואין פוסקים כמותו.

ב) לתרומה, סמ"ג, רא"ש, ר' יחיאל מפריז, מרדכי, תשב"ץ קטן, עירוי מבשל כדי קליפה. וכן נפסק להלכה בשו"ע ורמ"א סח, י; קה, ג. וכ"כ עוד אחרונים רבים ומהם: ש"ך, לבוש, כנה"ג, חכ"א, זבחי צדק. ויש פוסקים כתרומה אבל מחמירים וסוברים שבנוסף לכך שעירוי מבשל כדי קליפה הוא מבליע טעמים בכל התבשיל (יש"ש, ב"ח).

ג) לרשב"ם, ראב"ד, רמב"ן, מאירי, רא"ה ור"ן, עירוי מבליע ומפליט כדי קליפה אבל לא מבשל (ולכן אין בו איסור בישול בשר בחלב מהתורה, ואין בו איסור בישול בשבת מהתורה). (לעיטור, אף אינו מבליע ומפליט כדי קליפה). ←

למעשה, כאשר נפל בשר רותח לחלב צונן או חלב רותח על בשר צונן, הורו כמה פוסקים שבדיעבד אין צריך פי שישים כנגד קליפתו (רמ"א צא, ד; ש"ך ח, פר"ח ח, ועוד רבים). ההסבר העיקרי לכך, שלדעתם, התרומה ודעימיה שאמרו שעירוי מבשל כדי קליפה אמרו זאת כחומרה, אבל בדיעבד אפשר להחשיבו כאינו מבשל (מ"א תסז, לג; דרישה יו"ד צא, ג; ערוה"ש טז-יז) (וכך יוצא שמתחשבים בדיעבד בדעת רשב"ם). עוד אפשר לומר שלדעתם כדי קליפה אכן מבשל, אלא שבדרך כלל מחמירים בהגדרת עובי הקליפה כדי שיעור שניתן לקלוף, אבל בדיעבד אפשר להחשיב כדי קליפה כדקיק מאוד, וממילא בטל בשישים.

עירוי שנפסק קילוחו הוא עירוי שלא יצר חיבור בין הכלי הראשון למאכל שבו העירוי פגע, אלא לפני שהעירוי פגע במאכל כבר ניתק מהכלי שממנו יצא, וכיוון שהתרחק וניתק ממקורו – כוחו נחלש. יש אומרים שדינו ככלי שני שאינו מבשל ואינו מבליע ומפליט (רמ"א סח, י; לבוש י; ערוה"ש לב). ויש אומרים שהוא מבליע או מפליט אבל לא מבליע ומפליט כאחד, ולכן אם עירו מים רותחים על חתיכת כשר וחתיכת טרף, אין נכנס טעם טרף לכשר (ש"ך קה, ה; כנה"ג, פמ"ג סח, מש"ז ט; חכ"א, זבחי צדק צא, כא).

ד – כלי שני, שלישי וגוש

כלי שני הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי שעמד על האש, וכיוון שדפנותיו לא התחממו על האש ככלי ראשון, אין בכוח התבשיל החם שבו לבשל. ואף שהוא עדיין לוהט, כיוון שדפנות הכלי מקררות אותו, אין בכוחו לבשל. אלא שלכתחילה חוששים לדעת הסוברים שיש בכוחו להפליט ולהבליע טעמים בכדי קליפה, ואם נפל למשל קישוא לתוך מרק טרף שבכלי שני, מקלפים את הקישוא והשאר כשר (שו"ע קה, ב, לעיל הלכה א).

כלי שלישי הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי השני, וכיוון שהתרחק בעוד דרגה ממקור החום, כוחו לערב טעמים נחלש, וגם אם הוא עדיין חם מאוד, אין חוששים שמא יבליע ויפליט כדי קליפה במאכלים שיניחו בו. ואף אין חוששים שעירוי היוצא מכלי שני יבליע ויפליט טעמים, אלא דינו כצונן.[4]

גוש: יש אומרים שכל מה שלמדנו שכלי שני אינו מבשל, הוא דווקא בתבשיל שאינו גוש, כגון תבשיל נוזלי שבא במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלי ומצטנן, או תבשיל שמתפורר והאוויר שנכנס בו מצנן אותו. אבל מאכל גושי, כגון חתיכת בשר, פשטידה או תפוח אדמה – חומו נאצר בתוכו, ולמרות שהעבירו אותו מכלי ראשון לכלי שני או לשלישי או יותר, אין הוא מושפע כל כך מהדפנות, וכל זמן שחומו כ'חום שהיד סולדת בו', בכוחו לבשל או לפחות להבליע טעם בכל המאכל שנגע בו. ויש אומרים, שאין הבדל בין גוש לנוזל, וגם חומו של גוש נשמר בזכות היותו בכלי שבו התבשל, ומעת שהועבר לכלי נוסף חומו הולך ונחלש ואין ביכולתו לבשל ולהבליע טעמים. לכתחילה יש לנהוג כדעת המחמירים, ובמצב של הפסד מרובה כמקילים (חכ"א ס, יב).[5]


[4]. כלי שני: שבת מ, ב: "כלי שני אינו מבשל". יש אומרים שגם אינו מבליע טעמים (רבנו פרץ, שערי דורא, או"ה הארוך, מהרי"ל). ויש אומרים שמבליע ומפליט כדי קליפה (רשב"א וטור, כמבואר בב"י, ש"ך קה, ה). ויש אומרים שמבליע ומפליט בכולו, שאם נפל קישוא לתוך מרק טרף, כולו יאסר. אבל לא מבליע ומפליט בבת אחת, שאם נפלה חתיכת בשר טרף וקישוא לכלי שני, רק הנוזלים שבכלי השני יאסרו ולא הקישוא (יש"ש, ט"ז קה, ד, עפ"י הראשונים שסתמו שכלי שני מבליע ומפליט). למעשה נפסק בשו"ע ורמ"א קה, ב-ג, שראוי לחוש לדעה שמבליע ומפליט כדי קליפה אבל בדיעבד אינו אוסר ודינו כצונן. וכ"כ בערוה"ש קה, יט. ורבים כתבו שיש להקל בזה רק במקום הפסד (ש"ך, חכ"א וזב"צ).

כלי שלישי: יש שהחמיר שכל זמן שהיד סולדת בתבשיל, גם אם יעבירו אותו לכלי עשירי, מבליע ומפליט כדי קליפה (פר"ח). ויש אומרים שכך נוהגים בכלי שלישי ולא יותר (חת"ס). ורוב הפוסקים סוברים שכלי שלישי דינו כצונן (פת"ש צד, ז; טוטו"ד, שעה"צ תנא, י). וכך הדין אף בעירוי מכלי שני (מ"א תמז, ט; ערך השולחן תנא, ה).

יד נכווית: יש מחמירים וסוברים שכל מה שלמדנו עד כה נוגע למצב של חום שהיד סולדת בו, אבל בחום שהיד נכווית בו, גם בכלי שני יש להחמיר (חכ"א נט, ו). ובפשטות נראה שיחמיר גם בכלי שלישי ויותר. אמנם מקובל להורות כשאר הפוסקים שלא החמירו ביד נכווית אפילו בכלי שני (דרכי תשובה קה, נו; בדה"ש לה, שבט הלוי ט, ע).

אף שדיני בישול בשבת וכשרות דומים, יש ביניהם הבדלים. בשבת הבישול מוגדר כהכנת מאכל להיות ראוי לאכילה, ולכן בשבת מחמירים ב'קלי הבישול' גם בעירוי מכלי שני (פנה"ל שבת י, ז). אולם באיסורי אכילה הולכים אחר הבלעת טעמים זה בזה, וממילא דין 'קלי הבישול' כשאר מאכלים (מהרי"ל, חמודי דניאל, יד יהודה). מנגד, באיסורי אכילה משמעות הבישול גם הבלעת טעמים בלא תהליך עמוק של בישול, ולכן מחמירים בכלי שני בכדי קליפה. באיסור בשר וחלב שני היסודות קיימים, אם נעשה בישול ממש – האיסור מהתורה, ואם רק הבלעת טעמים – האיסור מדברי חכמים.

[5]. המחמירים בגוש הם: איסור והיתר הארוך (לו, ז), יש"ש (חולין ח, עא), תורת האשם, מ"א, זב"צ, רש"ק, עין יצחק. בדעה זו יש אומרים שדין גוש ככלי ראשון שיכול אף לבשל ממש (מ"א שיח, מה, ערך השולחן), ורבים סוברים שהוא יכול להבליע ולהפליט בכל המאכל אבל לא לבשל (מנחת יעקב, חוות דעת, פמ"ג צד, מש"ז יד).

מנגד יש סוברים שדין גוש כדין מאכלים נוזליים, וכ"כ רמ"א צד, ז; קה, ג; לבוש, פלתי, גר"א, משכנות יעקב. וכן הוכיח בחת"ס יו"ד צה, מדברי הראשונים. אמנם גם לדעתם כל זמן שהמאכל לא הונח על כלי, עדיין דינו ככלי ראשון.

כיוון שהמחלוקת אודות גוש שקולה, לכתחילה יש להחמיר, ובהפסד מרובה להקל. וכעין זה כתבו חכ"א ס, יב; יד יהודה, ערוה"ש צד, לב.

ה – ביאור כללי התערובות

הכללים שקבעו חכמים בהלכות תערובות ובליעות, כמו 'ביטול בשישים', 'כלי ראשון מבשל', הם גדרים שקבעו חכמים כדי להרחיק את האדם ממקרים שבהם יאכל מאכל שניתן להרגיש בו טעם איסור. אבל אין הכוונה לקבוע שתמיד או ברוב המקרים יהיה ניתן להרגיש בטעם האיסור כפי הכללים.

כלומר, למרות שפעמים רבות טעם האיסור בטל בכמות הגדולה ממנו פי ארבעים, כיוון שבמקרים רחוקים, כאשר טעם האיסור חזק הוא מתבטל רק בפי שישים, קבעו חכמים שכל האיסורים יהיו בטלים בשישים. ולכן אם חתיכת בשר טרף נפלה לתבשיל, למרות שפעמים רבות טעמה מתבטל בפי ארבעים, כל זמן שאין בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולו אסור.

לא זו בלבד, אלא שאם לא היה בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת הטרף שנפלה לתוכו, למרות שהוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל נותר באיסורו, מחשש שמא כל טעמו של הטרף יצא לתוכו. לא זו בלבד, אלא שאם אותה חתיכת טרף תשוב ותיפול לתבשיל שני שגם בו לא יהיה פי שישים כנגדה, גם הוא ייאסר. כלומר חוששים שמא כל הטעם יצא לתבשיל הראשון ושמא כל הטעם יצא לתבשיל השני. וכך גם לתבשיל השלישי (שו"ע ורמ"א צח, ד).

יתר על כן, הכלל אינו מחלק בין אם חתיכת הטרף שהתה בתבשיל דקה או שעה (לעיל הערה 2), מפני שאין דרך לקבוע כמה טעם יוצא בדקה וכמה בשעה. לא זו בלבד, אלא שגם אם התבשיל הוסר מהאש, למרות שחומו נחלש, כיוון שלעיתים יש בו עדיין כוח לבשל כמו בהיותו על האש, קבעו חכמים כלל, שגם כלי ראשון שאינו על האש – מבשל, ולכן אם חתיכת הטרף תיפול לתוכו ולא יהיה בו פי שישים כנגדה, כולו יאסר.

כלומר הכללים קובעים גדר למצבי ספק כדי להרחיק את האדם מהאיסור, אבל אינם קובעים שכך המצב בפועל. ולכן אם גוי אמין יטעם את התבשיל ויאמר שאין מרגישים בו טעם איסור, נפתר הספק וכבר אין צורך להשתמש בכללי הגדר, והתערובת מותרת למרות שאין בה פי שישים כנגד האיסור (לעיל לד, ד). אבל כשאין אפשרות לשאול גוי אמין, צריך לנהוג כפי כללי הביטחון. וכיוון שלפעמים תשובתו של הגוי נמצאה לא מדויקת, נהגו שלא להסתמך על גוי, זולת מקרים של הפסד מרובה (לעיל לד, ה).

עוד נראה לבאר, שכל המחלוקות שנחלקו הראשונים והאחרונים בדיני התערובות והבליעות, כמו לגבי עירוי מכלי ראשון וכלי שני וגוש, הן על השאלה עד היכן צריך להרחיק את הגדר כדי למנוע מכשול. והשיטה המרכזית בהלכה היא, שכללי הגדר נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, אבל לא להחמיר חומרה יתירה ולגדור מקרים נדירים ביותר. ואם בפועל מישהו יתקל במקרה נדיר שבו האיסור התבטל על פי הכללים ובכל זאת טעמו מורגש – יפסיק לאכול. ועל מה שאכל לא עבר באיסור, הואיל ונהג על פי הדרכת חכמים ולא התכוון לאכול איסור.[6]


[6]. לכאורה יש לשאול על כל המחלוקות בדיני תערובות ובליעות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, הרי אלו מחלוקות במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו בפועל את המציאות וקבעו על פיה את ההלכה? אלא שקשה לקבוע מה המציאות מפני שהדינים תלויים בטעם שהוא חמקמק וקשה להגדרה, וככל שהאיסור התערב בכמות גדולה יותר כך טעמו הולך ונקלש עד שנמוג, וכשהטעם קלוש אנשים בעלי חוש טעם דק חשים בו ורוב האנשים אינם חשים בו. ויש אנשים שרגישים לטעמים מסוימים ובטעמים אחרים אינם מרגישים. וכן המאכלים משתנים מעונה לעונה וממקום למקום, כך שאותו סוג מאכל לעיתים פולט יותר טעם ולעיתים פחות. לכן לא ניתן לשער בדייקנות את כמות האיסור שיכולה לתת טעם, והוצרכו חכמים לקבוע כללים שהם גדרים שמהווים סייג בפני איסור התורה. וכיוון שכללים אלו נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, פעמים רבות בפועל האיסור מתבטל בפחות מכפי שהכלל קובע, אלא שכל עוד לא היה גוי אמין שבדק זאת, אנו צריכים ללכת על פי כללי הביטחון כמבואר למעלה (עי' נו"ב קמא יו"ד כח).

עוד נראה לבאר, שכיוון שהכללים נועדו להניח גדר בפני האיסור, יסוד המחלוקות בגדרי הכללים היא על השאלה עד כמה צריך להרחיק את הגדר. וכפי שמצינו בתלמוד (חולין צח, ב) שאפילו על הכלל של ביטול בשישים נחלקו, ויש אומרים שהואיל ולעיתים נדירות האיסור נותן טעם עד פי מאה, האיסורים בטלים רק במאה (הפסוקים שהובאו הם אסמכתא כמבואר בראשונים). ולמעשה נפסק שהאיסורים בטלים בשישים (שם צז, ב; שו"ע צח, א). הרי שלהלכה, הכללים נועדו להעמיד גדר בפני מקרים רחוקים, אבל לא בפני מקרים נדירים ביותר. כיוצא בזה נחלקו הראשונים והאחרונים אודות עירוי, כלי שני, ויד נכווית, ובכל המחלוקות רוב הפוסקים הולכים בשיטה שהכללים צריכים לגדור מקרים רחוקים אבל לא נדירים ביותר. ולעיתים המחלוקות שקולות, הואיל ומדובר במקרה שאינו רחוק ביותר, כדוגמת גוש.

יסוד נוסף, הכללים מוגדרים ולא נתונים להערכה. ולכן אם חתיכת טרף נפלה לסיר ועוד סיר, בכל סיר צריך שיהיו פי שישים כנגדה, שמא פלטה את כל טעמה לתוכו. ואמנם לדעת כמה ראשונים, אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, כבר ברור שלא כולה מעורבת בו, ולכן יש לשער כמה טעם פלטה, ואם להערכה המחמירה ביותר היא פלטה למשל כשיעור חציה, צריך שיהיה פי שישים כנגד חציה ולא כנגד כולה (ראב"ד, רי"ד, לעיל לב, 2). אולם להלכה נפסק, שגם אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, אפשר להתיר את התבשיל רק אם יהיה בו פי שישים כנגד חתיכת הטרף, שאם לא כן הכלל נתון להערכה אישית שתשתנה מאדם לאדם, ועיקר המגמה בקביעת הכלל להסיר ספקות.

ו – צלייה

שתי חתיכות בשר האחת כשרה והשנייה טרפה שניצלו או נאפו יחד על האש תוך שהן נוגעות זו בזו, בין היו זו על זו, ובין היו זו לצד זו. אם היתה אחת מהן שמנה, היינו שיש בה שומן, על ידי השומן טעם האיסור מפעפע וחודר בכל חתיכת ההיתר, ולכן אם אין בה פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולה אסורה. ואם היו שתיהן כחושות, כיוון שאין שם שומן שיפעפע בכל החתיכה, יש להסיר מחתיכת ההיתר כדי נטילה, היינו כרוחב אצבע (1.9 ס"מ), והשאר כשר (שו"ע קה, ד-ה).

כיוון שבפועל, פעמים רבות קשה להגדיר את מצב השומן, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות, שאם אין בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – כולה אסורה, שמא אחת החתיכות שמנה. ואם יש בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – יש להסיר ממנה כדי נטילה, שמא שתיהן כחושות. וכל זה במיני בשר שכמעט תמיד ישנו ספק לגבי השמנונית שבהם, אבל במאכלים אחרים, כאשר ברור בעליל ששתי החתיכות כחושות, יש להסיר מהחתיכה הכשרה כדי נטילה בלבד (רמ"א קה, ה; זב"צ מג).[7]


[7]. מבואר בחולין צו, ב, שכאשר איסור והיתר ניצלו יחד, אם האיסור שמן, כדוגמת גדי שנצלה עם חֶלְבּוֹ – "אסור לאכול אפילו מראש אוזנו", כלומר הואיל וחֵלֶב הגדי שמן, הוא מפעפע בכל הבשר עד שאפילו אוזנו של הגדי נאסרת בעטיו. מנגד, אם היו שניהם כחושים, כגון שצלו ירך עם גיד הנשה, "קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". וכן הדין אם צלו בשר עם חֵלֶב של גדי כחוש. הרי שיש שני דינים: שמן וכחוש, ובשניהם נחלקו הראשונים:

שמן: היתה אחת החתיכות שמנה, בין אם היא המותרת ובין אם היא האסורה, טעם האיסור מפעפע בכל ההיתר, אפילו עד אוזן הגדי. יש אומרים, שאם היה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, כל חתיכת ההיתר נשארת בהיתרה (תוס', רמב"ם, רמב"ן ועוד). ויש אומרים, שגם אם יש בבשר הגדי פי שישים כנגד החֵלֶב, כולו אסור, מפני ששמנונית החֵלֶב אינה מתפשטת באופן שווה, ועל כל מקום יש ספק אולי היא נמצאת בו בשיעור של יותר מאחד חלקי שישים (רא"ה וריטב"א). ונפסק בשו"ע קה, ה, כדעת הרשב"א, שאמנם ככלל חתיכת ההיתר מותרת, אולם צריך להסיר כדי נטילה (1.9 ס"מ) ממקום המגע של חתיכת ההיתר באיסור, מחשש שטעם האיסור מתקבץ שם יותר.

לדעת רבים גם אם חתיכת האיסור כחושה, כאשר ההיתר שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר (אשכול, טור ושו"ע קה, ה). ויש אומרים שרק אם האיסור שמן טעמו מתפשט בכל ההיתר, אבל אם האיסור כחוש וההיתר שמן, נאסר רק כדי נטילה (רשב"א, פר"ח וגר"א).

כחוש: לשון הגמרא לגבי בשר גדי כחוש שהתבשל עם גיד הנשה שבו: "קולף ואוכל עד שמגיע לגיד". יש אומרים שבכחוש כל חתיכת ההיתר נותרת בהיתרה, ורק צריך לקלוף ממנה את האיסור שנגע בה (רש"י ורמב"ם). ויש אומרים שכדי קליפה מההיתר נאסר משום מגעו באיסור (רוקח ומאירי). ולדעת רוב הפוסקים צריך לקלוף מההיתר כדי נטילה (תוס', אשכול, רא"ש, ריטב"א ושו"ע קה, ד).

כתבו כמה ראשונים (הגה"מ, רבנו פרץ ומהרי"ל), שהואיל ואיננו בקיאים בהגדרת כחוש, פעמים רבות מתעורר ספק, האם החֵלֶב שנצלה עם הבשר שמן או כחוש, ויש להחמיר כשתי האפשרויות: אולי הוא שמן ולכן אם אין פי שישים בהיתר כנגד האיסור, הכל אסור. ואולי הוא כחוש, ולכן גם אם יש בהיתר פי שישים כנגד האיסור, יש להסיר ממנו כדי נטילה. וכן פסק רמ"א קה, ה. ובחכ"א ס, ז, כתב שבכל איסור והיתר שניצלו יחד, כיוון ששתי החתיכות חמות, יש לחוש שמא יש בהן שמנונית. מנגד בפרי תואר קה, י, כתב שיש להחמיר רק לגבי חֵלֶב, אבל אם שתי החתיכות הן של בשר כחוש, אין לחוש שמא אחת מהן שמנה. וכתבתי למעלה כדעת זבחי צדק קה, מג, שהכריע שבבשר יש לחשוש תמיד אולי הוא שמן, ובמאכלים אחרים, אם ברור שהם כחושים, יש להקל בכדי נטילה בלבד. ולדעתו, אף בבשר, בהפסד מרובה או בערב שבת, אם ברור ששתי החתיכות כחושות, יש להתיר.

ז – תתאה גבר

למדנו עד כה שבצונן אין בליעה, ואילו בבישול בכלי ראשון יש בליעה גמורה, השאלה מה הדין כשצונן וחם הונחו זה על זה. למעשה נפסק: 'תתאה גבר', כלומר התחתון גובר, משום שדרכו של החום לעלות למעלה. לכן אם היה מרק חם בכלי ראשון, ונפל לתוכו בשר טריפה קר, כיוון שהתחתון גובר, חוששים שמא היה שם בישול גמור, ואם אין במרק פי שישים כנגד חתיכת הטרף, הוא נאסר. ואם המרק הכשר היה קר ונפל לתוכו בשר טריפה חם, כיוון שהתחתון גובר אין חוששים לבישול גמור, אבל חוששים לבליעה בשיעור של כדי קליפה, ולכן די שיהיה במרק פי שישים כנגד קליפת בשר הטריפה (פסחים עו, א, כשמואל; שו"ע קה, ג).

כיוצא בזה, אם הונחו שתי חתיכות בשר זו על זו, אחת כשרה ואחת טריפה. אם התחתונה חמה בדרגת כלי ראשון, אפילו אם אינן על האש, חומרת המגע ביניהן כחומרת בישול של צלי שמן (כמבואר בהלכה הקודמת), וממילא אם אין בחתיכה הכשרה פי שישים יותר מהאסורה, כולה נאסרה. ואם התחתונה קרה, כוחה של התחתונה גובר ואין במגע ביניהן חומרת בישול, אמנם כיוון שהחתיכה העליונה חמה, יש שם בליעה כדי קליפה, וצריך לקלף את החתיכה הכשרה במקום מגעה עם הטריפה.[8]


[8]. נחלקו אמוראים בפסחים עו, א: לדעת רב: 'עילאה גבר', ולדעת שמואל: 'תתאה גבר'. וכיוון שהגמרא הביאה ברייתא כדעת שמואל, למרות שבדרך כלל פוסקים באיסורים כרב, כאן פסקו כשמואל (שו"ע צא, ד; קה, ג). ואין זה משנה אם אחת החתיכות מלוחה ושמנה או לא (רמ"א קה, יא; פמ"ג צא מ"ז ה).ליראים וראבי"ה, כל הדיון והמסקנה שתתאה גבר הוא כאשר שתי החתיכות שוות, אבל אם אחת גדולה מחברתה באופן ניכר, הגדולה גוברת גם אם היא העליונה, וכ"כ ערוה"ש צא, יא-יב. מנגד, שאר הראשונים והאחרונים לא כתבו חילוק יסודי זה, הרי שלדעתם דין תתאה גבר הוא גם כאשר העליונה גדולה יותר. וכ"כ תוס' רי"ד, פמ"ג סח, מ"ז ט; יד יהודה (קה ארוך יב).

לכאורה יש לשאול, הרי זו מחלוקת במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו חכמים בפועל את המציאות וקבעו לפיה את ההלכה? אלא שלעיתים אין השפעת טעם מחתיכה לחתיכה, ולעיתים יש אלא שתתאה גבר ולעיתים עילאה גבר, ונחלקו מה קורה ברוב הפעמים כדי לתת כלל לפיו ינהגו (עי' נו"ב יו"ד קמא כח, ופמ"ג צא, מ"ז ז). בנוסף לכך, לעיתים הטעמים קלושים וחמקמקים וקשה לעמוד עליהם, ועל כן נחלקו בגדריהם (פלתי צא, ב; ספר יהושע פסקים וכתבים תקעח; ערוה"ש צא, ט-י).

ח – מלוח כרותח

אמרו חכמים 'מליח כרותח'. מליח הוא מאכל שאינו נאכל לבדו מרוב מליחותו. והכלל הוא שאם המאכל המלוח נגע במאכל אחר ויש שם לחות ביניהם – המאכל המלוח מבליע את טעמו במאכל האחר, כדוגמת ההבלעה הנעשית על ידי רתיחה. וזאת משום שהמלח גורם למאכל לפלוט מתוכו לחלוחית וטעם ולהבליעם במאכל שנוגע בו. אולם המאכל המלוח עצמו אינו קולט טעם מהחתיכה התפלה (שאינה מלוחה). לפיכך, אם חתיכת בשר מלוחה נגעה בחתיכת גבינה תפלה, המלח שבבשר גורם לטעם הבשר לצאת אל הגבינה, אבל הגבינה התפלה אינה מוציאה טעם אל הבשר, ודי לשטוף את הבשר והוא מותר. ואם הגבינה היתה מלוחה והבשר תפל, הגבינה נותנת טעם בבשר, ואילו הבשר אינו נותן טעם בגבינה. ואם שתי החתיכות מלוחות, שתיהן נותנות טעם זו בזו (חולין קיג, א; פסחים עו, א).

וכמה תאסור החתיכה המלוחה את חברתה? אם היו שתיהן כחושות בלא שמנונית – תאסור המלוחה את התפלה בכדי קליפה, ואם היתה אחת מהן שמנה – תאסור המלוחה את כל התפלה, כי על ידי השמנונית טעם המלוחה מפעפע בכל התפלה. ואם היה גודלה של התפלה פי שישים מהמלוחה, אינה נאסרת (שו"ע צא, ה-ו). וכיוון שפעמים רבות קשה לקבוע אם אחת מהן שמנה, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות (רמ"א צא, ה; קה, ט; לעיל הערה 7). לפיכך, אם בחתיכה שקיבלה טעם מהמלוחה היה פי שישים, יש לאסור את קליפתה, שאולי הן כחושות וקליפתה נאסרה; ואם אין בה פי שישים, יש לאסור את כולה, מפני שאולי אחת מהן שמנה.[9]


[9]. פסחים עו, א: "אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מילחו, אבל נאכל מחמת מילחו – לא". נחלקו הראשונים בהגדרת 'אינו נאכל מחמת מילחו': א) לראב"ן ורבי יעקב ישראל (תוס' חולין קיב, א, 'הני מילי'), שנמלח כעין עיבוד, כדי לשמר את הבשר לזמן מרובה. ב) לרש"י, ראב"ד וראבי"ה, כדרך שמולחים בשר כדי להצניעו זמן מסוים בלא שיתקלקל, אבל לא לזמן מרובה. ג) לר"ת, רא"ש, רשב"א, רי"ו, ר"ן ועוד, כדרך מליחת בשר להוציא דמו להתירו לבישול, שצריכה להיות כשיעור שאינו נאכל מרוב מליחותו (לעיל כב, ו), וכן נפסק בשו"ע צא, ה. והרמ"א חושש שמא איננו בקיאים בזה, ולכן החמיר לכתחילה להחשיב מליחה לצלי כמלוח. ופירש ביד יהודה (הארוך כ) שהכוונה כמליחת צלי בשפע, ולא כמליחה רגילה של צלי.

שלוש דעות לגבי משך הזמן שהמליחה עושה את החתיכה מלוחה: א) לראב"ן ור"ן, רק לאחר שהחתיכה שהתה במלח כשיעור מהלך מיל (שהוא משך זמן מליחת בשר מדמו, עי' שו"ע סט, ו), המלח מפליט ממנה את כל הלחלוחית והיא נחשבת מלוחה. וכך משמע משו"ע צא, ה. וכ"כ זב"צ כז. ב) לרשב"א ורא"ש, כבר לאחר דקות ספורות מעת המליחה החתיכה מתחילה לפלוט לחלוחית, ומאז היא נחשבת כמלוחה כל עוד היא ממשיכה לפלוט לחלוחית, גם אם עבר שיעור מהלך מיל. וכן דעת ש"ך יא, פר"ח ט, ועוד רבים. ויש מפרשים שכך גם דעת שו"ע (יד יהודה, ערוה"ש צא, ל). ג) יש אומרים שהחתיכה נחשבת מלוחה מעת שהחלה לפלוט לחלוחית ועד סוף שיעור מהלך מיל בלבד, וכתבו תה"ד קנט, ורמ"א צא, ה, שלצורך גדול אפשר לסמוך עליהם. וכן דעת הש"ך במקרה שהכשירו בשר מדמו על ידי מליחה, שבעת סיום מהלך מיל תש כוחו של המלח והחתיכה כבר לא נחשבת כמלוחה ורותחת, וכן פסקו כרתי, פמ"ג, חו"ד ועוד.

ארבע דעות עד כמה המליח מבליע: א) לרמב"ם (מאכ"א טו, לד), רמב"ן וסמ"ג – בכולו. ב) לרא"ה – כדי נטילה. ג) לראבי"ה – כדי קליפה. לכל שלוש הדעות הללו אין הבדל בין אם החתיכה כחושה או שמנה. ד) לרשב"א, רא"ש, רי"ו, אשכול, או"ז, טור ושו"ע (צא, ה; קה, ט), אם החתיכה כחושה כדי קליפה, ואם שמנה בכולה. אלא שכתב רמ"א (שם), שהואיל וקשה להבחין בין שמנה לכחושה, נוהגים לחשוש בכל חתיכה שמא היא שמנה, זולת מאכלים כחושים לגמרי (עי' לעיל בהערה 7).

לשו"ע קה, יא, המליח אוסר את התפל בתנאי שהוא למטה, שתתאה גבר. ולרמ"א והרבה אחרונים גם כשהאיסור למעלה הוא אוסר את התפל.

ט – כבוש כמבושל

אמרו חכמים שכבוש נחשב כמבושל, היינו שכאשר כובשים מאכלים בתוך נוזלים למשך יממה שלימה ברציפות, כל טעמי המאכלים שבתוך הנוזלים נבלעים זה בזה כמו בבישול. לפיכך, אם שרו בנוזלים מאכל כשר ומאכל טרף במשך יממה, ולא היה שם פי שישים כנגד המאכל הטרף, הכל אסור.

ואם הכבישה נעשתה בנוזלים מלוחים או חריפים מאוד, הכבישה יכולה להיעשות כבר בשיעור הזמן שניתן להרתיחם על אש (שו"ע קה, א). רבים שיערו זמן זה בכ-18 דקות. ואם זמן הכבישה היה פחות מכך, יש להסיר מהמאכל הכשר 'כדי קליפה' (שם).

נחלקו הפוסקים אם גם כלי בולע טעם על ידי כבישה, כגון אם שרו מרק של בשר טרף במשך יממה בתוך סיר, האם יצטרכו להכשיר את הסיר. להלכה נפסק שלכתחילה יש להחמיר להכשירו בהגעלה, אבל אם כבר בשלו בו מאכל, אינו נאסר.[10]


[10]. חולין קיא, ב: "אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל". יש מבארים שרק כבוש במשקה חריף או מלוח כציר – מבליע כבישול, אבל כבוש במים ושאר משקים שאינם חריפים או מלוחים – אינו מבליע כבישול (רש"י, רשב"א, ורבים בדעת הרמב"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר"ת, תוס', ראב"ד, או"ז, רא"ש, רי"ו, ריטב"א, שו"ע יו"ד קה, א). יש אומרים שמשך כבישה זו הוא שלושה ימים (ראבי"ה, מהר"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא"ש, רי"ו, שערי דורא, שו"ע שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או"ה הארוך, ש"ך וט"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו"ע קה, א, מ"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.

כבישה בכלים: יש סוברים שכבוש מבליע טעמים גם בכלי כמו בישול (או"ה הארוך, ש"ך ופמ"ג). ויש סוברים שמבליע רק בקליפת הכלי (ט"ז). ויש סוברים שמבליע בכלי עץ וחרס ולא בכלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). נוהגים להורות כדעת המחמירים, ולכן יש להכשיר כלים שנכבש בהם איסור. אמנם כיוון שמעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת, הרוצה להסתפק בהדחתם רשאי (כך הורו לפני הדיון על כלי מתכת שבימינו, לעיל לב, ו-ט).

אמנם דין המאכלים שבושלו ונכבשו בכלים שנכבש בהם איסור קל יותר. ראשית, אם הם כלים ממתכת או מזכוכית, לרובם המכריע של הפוסקים, המאכל שבושל או שנכבש בהם אינו נאסר (או"ה הארוך ב, ח; ערך השלחן קה, א; פלתי א, יד יהודה, ועוד רבים, ושלא כט"ז שמחמיר בכל הכלים בכדי קליפה). וגם אם הכלים מחרס או מעץ, יש אומרים שמאכלים שבושלו או שנכבשו בהם מותרים, הואיל וזה שצריך להכשירם הוא חומרה (חקרי לב ח"א יו"ד עז; יבי"א ח"ב יו"ד ו). ויש אומרים שמאכלים שהתבשלו בהם נאסרו אבל מאכלים שנכבשו בהם מותרים, הואיל ועד שיעברו עשרים וארבע שעות של כבישה, טעם האיסור שבהם כבר נפגם (ט"ז קה, א, ש"ך ב; כנה"ג). ויש אומרים שגם מאכלים שנכבשו בהם – אסורים, ובתנאי שנכבשו מיד לאחר בליעת האיסור (מ"א תמז, טז; פר"ח יו"ד קה, א). ויש אומרים שכל עוד תחילת כבישת המאכלים נעשתה בתוך יממה מאז שהסיר נאסר בכבישה, המאכלים שנכבשו בו נאסרים, כי הטעם הבלוע בכלי אינו נפגם כאשר הוא שרוי בנוזלי הכבישה (פלתי א).

למעשה, גם אם בישלו מאכל בכלי שנכבש בו איסור, המאכל כשר. אם מדובר בכלי מתכת וזכוכית, הרי שזה מוסכם כמעט על כל הפוסקים. וגם אם הוא כלי חרס יש להתיר מחמת ספק ספק ספיקא: א) יש אומרים שרק בחריף יש כבישה. ב) יש אומרים שאין כבישה בכלים. ג) יש אומרים שגם אם יש כבישה בכלים, המאכלים שבושלו בהם לא נאסרו (חקרי לב), וקל וחומר אם נכבשו בהם.

י – ריח וזיעה

נחלקו האמוראים בדין מאכל כשר שקלט ריח של מאכל אסור, כגון שאפו בתנור אחד עוגה ובשר נבילה שמן, וריח בשר הנבילה נכנס בעוגה, עד שבעת אכילת העוגה חשים בריח הבשר אבל אין מרגישים את טעמו. למעשה נפסק, שלכתחילה יש להקפיד שלא יכנס ריח של איסור למאכלים, אבל בדיעבד הריח אינו אוסר והעוגה כשרה לאכילה.[11]

אבל אם נכנסה זיעה מרובה של מאכל אסור למאכל כשר, כגון שהיו שניהם מתבשלים או נאפים בתנור, ומכסה אחד מכסה לגמרי את שניהם, כיוון שהזיעה שתחת המכסה מרובה מאוד, הזיעה שיוצאת מהמאכל האסור אוסרת את המותר (רמ"א קח, א). וכן אם בישלו מרק טרף, ובמקום לכסות את הסיר במכסה כיסו אותו בקישואים, הקישואים שבלעו זיעה רבה אסורים (רמ"א צג, א).[12]


[11]. נחלקו האמוראים מחלוקת עקרונית: האם "ריחא מילתא", כלומר, האם הריח נחשב כדבר חשוב שאוסר כמו הטעם. לדעת רב אסור, ולדעת לוי מותר (פסחים עו, ב). לר"ח, ר"ת, רז"ה, ראבי"ה וראב"ן – הלכה כרב, שריח אוסר. ולרוב הראשונים, הלכה כלוי שריח אינו אוסר, ומהם: רב האי גאון, בה"ג, רי"ף, רש"י, רמב"ם, רמב"ן, רשב"א, רא"ה ועוד. בין הפוסקים כלוי יש סוברים שרק בדיעבד אם ריח האיסור נקלט במאכל אינו אוסר, אבל לכתחילה צריך להיזהר מכך (בה"ג, רי"ף, ראב"ד ומאירי), ויש סוברים שאף לכתחילה מותר שריח האיסור ייקלט במאכל (רמב"ן, רא"ה, ריטב"א ור"ן).

למעשה נפסק בשו"ע קח, א, שלכתחילה יש להימנע ממצב שריח איסור ייקלט במאכל כשר, ובדיעבד המאכל כשר. ויש דיונים רבים, אימתי יש חשש שריח האיסור ייכנס במאכל המותר, כמבואר בשו"ע ורמ"א שם.

[12]. כתב הרא"ש (שו"ת כלל כ, כו) שאם בישלו חלב ומעליו היתה קדירה של בשר ועלתה זיעה מהחלב לבשר – אסרתו, כי דין זיעת המאכל כדין המאכל עצמו. וביאר תה"ד ב, קג, שזה בתנאי שהזיעה היתה חמה ומרובה כל כך עד שחיממה את הבשר לחום שהיד סולדת בו. וכ"כ שו"ע ורמ"א צב, ח. והב"ח (שו"ת חדשות כד), הוסיף תנאי, שאין לזיעה מקום להתפשט, אבל אם יש לה מקום להתפשט, אין הבשר נאסר. וכ"כ ערוה"ש צב, נה. וכמה אחרונים ביארו שכל האיסור יכול להיות רק במשקים, שזיעתם מרובה, אבל זיעה שעלתה ממאכלים אינה מרובה בכמות כזו שיכולה לחמם כל כך ולאסור (פמ"ג, פת"ש צב, ו). ודעת משכנות יעקב יו"ד לד, שגם אם הזיעה חיממה את המאכל לחום שהיד סולדת בו, אינה אוסרת אותו, הואיל ואין בה טעם, ומה שאסרו מכסה של סיר כי הוא בולע ממשות מהתבשיל. עי' לעיל כה, 15, לגבי אפיית בשר וחלב בתנור, זה אחר זה.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן