ז – העבדות והשחרור ביובל

בשנת היובל יוצאים העבדים העבריים לחירות. כדי להבין את המצווה, צריך לבאר בקצרה את הלכות עבדים. בשתי דרכים יכול אדם מישראל להימכר לעבד (רמב”ם הל’ עבדים א, א). א) כאשר גבר עליו דוחקו עד שאין לו אפילו מאכל לנפשו, נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו לעבד, שנאמר (ויקרא כה, לט): “וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ”. ב) גנב שנתפס ואינו יכול לשלם את דמי גנבתו, בית הדין מוכר אותו לעבד, שנאמר (שמות כב, ב): “אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ” (וכן שם כא, ב; דברים טו, יב).

הנמכר על ידי בית הדין בגנבתו נמכר לכל היותר לשש שנים, שנאמר (שמות כא, ב): “שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם”. ואם שנת היובל הגיעה לפני תום שש שנים, יצא לחירות ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): “עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב” (רמב”ם הל’ עבדים ב, ב).

המוכר את עצמו רשאי למכור עצמו ליותר משש שנים, אולם משיגיע היובל יצא לחירות, שנאמר (ויקרא כה, י): “וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ, יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם, וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ”. (רמב”ם הל’ עבדים ב, ג).

עבד שנמכר בגנבתו ורצה להמשיך לעבוד את אדונו לאחר שש שנים, אדונו רוצע את אוזנו במרצע בפני בית דין וימשיך לעובדו עד שנת היובל או עד מות אדונו. שנאמר (שמות כא, ה-ו): “וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי… לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי. וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם”. דרשו חכמים (מכילתא שם): “וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם – עד היובל” (רמב”ם ג, ו-ט). ומדוע רוצעים את אזנו? אמר רבן יוחנן בן זכאי: “אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים (ויקרא כה, נה) – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע” (בבלי קידושין כב, ב). “אוזן ששמעה מהר סיני לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי (שמות כ, ב), ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם – תרצע” (ירושלמי שם א, ב).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן