ח – הלכות עבדים ודין גר והנמכר לגוי

אסור לאדון לרדות בעבדו בפרך, היינו לתת לו מלאכה שאין בה תועלת כדי להעסיקו שלא יתבטל, או לתת לו עבודה שאין לה קצבה, היינו שאין לה סוף, אלא עליו לומר לו עבוד עד שעה זו בגפנים, או עדור את השורה הזו בגפנים וכיוצא בזה (רמב”ם הל’ עבדים א, ח). וכן אסור להעבידו במלאכות שנחשבות בזויות מאוד, כגון שידרוש ממנו לחלוץ מנעליו. ואף שמותר לשכור פועל בן חורין שיעבוד בהן, העבד שנפשו שפלה עליו, מצטער בהן יותר, ולכן אסור להשפילו בהן (שם ז).

צריך האדון להשוות את העבד אליו במאכל, במשקה, בכסות ובמדור, שנאמר (דברים טו, טז): “כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ”, שלא יהיה האדון אוכל פת נקיה ונותן לעבד פת קיבר, ולא יהיה האדון שותה יין ישן והעבד יין חדש, שלא יהיה האדון ישן על גבי כסת והעבד על גבי תבן. זהו שאמרו חכמים: “כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו” (קידושין כ, א; רמב”ם שם א, ט).

הקונה עבד נשוי, צריך לפרנס את אשתו וילדיו כפי אותה רמה, אע”פ שהם אינם צריכים לעבוד. ואם התחתן בהיותו עבד בלא הסכמת אדונו, אין האדון צריך לפרנס את אשתו והילדים שייוולדו לו. ואם הסכים האדון שיתחתן, על האדון לפרנס גם את אשתו וילדיו (רמב”ם שם ג, א-ב).

גר צדק אינו נמכר לעבד, שנאמר (ויקרא כה, מ-מא): “עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ… וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב”. הרי שתנאי הוא שתהיה לו משפחה שאליה יוכל לשוב, ועל ידי כך גם בשנות עבדותו לא יאבד את חוט תקוות חירותו, ויוכל אח”כ להשתקם. אבל הגר שאין לו משפחה לשוב אליה, אינו נמכר (רמב”ם שם א, ב).

כשבית הדין היה מוכר לעבדות את מי שנתפס בגנבתו, היה מוכרו ליהודי או לגר צדק בלבד. גם למוכר עצמו לעבדות אסור למכור את עצמו לגוי, אבל אם עבר ומכר את עצמו לגוי, אפילו היה הגוי עובד עבודה זרה, מכירתו מכירה (רמב”ם שם א, ג). ואף שעבר בכך עבירה, מצווה על קרוביו לפדותו, כדי שלא יתבולל בגויים. לא פדוהו קרוביו, מצווה על כל אדם לפדותו. וישלמו לאדון לפי מספר השנים שנותרו עד היובל (רמב”ם שם ב, ז-ח). אם לא נמצא מי שיפדה אותו, יצא לחופשי ביובל. שנאמר (ויקרא כה, מז-נה): “וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ (גוי הגון שיושב עמך), אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר (עובד עבודה זרה). אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל. וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ. אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים, לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ. וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ, כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ, לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ. וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן