ו – צלייה

שתי חתיכות בשר האחת כשרה והשנייה טרפה שניצלו או נאפו יחד על האש תוך שהן נוגעות זו בזו, בין היו זו על זו, ובין היו זו לצד זו. אם היתה אחת מהן שמנה, היינו שיש בה שומן, על ידי השומן טעם האיסור מפעפע וחודר בכל חתיכת ההיתר, ולכן אם אין בה פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולה אסורה. ואם היו שתיהן כחושות, כיוון שאין שם שומן שיפעפע בכל החתיכה, יש להסיר מחתיכת ההיתר כדי נטילה, היינו כרוחב אצבע (1.9 ס”מ), והשאר כשר (שו”ע קה, ד-ה).

כיוון שבפועל, פעמים רבות קשה להגדיר את מצב השומן, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות, שאם אין בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – כולה אסורה, שמא אחת החתיכות שמנה. ואם יש בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – יש להסיר ממנה כדי נטילה, שמא שתיהן כחושות. וכל זה במיני בשר שכמעט תמיד ישנו ספק לגבי השמנונית שבהם, אבל במאכלים אחרים, כאשר ברור בעליל ששתי החתיכות כחושות, יש להסיר מהחתיכה הכשרה כדי נטילה בלבד (רמ”א קה, ה; זב”צ מג).[7]


[7]. מבואר בחולין צו, ב, שכאשר איסור והיתר ניצלו יחד, אם האיסור שמן, כדוגמת גדי שנצלה עם חֶלְבּוֹ – “אסור לאכול אפילו מראש אוזנו”, כלומר הואיל וחֵלֶב הגדי שמן, הוא מפעפע בכל הבשר עד שאפילו אוזנו של הגדי נאסרת בעטיו. מנגד, אם היו שניהם כחושים, כגון שצלו ירך עם גיד הנשה, “קולף ואוכל עד שמגיע לגיד”. וכן הדין אם צלו בשר עם חֵלֶב של גדי כחוש. הרי שיש שני דינים: שמן וכחוש, ובשניהם נחלקו הראשונים:

שמן: היתה אחת החתיכות שמנה, בין אם היא המותרת ובין אם היא האסורה, טעם האיסור מפעפע בכל ההיתר, אפילו עד אוזן הגדי. יש אומרים, שאם היה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, כל חתיכת ההיתר נשארת בהיתרה (תוס’, רמב”ם, רמב”ן ועוד). ויש אומרים, שגם אם יש בבשר הגדי פי שישים כנגד החֵלֶב, כולו אסור, מפני ששמנונית החֵלֶב אינה מתפשטת באופן שווה, ועל כל מקום יש ספק אולי היא נמצאת בו בשיעור של יותר מאחד חלקי שישים (רא”ה וריטב”א). ונפסק בשו”ע קה, ה, כדעת הרשב”א, שאמנם ככלל חתיכת ההיתר מותרת, אולם צריך להסיר כדי נטילה (1.9 ס”מ) ממקום המגע של חתיכת ההיתר באיסור, מחשש שטעם האיסור מתקבץ שם יותר.

לדעת רבים גם אם חתיכת האיסור כחושה, כאשר ההיתר שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר (אשכול, טור ושו”ע קה, ה). ויש אומרים שרק אם האיסור שמן טעמו מתפשט בכל ההיתר, אבל אם האיסור כחוש וההיתר שמן, נאסר רק כדי נטילה (רשב”א, פר”ח וגר”א).

כחוש: לשון הגמרא לגבי בשר גדי כחוש שהתבשל עם גיד הנשה שבו: “קולף ואוכל עד שמגיע לגיד”. יש אומרים שבכחוש כל חתיכת ההיתר נותרת בהיתרה, ורק צריך לקלוף ממנה את האיסור שנגע בה (רש”י ורמב”ם). ויש אומרים שכדי קליפה מההיתר נאסר משום מגעו באיסור (רוקח ומאירי). ולדעת רוב הפוסקים צריך לקלוף מההיתר כדי נטילה (תוס’, אשכול, רא”ש, ריטב”א ושו”ע קה, ד).

כתבו כמה ראשונים (הגה”מ, רבנו פרץ ומהרי”ל), שהואיל ואיננו בקיאים בהגדרת כחוש, פעמים רבות מתעורר ספק, האם החֵלֶב שנצלה עם הבשר שמן או כחוש, ויש להחמיר כשתי האפשרויות: אולי הוא שמן ולכן אם אין פי שישים בהיתר כנגד האיסור, הכל אסור. ואולי הוא כחוש, ולכן גם אם יש בהיתר פי שישים כנגד האיסור, יש להסיר ממנו כדי נטילה. וכן פסק רמ”א קה, ה. ובחכ”א ס, ז, כתב שבכל איסור והיתר שניצלו יחד, כיוון ששתי החתיכות חמות, יש לחוש שמא יש בהן שמנונית. מנגד בפרי תואר קה, י, כתב שיש להחמיר רק לגבי חֵלֶב, אבל אם שתי החתיכות הן של בשר כחוש, אין לחוש שמא אחת מהן שמנה. וכתבתי למעלה כדעת זבחי צדק קה, מג, שהכריע שבבשר יש לחשוש תמיד אולי הוא שמן, ובמאכלים אחרים, אם ברור שהם כחושים, יש להקל בכדי נטילה בלבד. ולדעתו, אף בבשר, בהפסד מרובה או בערב שבת, אם ברור ששתי החתיכות כחושות, יש להתיר.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן