פרק פרק יג - סדר קרבנות

נהגו לקרוא בכל בוקר לפני התפילה את פרשת התמיד. ואמנם אין על כך תקנת חכמים, ולכן אין אמירתה נחשבת לחובה. אולם כיוון שהמנהג מבוסס על דברי חכמים בתלמוד (להלן הלכה ג), ואף תיקנו חכמים את זמן תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, לפיכך נהגו רבים לומר את פרשת התמיד בכל יום, עד שאמירתה נחשבת כמנהג חשוב מאוד, ויש שאף מחשיבים אותה כמנהג מחייב.

וכן נכון לומר בכל יום לפני התפילה את פרשת הקטורת, שאף היא היתה מוקטרת בכל יום, ובזוהר (ויקהל ריח, ב) שבחו מאוד את האומרה בכל יום. וגם הממהר, ראוי שישתדל לומר לכל הפחות את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת.

טוב לומר גם את שאר הפרשיות והתפילות המודפסות בסדר הקרבנות, ולכל הפחות טוב לאומרן לפרקים.^[1]

מי שאין לו זמן לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת וכל פסוקי דזמרה, יותר טוב שידלג על מזמור ל' ("מזמור שיר חנוכת הבית", "ארוממך ה'") כדי לאומרם. ואם לא יספיק לו הזמן, ידלג גם על 'הודו לה". ואף על 'ויברך דוד' ושירת הים ו'יהי כבוד' נכון לדלג כדי לומר את פרשת התמיד ופסוקי הקטורת. מפני שיסוד אמירת פרשת התמיד והקטורת מדברי התלמוד, ואילו פרקים אלו נוספו לפסוקי דזמרה על ידי הסבוראים והגאונים. אבל על עיקר פסוקי דזמרה, כלומר על 'ברוך שאמר', 'אשרי' עד סוף ההללויות ו'ישתבח', לא ידלג כדי לומר את פסוקי הקרבנות. מפני שעיקר פסוקי דזמרה נתקנו לחובה, ואף תקנו ברכות על אמירתם.^[2]

הקרבנות מבטאים את הקשר המוחלט שבין ישראל לאביהם שבשמיים. קשר של כיסופים עזים כל כך אל מקור החיים, אל השלימות המוחלטת, עד נכונות למסור את הכל לה', אפילו את החיים עצמם. לעיתים, כאשר האדם חש את הניגוד החריף שבין נשמתו הטהורה לגופו ותאוותיו המושכים אותו מטה אל השפלות והחטא, רצון זה מתגבר, וכדי לכפר על נפשו הוא רוצה למסור את נפשו על קידוש ה', ולהקריב עצמו לה'. אלא שהקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה ויהיה שותף פעיל בתיקון העולם, ולכן הכיסופים הללו לדבקות מוחלטת באלוהים באים לידי ביטוי בקרבנות. כך, במקום שהאדם יקריב את עצמו, הוא מקריב את בהמתו. וכפי שאברהם אבינו היה מוכן לקיים את צו הבורא ולהקריב לה' את יצחק, בנו יחידו, אולם ה' ציווהו שלא לשלוח יד ביצחק, וזימן לו איל להקריבו במקומו.

בסדר התפילה יש ארבעה שלבים, והקרבנות הם השלב הראשון. בעקבות השינה האדם שוקע לתוך גשמיותו, וכדי שיוכל לעמוד לפני ה' בתפילה, הוא צריך תחילה להתעורר ולזבוח את נפשו לרבונו של עולם על ידי אמירת הקרבנות. מתוך כך יוכל אחר כך לטהר את עצמו בשירות ותשבחות של פסוקי דזמרה. מתוך כך יוכל לקבל על עצמו עול מלכות שמיים בקריאת שמע וברכותיה. ומתוך כך יוכל לעלות למדרגה העליונה של התפילה בעמידה, שבה הוא עומד לפני רבונו של עולם, ומשבח ומבקש ומודה. ועל ידי כך מתווספת ברכה לעולם.

בחכמת הנסתר מבואר, כי ארבעת השלבים של התפילה הם כנגד ארבעה עולמות, ובסדר התפילה אנו עולים מהעולם הנמוך ועד העולם העליון. הקרבנות כנגד עולם העשייה, פסוקי דזמרה כנגד עולם היצירה, ברכות קריאת שמע כנגד עולם הבריאה, ותפילת עמידה כנגד העולם העליון – עולם האצילות.

תחילת עבודת ה' היא בזה שהאדם מקבל על עצמו באופן הברור ביותר כי ה' הוא האלוהים, ואין לחומריות ולחיי העולם הזה שום ערך כל זמן שאינם קשורים לעבודת ה'. הקרבת הקרבנות מבטאת באופן המעשי והמוחשי ביותר את זביחת החומריות וחיי העולם הזה לפני ה'. לכן אמירת הקרבנות מכוונת כנגד עולם העשייה, מפני שבעולם העשייה כל הרעיונות הגדולים באים לידי ביטוי באופן מוחשי ומעשי.

לאחר מכן אנו אומרים פסוקי דזמרה, המכוונים כנגד עולם היצירה. אחר שזבחנו את החומריות, הרוח השתחררה מכבליה והיא יכולה להתבונן בפלאי הבריאה ולזמר ולשבח לה'.

מתוך התרוממות הרוח שהגענו אליה בפסוקי דזמרה, אנו מסוגלים להכיר במקור האלוקי, ולקבל על עצמנו עול מלכות שמיים שלימה. בקרבנות עדיין לא עמדנו באופן שלם על יסודות האמונה, רק הבענו את הנכונות לתת את הכל למען האמונה. אולם אחר הקרבנות ופסוקי דזמרה, אנחנו יכולים להתעלות לאמונת הייחוד, כפי שהדברים מבוארים בקריאת שמע ומורחבים בברכותיה. וזה כנגד עולם הבריאה, שבו אנו עומדים על שורשי הדברים.

מתוך כך אנו עולים למדרגה העליונה של עולם האצילות, שבה אנו דבקים ברבונו של עולם ומזדהים עם האידיאלים האלוקיים. לפני כן עמדנו למולו והקרבנו את עצמנו לפניו, זמרנו שירות לפניו, קיבלנו על עצמנו את עול מלכותו; ועתה בתפילת עמידה אנו דבקים ומזדהים עם רצונו לגלות את שמו בעולם, ומתוך כך אנו מברכים אותו ומשפיעים ברכה לעולם.

לאחר מכן, אנו יורדים בסדר העולמות. תפילת תחנון עדיין כנגד עולם האצילות. ב'אשרי' ו'קדושא דסידרא' הננו מורידים את השפעת התפילה לעולם הבריאה. לאחר מכן, ב'שיר של יום' לעולם היצירה, וב'פיטום הקטורת' לעולם העשייה (ראו כה"ח מח, א, בסופו, ד"ה 'ודע הקדמה').

אמרו חכמים (תענית כז, ב; ומגילה לא, ב) שבשעה שכרת ה' ברית עם אברהם אבינו, והבטיח לו ולזרעו את הארץ לרשתה, שאל אברהם אבינו את הקב"ה: רבונו של עולם, שמא חס ושלום יחטאו ישראל לפניך, ואתה עושה להם כפי שעשית לדור המבול ולדור הפלגה? אמר לו הקב"ה: לא אעשה להם כך. שאל אברהם אבינו: במה אדע שלא תכרית את שמם? ענה לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת וכו'. רמז לו בזה, שהקרבנות יהיו העדים לכך שישנו קשר נצחי בין ישראל לה', שגם אם יימצאו בהם חטאים, אין זאת אלא מפני השפעה חיצונית, אבל בשורשם הם צדיקים וקשורים לה'. ולכן, על ידי הקרבת הקרבנות שמבטאים את הקשר המוחלט של ישראל לה', יתכפרו החטאים.

אמר לפניו אברהם אבינו: רבונו של עולם, ומה יהיה בשעה שבית המקדש יחרב, במה יתכפרו עוונותיהם? ענה לו הקב"ה: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפנַי קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם".

עוד אמרו, שכל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם, וכן בתורת כל הקרבנות (מנחות קי, א).

העניין הוא, שלכל מעשה שנעשה בעולם ישנה נשמה פנימית, ודברי התורה העוסקים במצווה הם הנשמה של אותה המצווה. במיוחד הדברים אמורים לגבי הקרבנות, שעיקר עניינם לבטא את הקשר לה'. לכן, כשאי אפשר להקריב בפועל את הקרבנות, הלימוד בהם נחשב כתחליף להקרבתם (ראו מהר"ל גבורות ה' פרק ח).

פותחים בפרשת העקדה, מפני שהנכונות של אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו היא הקרבן הנעלה ביותר, והיא היסוד לכל מצוות הקרבנות. ועוד, שאמירתה מעוררת את הלבבות לאהבת ה' ועבודתו במסירות נפש. ועוד, שבאמירתה אנו מזכירים את זכות אבותינו, וזה מה שאנו מבקשים אחר פרשת העקדה, שבזכות עקדת יצחק ירחם ה' עלינו ויגאלנו.

לאחר מכן נוהגים לומר דברי התעוררות לקראת התפילה ועבודת ה', ומזכירים בהם 'שמע ישראל', ועל פי הירושלמי חותמים בברכה: "ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים", וכך הוא נוסח אשכנז. ולנוסח ספרד, הואיל ובתלמוד הבבלי לא נזכרה ברכה זו, אומרים: "ברוך המקדש שמו ברבים" בלא הזכרת השם.^[3]

אחר כך מגיעים לפרשיות הקרבנות עצמן. למנהג אשכנז, אומרים תחילה את פרשת הכיור ותרומת הדשן, שבהן היו מתחילים הכהנים את עבודת המקדש בכל בוקר. ועוד שעל ידי רחיצת הידיים והרגליים בכיור היו הכהנים מיטהרים לקראת עבודתם, ויש באמירת פרשת הכיור היטהרות לקראת התפילה.

אחר כך הכל אומרים פרשת התמיד, ומבקשים שתהיה אמירתה נחשבת כהקרבת התמיד. לאחר מכן אומרים פסוקי הקטורת, ודברי חכמים על פיטום הקטורת.

מוסיפים לומר פסוקים לסגולה, ואומרים "אביי הוה מסדר סדר המערכה", שהוא סיכום קצר של סדר העבודה במקדש. ואומרים פיוט 'אנא בכח' שרומז על העלאת הקרבנות, ומסיימים בתפילה שיהא שיח שפתותינו נחשב כאילו הקרבנו את קרבן התמיד.

את סדר הקרבנות צריך לומר אחר שעלה עמוד השחר, שאז הוא זמן הקרבת הקרבנות (שו"ע א, ו; מז, יג). יש אומרים שטוב לאומרו בעמידה, כדוגמת הכהנים שהיו עומדים בעת הקרבת הקרבנות (עפ"י מ"א ועי' מ"ב מח, א). ולרוב הפוסקים אין צריך לעמוד, וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (כה"ח א, לג).

לאחר מכן אומרים פרק "איזהו מקומן של זבחים" (זבחים פ"ה). שתי מגמות לאמירתו: האחת, שהוא מבאר את מקום זביחתם והזאת דמם של כל הקרבנות, ואמירתו כנגד הקרבת אותם הקרבנות. השנייה, כדי שכל יהודי ילמד בכל יום מקרא, משנה ותלמוד (עי' קידושין ל, א), באמירת פרשת התמיד ייצאו ידי מקרא, כשיקראו פרק זה ייצאו ידי משנה, ואח"כ יאמרו את הברייתא של רבי ישמעאל על שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, וייצאו ידי תלמוד.

ואף שכתוב בשולחן ערוך (או"ח א, ה), שטוב לומר את כל פרשיות הקרבנות, היינו את פרשת עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם (מפרשיות ויקרא וצו). למעשה לא נהגו לאומרם, ואף לא הדפיסום בסידורים. ויש אומרים שבאמירת פרק "איזהו מקומן של זבחים", שבו מוזכרים כל הקרבנות, יוצאים במידה מסוימת ידי לימוד עניינם (שועה"ר א, ט, אשל אברהם). ראוי בכל שנה כשמגיעים בקריאת התורה לפרשיות 'ויקרא' ו'צו' – ללומדן היטב, שהלימוד בהן נחשב כהקרבת הקרבנות (מנחות קי, א).

כפי שלמדנו (בהלכה א), המנהג הנכון לומר בכל יום פסוקי פרשת התמיד ופסוקי הקטורת, לפיכך נבאר מעט את עניינם.

קרבן התמיד הוא החשוב שבקרבנות, מפני היותו הקבוע ביותר, שבכל יום מימות השנה היו מקריבים אותו, אחד בבוקר ואחד בין הערביים, ועל כן הוא הקרבן שמבטא את הקשר הקבוע שבין ישראל לאביהם שבשמיים.

כל ישראל היו שותפים בו, שהיה נקנה מכספי מחצית השקל שכל יהודי, בין עני בין עשיר, תרם בכל שנה למקדש, ועל כן הוא מבטא את אחדות ישראל.

כיוון שישראל הם הלב שבאומות, נמצא שעל ידי קרבן התמיד באה לידי ביטוי אחדותו של ה', שכל העולם כולו מתקשר על ידי קרבן התמיד האחד אל מקור חייו (מהר"ל נתיב העבודה א).

מסלול החיים מורכב מלידה, צמיחה ולבסוף מוות. בכל יום מתים אנשים, חלקם מזקנה, אחרים מתאונות או מחלות. גם בעולם החי, בכל יום מתים מיליארדי בעלי חיים. וכך גם בעולם הצומח, בכל יום מגיעים מיליארדי עצים, שיחים ופרחים לקיצם, והם נובלים וקמלים. השאלה הגדולה היא, מה המשמעות של כל התהליך הזה, האם זהו מעגל סתמי של חיים ומוות ללא מטרה ותוחלת, או שמא יש כאן כיוון כללי, שאליו כל החיים שואפים. בקרבן התמיד ישנה תשובה לשאלה המרכזית הזו. העולם כולו שואף להתעלות אל השלימות, חלק מן ההתעלות נעשה על ידי הצמיחה והגדילה, וחלק אחר נעשה על ידי הכליון. הכליון אינו סתמי, למעשה הוא קרבן, הוא מבטא שאיפה לשלימות. וכיוון שאי אפשר להגיע בעולם הזה אל השלימות, אחר השלמת כל הפעולות וההתעלות האפשרית, הרוח ממשיכה להשתוקק להתרוממות והתעלות, והגוף מזדקן, כְּלֵי החומר הולכים ונשׁחקים, והרוח ניתקת מהגוף ומתרוממת ושבה למקורה. לשם כך היו הכהנים מקריבים במקום המקודש ביותר בעולם את קרבן התמיד, אחד בבוקר ואחד בין הערביים. קרבן זה היה נציג של כל אותם חיים שנסתיימו באותו יום בעולם. על ידי קרבן התמיד ניתנה להם משמעות, שהם שבים למקורם, והם עולים לריח ניחוח לה' (עיין מהר"ל נתיב העבודה א).

כמו קרבן התמיד גם את הקטורת היו מקטירים בכל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בין הערביים. אלא שקרבן התמיד בא לתת ביטוי גלוי לקשר שבין ישראל לה', ובין כל הברואים שבעולם למקור חייהם, ועל כן היו מעלים את איברי התמיד על המזבח החיצוני הגלוי לכל. ואילו הקטורת באה לתת ביטוי לקשר הפנימי העמוק שבין ישראל לה', ועל כן היו מעלים את הקטורת על המזבח הפנימי שבתוך המקדש. קרבן התמיד מקשר את כל הברואים בצידם הגשמי והמוחשי אל ה', ועל כן הקרבן הוא הדם שהיו זורקים על המזבח, והאיברים שהיו מעלים על המזבח. ואילו קרבן הקטורת הוא רוחני דק, שהוא הריח הטוב היוצא מסממני הקטורת.

על ידי הקטורת מופיע בעולם אור עליון רוחני, שמאיר אל הנשמה הפנימית שבכל הברואים, וקושר את הכל אל הקודש. ועל כן היתה נעשית מסממנים שעושים ריח טוב, שהריח הוא התענוג הדק והרוחני ביותר שיש בעולם. בנוסף, הריח מתפשט לכל עבר, לרמז על ההשפעה הפנימית של ההארה הרוחנית על כל הברואים, לקשרם לקדושה ולרומם את מדרגתם (עולת ראיה עמ' קלה).

אחד עשר סממנים היו בקטורת, והיו שוחקים את כולם היטב היטב, כדי לאחדם לגמרי, שעל ידי כך ריחם הטוב היה עולה יפה. והרמז בזה, שעל ידי איחוד גמור של כל הכוחות למען מטרה קדושה – נעשה העולם מתוקן.

אחד הסממנים המרכזיים שבקטורת הוא החלבנה, שרומז לפושעי ישראל, שאף הם בשורשם קשורים לקדושת ישראל. ריחה של החלבנה היה רע ביותר, אלא שבתוך התערובת המיוחדת של הקטורת היה ריחה משתנה לטובה, ובמקום לקלקל את ריח הקטורת, היה החלבנה משביח את ריחה של הקטורת ביותר. ללמדנו, שכאשר כל הכוחות שבישראל מתאחדים למען מטרה קדושה, מתגלה סגולתם הפנימית של פושעי ישראל, ואף הם מצטרפים ומועילים לתיקון העולם (עיין עולת ראיה ח"א עמ' קלו-קלח).