כיוון שרצתה התורה שישב כל אדם מישראל בנחלתו, נתנה התורה זכות לבעל השדה או לקרוב אליו לקנות בחזרה את הקרקע שמכר, בלא שתהיה לקונה זכות לסרב, כי זו היא גאולה לקרקע שתחזור לבעליה. שנאמר (שם כה-כז): "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ". ואמנם אין חובה על הקרוב לגאול את השדה, אבל אם יגאל יקיים מצווה.[3]
קבעה התורה שלא יגאלו את השדה לפני שיעברו שנתיים ימים מיום ליום מעת מכירתה, שנאמר (ויקרא כה, טו): "בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ". וגם אם הקונה הסכים, אין שומעים לו. אפשר לבאר, שרצתה התורה שלא ימכור המוכר את שדהו בלב קל תוך מחשבה שברגע שירצה יוכל לקנותה חזרה, אלא ידע שלמשך שנתיים לפחות תילקח ממנו. ובתוך כך גם דאגה התורה לקונה, שיוכל ליהנות לפחות שנתיים מהשדה שקנה (חינוך שלט; אור החיים שם; ערוה"ש לג, ה).
אם אחת השנים היתה שמיטה או שנת שידפון או ריקבון, אינה עולה למניין שנתיים. אבל אם הקונה החליט מדעתו שלא לזורעה, שנה זו עולה למניין שנתיים. מכר את השדה שנה לפני היובל, נותנים לו את השדה לעוד שנה אחר היובל (ערכין, כט, ב; רמב"ם יא, ט-יב). המוכר בית בשדה אחוזה, וכן מקום סלעים או מים שאינו ראוי לזריעה, רשאי לפדותו מיד. ואם לא פדה במשך כל השנים – חוזר ביובל (רמב"ם ט, יג; יב, י; ערוה"ש לד, ג).
אימתי חייב הקונה למכור את השדה בחזרה לבעליה? כאשר הבעלים או קרוביו השיגו את כל הכסף, אבל אם מכרו לשם כך שדה אחרת, או שלקחו לשם כך הלוואה, או שהשיגו רק כדי גאולת חלק מהשדה – אינו חייב למכור את השדה חזרה. שנאמר: "וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ", ולא שמכר לשם כך שדה אחרת או שקיבל הלוואה או שהשיג כדי שיעור חלקה (ערכין ל, א; רמב"ם יא, יז-יח).
התשלום לפי מספר השנים שעוד נותרו ליובל. הרי שמכר את השדה עשר שנים לפני היובל באלף, ורצה הוא או קרובו לגאול אותה אחר שלוש שנים, משלם שבע מאות. ואם בא לגאול אחר שש שנים, משלם ארבע מאות (רמב"ם יא, ה).[4]
[3]. מבואר בקידושין כא, א, שלר' אליעזר חובה על הקרוב לגאול, ולר' יהושע רשות. וכן פסק הרמב"ם יא, יח. ונראה שהכוונה שזו מצוות רשות. וכ"כ הנצי"ב במרומי שדה קידושין שם. כאשר הגואל משלם ופודה את הקרקע, הקרקע נשארת ברשותו עד היובל (רש"י ויקרא כה, יג; ר"ש ומהרי"ט), ויש אומרים שחוזרת מיד לבעליה (אברבנאל וכן משמע מרבנו בחיי).
[4]. לעולם מייפים כוח בעל השדה ומריעים כוח הקונה, וכפי שאמרו במשנה (ערכין ל, א): "מכרה לראשון במאה ומכר ראשון לשני במאתים – אינו מחשב אלא עם הראשון… מכרה לראשון במאתים ומכר הראשון לשני במאה – אינו מחשב אלא עם האחרון…" וכן מבואר שם בגמרא, שהואיל וקניית השדה חזרה נקראת גאולה, הולכים לפי החשבון שלטובת בעל השדה, כדין פדיית עבד עברי שנאמרה בו גאולה. וכן נפסק ברמב"ם יא, טז. גם שדה שנתנה במתנה, חוזרת ביובל (רמב"ם יא, יט).
המוכר שדה לשישים שנה, כיוון שקצב זמן למכירה, אינה לצמיתות ומכירתו מכירה (ב"מ עט, א; רמב"ם יא, ב). וגם אם ימכור ליותר שנים, כיוון שהוא לזמן קצוב – מכירתו מכירה, הואיל ובסוף תחזור ליורשים (ערוה"ש לב, ו). וקשה שלפי זה הוא יכול למכור לאלף שנה, ולבטל בכך את רצון התורה שתהיה לכל אדם מישראל נחלה בארץ. ובאור החיים כה, טו, פירש שהואיל והוא מוכר לשנים, הרי שאינו מוכר את גוף השדה אלא רק את מספר התבואות ואפילו הם הרבה מאוד. ע"כ. ומכל מקום נראה שגם באופן זה יש זכות לבעלים ולקרובים לפדות את הקרקע (ושלא כמנחת חינוך שלט, יח, והובא בדרך אמונה יא, י). ונלענ"ד שכאשר נזכה שהיובל יחזור, והארץ תחולק לכל ישראל, ראוי לתקן שלא ימכרו שדות ליותר מחמישים שנה, זולת קרקעות שמשמשות לבנייה עירונית, שלגביהם ראוי לדון.