ד – כלי שני, שלישי וגוש

כלי שני הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי שעמד על האש, וכיוון שדפנותיו לא התחממו על האש ככלי ראשון, אין בכוח התבשיל החם שבו לבשל. ואף שהוא עדיין לוהט, כיוון שדפנות הכלי מקררות אותו, אין בכוחו לבשל. אלא שלכתחילה חוששים לדעת הסוברים שיש בכוחו להפליט ולהבליע טעמים בכדי קליפה, ואם נפל למשל קישוא לתוך מרק טרף שבכלי שני, מקלפים את הקישוא והשאר כשר (שו”ע קה, ב, לעיל הלכה א).

כלי שלישי הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי השני, וכיוון שהתרחק בעוד דרגה ממקור החום, כוחו לערב טעמים נחלש, וגם אם הוא עדיין חם מאוד, אין חוששים שמא יבליע ויפליט כדי קליפה במאכלים שיניחו בו. ואף אין חוששים שעירוי היוצא מכלי שני יבליע ויפליט טעמים, אלא דינו כצונן.[4]

גוש: יש אומרים שכל מה שלמדנו שכלי שני אינו מבשל, הוא דווקא בתבשיל שאינו גוש, כגון תבשיל נוזלי שבא במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלי ומצטנן, או תבשיל שמתפורר והאוויר שנכנס בו מצנן אותו. אבל מאכל גושי, כגון חתיכת בשר, פשטידה או תפוח אדמה – חומו נאצר בתוכו, ולמרות שהעבירו אותו מכלי ראשון לכלי שני או לשלישי או יותר, אין הוא מושפע כל כך מהדפנות, וכל זמן שחומו כ’חום שהיד סולדת בו’, בכוחו לבשל או לפחות להבליע טעם בכל המאכל שנגע בו. ויש אומרים, שאין הבדל בין גוש לנוזל, וגם חומו של גוש נשמר בזכות היותו בכלי שבו התבשל, ומעת שהועבר לכלי נוסף חומו הולך ונחלש ואין ביכולתו לבשל ולהבליע טעמים. לכתחילה יש לנהוג כדעת המחמירים, ובמצב של הפסד מרובה כמקילים (חכ”א ס, יב).[5]


[4]. כלי שני: שבת מ, ב: “כלי שני אינו מבשל”. יש אומרים שגם אינו מבליע טעמים (רבנו פרץ, שערי דורא, או”ה הארוך, מהרי”ל). ויש אומרים שמבליע ומפליט כדי קליפה (רשב”א וטור, כמבואר בב”י, ש”ך קה, ה). ויש אומרים שמבליע ומפליט בכולו, שאם נפל קישוא לתוך מרק טרף, כולו יאסר. אבל לא מבליע ומפליט בבת אחת, שאם נפלה חתיכת בשר טרף וקישוא לכלי שני, רק הנוזלים שבכלי השני יאסרו ולא הקישוא (יש”ש, ט”ז קה, ד, עפ”י הראשונים שסתמו שכלי שני מבליע ומפליט). למעשה נפסק בשו”ע ורמ”א קה, ב-ג, שראוי לחוש לדעה שמבליע ומפליט כדי קליפה אבל בדיעבד אינו אוסר ודינו כצונן. וכ”כ בערוה”ש קה, יט. ורבים כתבו שיש להקל בזה רק במקום הפסד (ש”ך, חכ”א וזב”צ).

כלי שלישי: יש שהחמיר שכל זמן שהיד סולדת בתבשיל, גם אם יעבירו אותו לכלי עשירי, מבליע ומפליט כדי קליפה (פר”ח). ויש אומרים שכך נוהגים בכלי שלישי ולא יותר (חת”ס). ורוב הפוסקים סוברים שכלי שלישי דינו כצונן (פת”ש צד, ז; טוטו”ד, שעה”צ תנא, י). וכך הדין אף בעירוי מכלי שני (מ”א תמז, ט; ערך השולחן תנא, ה).

יד נכווית: יש מחמירים וסוברים שכל מה שלמדנו עד כה נוגע למצב של חום שהיד סולדת בו, אבל בחום שהיד נכווית בו, גם בכלי שני יש להחמיר (חכ”א נט, ו). ובפשטות נראה שיחמיר גם בכלי שלישי ויותר. אמנם מקובל להורות כשאר הפוסקים שלא החמירו ביד נכווית אפילו בכלי שני (דרכי תשובה קה, נו; בדה”ש לה, שבט הלוי ט, ע).

אף שדיני בישול בשבת וכשרות דומים, יש ביניהם הבדלים. בשבת הבישול מוגדר כהכנת מאכל להיות ראוי לאכילה, ולכן בשבת מחמירים ב’קלי הבישול’ גם בעירוי מכלי שני (פנה”ל שבת י, ז). אולם באיסורי אכילה הולכים אחר הבלעת טעמים זה בזה, וממילא דין ‘קלי הבישול’ כשאר מאכלים (מהרי”ל, חמודי דניאל, יד יהודה). מנגד, באיסורי אכילה משמעות הבישול גם הבלעת טעמים בלא תהליך עמוק של בישול, ולכן מחמירים בכלי שני בכדי קליפה. באיסור בשר וחלב שני היסודות קיימים, אם נעשה בישול ממש – האיסור מהתורה, ואם רק הבלעת טעמים – האיסור מדברי חכמים.

[5]. המחמירים בגוש הם: איסור והיתר הארוך (לו, ז), יש”ש (חולין ח, עא), תורת האשם, מ”א, זב”צ, רש”ק, עין יצחק. בדעה זו יש אומרים שדין גוש ככלי ראשון שיכול אף לבשל ממש (מ”א שיח, מה, ערך השולחן), ורבים סוברים שהוא יכול להבליע ולהפליט בכל המאכל אבל לא לבשל (מנחת יעקב, חוות דעת, פמ”ג צד, מש”ז יד).

מנגד יש סוברים שדין גוש כדין מאכלים נוזליים, וכ”כ רמ”א צד, ז; קה, ג; לבוש, פלתי, גר”א, משכנות יעקב. וכן הוכיח בחת”ס יו”ד צה, מדברי הראשונים. אמנם גם לדעתם כל זמן שהמאכל לא הונח על כלי, עדיין דינו ככלי ראשון.

כיוון שהמחלוקת אודות גוש שקולה, לכתחילה יש להחמיר, ובהפסד מרובה להקל. וכעין זה כתבו חכ”א ס, יב; יד יהודה, ערוה”ש צד, לב.

תפריט ההלכות בפרק

תפריט הפרקים בספר

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן