חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ח – מלוח כרותח

אמרו חכמים 'מליח כרותח'. מליח הוא מאכל שאינו נאכל לבדו מרוב מליחותו. והכלל הוא שאם המאכל המלוח נגע במאכל אחר ויש שם לחות ביניהם – המאכל המלוח מבליע את טעמו במאכל האחר, כדוגמת ההבלעה הנעשית על ידי רתיחה. וזאת משום שהמלח גורם למאכל לפלוט מתוכו לחלוחית וטעם ולהבליעם במאכל שנוגע בו. אולם המאכל המלוח עצמו אינו קולט טעם מהחתיכה התפלה (שאינה מלוחה). לפיכך, אם חתיכת בשר מלוחה נגעה בחתיכת גבינה תפלה, המלח שבבשר גורם לטעם הבשר לצאת אל הגבינה, אבל הגבינה התפלה אינה מוציאה טעם אל הבשר, ודי לשטוף את הבשר והוא מותר. ואם הגבינה היתה מלוחה והבשר תפל, הגבינה נותנת טעם בבשר, ואילו הבשר אינו נותן טעם בגבינה. ואם שתי החתיכות מלוחות, שתיהן נותנות טעם זו בזו (חולין קיג, א; פסחים עו, א).

וכמה תאסור החתיכה המלוחה את חברתה? אם היו שתיהן כחושות בלא שמנונית – תאסור המלוחה את התפלה בכדי קליפה, ואם היתה אחת מהן שמנה – תאסור המלוחה את כל התפלה, כי על ידי השמנונית טעם המלוחה מפעפע בכל התפלה. ואם היה גודלה של התפלה פי שישים מהמלוחה, אינה נאסרת (שו"ע צא, ה-ו). וכיוון שפעמים רבות קשה לקבוע אם אחת מהן שמנה, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות (רמ"א צא, ה; קה, ט; לעיל הערה 7). לפיכך, אם בחתיכה שקיבלה טעם מהמלוחה היה פי שישים, יש לאסור את קליפתה, שאולי הן כחושות וקליפתה נאסרה; ואם אין בה פי שישים, יש לאסור את כולה, מפני שאולי אחת מהן שמנה.[9]


[9]. פסחים עו, א: "אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מילחו, אבל נאכל מחמת מילחו – לא". נחלקו הראשונים בהגדרת 'אינו נאכל מחמת מילחו': א) לראב"ן ורבי יעקב ישראל (תוס' חולין קיב, א, 'הני מילי'), שנמלח כעין עיבוד, כדי לשמר את הבשר לזמן מרובה. ב) לרש"י, ראב"ד וראבי"ה, כדרך שמולחים בשר כדי להצניעו זמן מסוים בלא שיתקלקל, אבל לא לזמן מרובה. ג) לר"ת, רא"ש, רשב"א, רי"ו, ר"ן ועוד, כדרך מליחת בשר להוציא דמו להתירו לבישול, שצריכה להיות כשיעור שאינו נאכל מרוב מליחותו (לעיל כב, ו), וכן נפסק בשו"ע צא, ה. והרמ"א חושש שמא איננו בקיאים בזה, ולכן החמיר לכתחילה להחשיב מליחה לצלי כמלוח. ופירש ביד יהודה (הארוך כ) שהכוונה כמליחת צלי בשפע, ולא כמליחה רגילה של צלי.

שלוש דעות לגבי משך הזמן שהמליחה עושה את החתיכה מלוחה: א) לראב"ן ור"ן, רק לאחר שהחתיכה שהתה במלח כשיעור מהלך מיל (שהוא משך זמן מליחת בשר מדמו, עי' שו"ע סט, ו), המלח מפליט ממנה את כל הלחלוחית והיא נחשבת מלוחה. וכך משמע משו"ע צא, ה. וכ"כ זב"צ כז. ב) לרשב"א ורא"ש, כבר לאחר דקות ספורות מעת המליחה החתיכה מתחילה לפלוט לחלוחית, ומאז היא נחשבת כמלוחה כל עוד היא ממשיכה לפלוט לחלוחית, גם אם עבר שיעור מהלך מיל. וכן דעת ש"ך יא, פר"ח ט, ועוד רבים. ויש מפרשים שכך גם דעת שו"ע (יד יהודה, ערוה"ש צא, ל). ג) יש אומרים שהחתיכה נחשבת מלוחה מעת שהחלה לפלוט לחלוחית ועד סוף שיעור מהלך מיל בלבד, וכתבו תה"ד קנט, ורמ"א צא, ה, שלצורך גדול אפשר לסמוך עליהם. וכן דעת הש"ך במקרה שהכשירו בשר מדמו על ידי מליחה, שבעת סיום מהלך מיל תש כוחו של המלח והחתיכה כבר לא נחשבת כמלוחה ורותחת, וכן פסקו כרתי, פמ"ג, חו"ד ועוד.

ארבע דעות עד כמה המליח מבליע: א) לרמב"ם (מאכ"א טו, לד), רמב"ן וסמ"ג – בכולו. ב) לרא"ה – כדי נטילה. ג) לראבי"ה – כדי קליפה. לכל שלוש הדעות הללו אין הבדל בין אם החתיכה כחושה או שמנה. ד) לרשב"א, רא"ש, רי"ו, אשכול, או"ז, טור ושו"ע (צא, ה; קה, ט), אם החתיכה כחושה כדי קליפה, ואם שמנה בכולה. אלא שכתב רמ"א (שם), שהואיל וקשה להבחין בין שמנה לכחושה, נוהגים לחשוש בכל חתיכה שמא היא שמנה, זולת מאכלים כחושים לגמרי (עי' לעיל בהערה 7).

לשו"ע קה, יא, המליח אוסר את התפל בתנאי שהוא למטה, שתתאה גבר. ולרמ"א והרבה אחרונים גם כשהאיסור למעלה הוא אוסר את התפל.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן