אין האשה רשאית למכור את עצמה לשפחה, ואף אם נתפסה בגנבתה, אין בית הדין מוכר אותה לשפחה, שנאמר (שמות כב, ב): "אִם אֵין לוֹ וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ", דרשו חכמים: "בִּגְנֵבָתוֹ ולא בגנבתה" (סוטה כג, ב). אשה אינה רשאית לקנות עבדים, שמא יגיעו לזנות (רמב"ם הל' עבדים א, ב).
המצב היחיד שבו אשה יכולה להיות שפחה עבריה הוא בעודה ילדה, כאשר אביה מוכר אותה לשפחה, כדי לסייע בעבודות הבית של אדונה, ובשום פנים אין היתר לאדון לזנות עמה. וההיתר לאב למכור את בתו לשפחה הוא רק במקרה שנעשה עני עד שלא נשאר לו כלום, לא קרקע ולא מטלטלים ואפילו את הכסות שעליו הוא צריך לשלם בחובו. ואף הוא, ברגע שיהיה לו כסף, חובה עליו לפדותה. ואם סירב, בית הדין צריך לכוף אותו לפדותה (רמב"ם שם ד, ב). בכל אופן מכירתה לשש שנים ולא יותר. ואם לפני כן הגיע היובל, או שמת אדונה, או שהחלה להראות סימנים ראשונים של בגרות, היתה משתחררת (שם ד, ד-ה).
הצלה גדולה היתה בכך לילדה, שעל ידי כך, לא גוועה ברעב. שכן יש לדעת שעד לפני כמאתיים שנה, גם במשפחות רגילות, רוב הילדים היו מתים בילדותם ממחלות ותזונה לקויה, וסיכוייה של ילדה ענייה שכזו לשרוד היו קטנים שבעתיים. בנוסף לכך, עבודתה כשפחה בבית משפחה מבוססת היתה מעניקה לה הרגלי עבודה, שיכלו לסייע לה אחר שתשתחרר.
עוד תקווה היתה במכירתה לשפחה, שאולי תמצא חן בעיני אדונה, ואולי ירצה לשאתה לאשה או להשיאה לבנו. לפיכך, אסור לאב למכור את בתו למי שאינו יכול לקדשה לאשה (רמב"ם ד, יא). וכיצד היו נישאים, היו שואלים תחילה את הילדה אם תסכים להתחתן עם אדונה או עם בנו. אם הסכימה, האדון היה אומר לה בפני שני עדים: "הרי את מקודשת לי" או "לבני", והכסף שבו נקנתה לשפחה היה הופך בזה לכסף קידושיה, ובכך נעשתה מאורסת. לאחר מכן היו נערכים לקראת החתונה, שבה היתה נישאת על ידי חופה ושבע ברכות כדת משה וישראל. בדרך כלל היו ממתינים זמן רב בין האירוסין לנישואין כדי שתתבגר. ואף שאם האב השיג כסף, מצווה שיפדה את בתו, אם רצה האדון לייעד את השפחה לאשה, לו או לבנו, מצוות הייעוד עדיפה על מצוות הפדיון, מפני שזו היא טובתה (שמות כא, ז-יא; רמב"ם שם ד, ז-ט).[5]
