ב – דיני היובל ושביתתו

מצווה לנהוג ביובל כמו בשביעית, כלומר לשבות מעבודות הארץ ולהפקיר את הפירות. ומצווה זו תלויה בכך שישראל יקיימו את שלוש מצוות היובל: א) שיתקעו בשופר בבית דין הגדול. ב) ישחררו עבדים. ג) יחזירו את השדות לבעליהן. ואם אחת מהמצוות הללו לא נתקיימה, בטל החיוב לנהוג ביובל כבשביעית (ר”ה ט, ב; רמב”ם י, יג; טו).

בכך מובלט ההבדל היסודי שבין השביעית ליובל. השביעית דומה לשבת, שקדושתה קבועה וקיימת וברכתה מגיעה אלינו מהשמיים, ובלא שום מעשה של בית דין היא מתקדשת וחובה על כל ישראל לשומרה. ואילו היובל מתקדש על ידי עם ישראל: ראשית, בכך שבית הדין שפועל בשליחות כל ישראל מקדש את היובל. שנית, רק לאחר שישראל מקיימים את שלוש המצוות המיוחדות של היובל, היובל מתקדש כשביעית. בשביעית ה’ מרומם אותנו אליו, וביובל נתן לנו ה’ מצווה להתרומם מעצמנו, ועל ידי כך אנו זוכים לעלות למדרגה יותר גבוהה, שיוצרת תנועה אדירה של תשובה בעם ובארץ, בעם על ידי שחרור העבדים, ובארץ על ידי החזרת השדות לבעליהן.

הסתפקו המפרשים בשאלה, מי מעכב את קיום השביתה ביובל. האם צריך שכל ישראל בלא יוצא מהכלל ישחררו את עבדיהם וישיבו את השדות לבעליהן, או שמא די בכך שרוב ישראל יעשו כן, או שאפילו אם אחד מישראל ישחרר את עבדו ואחד מישראל ישיב את השדה שקנה לבעליה, תתקיים השביתה ביובל (ערוך לנר ושפת אמת לר”ה ט, ב). ונראה שבמצב מתוקן, בתי הדין שבישראל לא הניחו לאדונים להמשיך להחזיק בעבדים ובשדות. ואף אם היה מי שהתעקש לעשות כן, כיוון שעשה זאת בגזילה, יכלו בני משפחת העבד ויורשי הקרקע לתבוע אותו בבית הדין.

מתוך כך ניתן להבין משמעות נוספת למצווה שקבעה שהיובל מתקיים רק כאשר כל שבט יושב במקומו, ולא כאשר בני שבט אחד מעורבים בבני שבט אחר (ערכין לב, ב). מפני שכאשר כל שבט יושב במקומו, כל בני השבט מרגישים מחויבות הדדית זה לזה, וכאשר יגיע היובל, האדונים ירגישו מחויבות להשיב את הקרקעות לבעליהן, שאף הם מבני שבטם. וכן ירגישו מחויבות לשחרר את עבדיהם, שאף הם היו מן הסתם מבני שבטם. ואם לא יעשו כן, הרי שכל בני משפחתם ושבטם יתבעו מהם לקיים את מצוות התורה. אבל כאשר בני השבטים מעורבים זה בזה, יתכן שקוני השדות ובעלי העבדים לא ירגישו מחויבות כלפי בני השבט הזר, ויתקשו להתגבר על יצרם, וימשיכו להחזיק בעבדים ובשדות.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן