למדנו עד כה שבצונן אין בליעה, ואילו בבישול בכלי ראשון יש בליעה גמורה, השאלה מה הדין כשצונן וחם הונחו זה על זה. למעשה נפסק: 'תתאה גבר', כלומר התחתון גובר, משום שדרכו של החום לעלות למעלה. לכן אם היה מרק חם בכלי ראשון, ונפל לתוכו בשר טריפה קר, כיוון שהתחתון גובר, חוששים שמא היה שם בישול גמור, ואם אין במרק פי שישים כנגד חתיכת הטרף, הוא נאסר. ואם המרק הכשר היה קר ונפל לתוכו בשר טריפה חם, כיוון שהתחתון גובר אין חוששים לבישול גמור, אבל חוששים לבליעה בשיעור של כדי קליפה, ולכן די שיהיה במרק פי שישים כנגד קליפת בשר הטריפה (פסחים עו, א, כשמואל; שו"ע קה, ג).
כיוצא בזה, אם הונחו שתי חתיכות בשר זו על זו, אחת כשרה ואחת טריפה. אם התחתונה חמה בדרגת כלי ראשון, אפילו אם אינן על האש, חומרת המגע ביניהן כחומרת בישול של צלי שמן (כמבואר בהלכה הקודמת), וממילא אם אין בחתיכה הכשרה פי שישים יותר מהאסורה, כולה נאסרה. ואם התחתונה קרה, כוחה של התחתונה גובר ואין במגע ביניהן חומרת בישול, אמנם כיוון שהחתיכה העליונה חמה, יש שם בליעה כדי קליפה, וצריך לקלף את החתיכה הכשרה במקום מגעה עם הטריפה.[8]
לכאורה יש לשאול, הרי זו מחלוקת במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו חכמים בפועל את המציאות וקבעו לפיה את ההלכה? אלא שלעיתים אין השפעת טעם מחתיכה לחתיכה, ולעיתים יש אלא שתתאה גבר ולעיתים עילאה גבר, ונחלקו מה קורה ברוב הפעמים כדי לתת כלל לפיו ינהגו (עי' נו"ב יו"ד קמא כח, ופמ"ג צא, מ"ז ז). בנוסף לכך, לעיתים הטעמים קלושים וחמקמקים וקשה לעמוד עליהם, ועל כן נחלקו בגדריהם (פלתי צא, ב; ספר יהושע פסקים וכתבים תקעח; ערוה"ש צא, ט-י).
