ה – ביאור כללי התערובות

הכללים שקבעו חכמים בהלכות תערובות ובליעות, כמו ‘ביטול בשישים’, ‘כלי ראשון מבשל’, הם גדרים שקבעו חכמים כדי להרחיק את האדם ממקרים שבהם יאכל מאכל שניתן להרגיש בו טעם איסור. אבל אין הכוונה לקבוע שתמיד או ברוב המקרים יהיה ניתן להרגיש בטעם האיסור כפי הכללים.

כלומר, למרות שפעמים רבות טעם האיסור בטל בכמות הגדולה ממנו פי ארבעים, כיוון שבמקרים רחוקים, כאשר טעם האיסור חזק הוא מתבטל רק בפי שישים, קבעו חכמים שכל האיסורים יהיו בטלים בשישים. ולכן אם חתיכת בשר טרף נפלה לתבשיל, למרות שפעמים רבות טעמה מתבטל בפי ארבעים, כל זמן שאין בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולו אסור.

לא זו בלבד, אלא שאם לא היה בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת הטרף שנפלה לתוכו, למרות שהוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל נותר באיסורו, מחשש שמא כל טעמו של הטרף יצא לתוכו. לא זו בלבד, אלא שאם אותה חתיכת טרף תשוב ותיפול לתבשיל שני שגם בו לא יהיה פי שישים כנגדה, גם הוא ייאסר. כלומר חוששים שמא כל הטעם יצא לתבשיל הראשון ושמא כל הטעם יצא לתבשיל השני. וכך גם לתבשיל השלישי (שו”ע ורמ”א צח, ד).

יתר על כן, הכלל אינו מחלק בין אם חתיכת הטרף שהתה בתבשיל דקה או שעה (לעיל הערה 2), מפני שאין דרך לקבוע כמה טעם יוצא בדקה וכמה בשעה. לא זו בלבד, אלא שגם אם התבשיל הוסר מהאש, למרות שחומו נחלש, כיוון שלעיתים יש בו עדיין כוח לבשל כמו בהיותו על האש, קבעו חכמים כלל, שגם כלי ראשון שאינו על האש – מבשל, ולכן אם חתיכת הטרף תיפול לתוכו ולא יהיה בו פי שישים כנגדה, כולו יאסר.

כלומר הכללים קובעים גדר למצבי ספק כדי להרחיק את האדם מהאיסור, אבל אינם קובעים שכך המצב בפועל. ולכן אם גוי אמין יטעם את התבשיל ויאמר שאין מרגישים בו טעם איסור, נפתר הספק וכבר אין צורך להשתמש בכללי הגדר, והתערובת מותרת למרות שאין בה פי שישים כנגד האיסור (לעיל לד, ד). אבל כשאין אפשרות לשאול גוי אמין, צריך לנהוג כפי כללי הביטחון. וכיוון שלפעמים תשובתו של הגוי נמצאה לא מדויקת, נהגו שלא להסתמך על גוי, זולת מקרים של הפסד מרובה (לעיל לד, ה).

עוד נראה לבאר, שכל המחלוקות שנחלקו הראשונים והאחרונים בדיני התערובות והבליעות, כמו לגבי עירוי מכלי ראשון וכלי שני וגוש, הן על השאלה עד היכן צריך להרחיק את הגדר כדי למנוע מכשול. והשיטה המרכזית בהלכה היא, שכללי הגדר נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, אבל לא להחמיר חומרה יתירה ולגדור מקרים נדירים ביותר. ואם בפועל מישהו יתקל במקרה נדיר שבו האיסור התבטל על פי הכללים ובכל זאת טעמו מורגש – יפסיק לאכול. ועל מה שאכל לא עבר באיסור, הואיל ונהג על פי הדרכת חכמים ולא התכוון לאכול איסור.[6]


[6]. לכאורה יש לשאול על כל המחלוקות בדיני תערובות ובליעות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, הרי אלו מחלוקות במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו בפועל את המציאות וקבעו על פיה את ההלכה? אלא שקשה לקבוע מה המציאות מפני שהדינים תלויים בטעם שהוא חמקמק וקשה להגדרה, וככל שהאיסור התערב בכמות גדולה יותר כך טעמו הולך ונקלש עד שנמוג, וכשהטעם קלוש אנשים בעלי חוש טעם דק חשים בו ורוב האנשים אינם חשים בו. ויש אנשים שרגישים לטעמים מסוימים ובטעמים אחרים אינם מרגישים. וכן המאכלים משתנים מעונה לעונה וממקום למקום, כך שאותו סוג מאכל לעיתים פולט יותר טעם ולעיתים פחות. לכן לא ניתן לשער בדייקנות את כמות האיסור שיכולה לתת טעם, והוצרכו חכמים לקבוע כללים שהם גדרים שמהווים סייג בפני איסור התורה. וכיוון שכללים אלו נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, פעמים רבות בפועל האיסור מתבטל בפחות מכפי שהכלל קובע, אלא שכל עוד לא היה גוי אמין שבדק זאת, אנו צריכים ללכת על פי כללי הביטחון כמבואר למעלה (עי’ נו”ב קמא יו”ד כח).

עוד נראה לבאר, שכיוון שהכללים נועדו להניח גדר בפני האיסור, יסוד המחלוקות בגדרי הכללים היא על השאלה עד כמה צריך להרחיק את הגדר. וכפי שמצינו בתלמוד (חולין צח, ב) שאפילו על הכלל של ביטול בשישים נחלקו, ויש אומרים שהואיל ולעיתים נדירות האיסור נותן טעם עד פי מאה, האיסורים בטלים רק במאה (הפסוקים שהובאו הם אסמכתא כמבואר בראשונים). ולמעשה נפסק שהאיסורים בטלים בשישים (שם צז, ב; שו”ע צח, א). הרי שלהלכה, הכללים נועדו להעמיד גדר בפני מקרים רחוקים, אבל לא בפני מקרים נדירים ביותר. כיוצא בזה נחלקו הראשונים והאחרונים אודות עירוי, כלי שני, ויד נכווית, ובכל המחלוקות רוב הפוסקים הולכים בשיטה שהכללים צריכים לגדור מקרים רחוקים אבל לא נדירים ביותר. ולעיתים המחלוקות שקולות, הואיל ומדובר במקרה שאינו רחוק ביותר, כדוגמת גוש.

יסוד נוסף, הכללים מוגדרים ולא נתונים להערכה. ולכן אם חתיכת טרף נפלה לסיר ועוד סיר, בכל סיר צריך שיהיו פי שישים כנגדה, שמא פלטה את כל טעמה לתוכו. ואמנם לדעת כמה ראשונים, אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, כבר ברור שלא כולה מעורבת בו, ולכן יש לשער כמה טעם פלטה, ואם להערכה המחמירה ביותר היא פלטה למשל כשיעור חציה, צריך שיהיה פי שישים כנגד חציה ולא כנגד כולה (ראב”ד, רי”ד, לעיל לב, 2). אולם להלכה נפסק, שגם אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, אפשר להתיר את התבשיל רק אם יהיה בו פי שישים כנגד חתיכת הטרף, שאם לא כן הכלל נתון להערכה אישית שתשתנה מאדם לאדם, ועיקר המגמה בקביעת הכלל להסיר ספקות.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן