ז – המקומות החייבים במזוזה

א – חדרי הבית החייבים במזוזה

כל פתחי הבית וחדריו חייבים במזוזה. ואף שקבע אדם מזוזה בפתח הראשי של ביתו, חובה עליו לקבוע מזוזה בכל פתחי חדריו, שכל חדר שגודלו ארבע על ארבע אמות כבר נחשב בית, והתורה ציוותה (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”.

‘בית’ הוא חדר שמשמש את האדם לצרכיו השונים. גם חדרים שלעיתים נעשים בהם דברים שנראים לכאורה כלא מתאימים לכבודה של המזוזה, כדוגמת חדרי שינה שלעיתים רגילים להיות בהם בלא בגדים או חדרי ילדים שרגילים לחתל בהם תינוקות, חייבים במזוזה, שכן התורה ציוותה לקבוע מזוזות בפתחי הבתים, וכך היא דרכו של בית.

אמנם חדרים שכל ייעודם הוא לתשמיש שאינו מכובד, כחדרי שירותים, חדר לפחי אשפה או לעיבוד עורות; וכן חדרים שכל ייעודם לשימוש בגילוי הגוף, כמו חדרי רחצה, מקווה וחדרי הלבשה, חדרי לידה וניתוח – כיוון שעיקר ייעודם לשימוש שאינו מכובד, אינם נחשבים בית ופטורים ממזוזה (שו”ע רפו, ד).

גם חדרים שנועדו לשימוש מסוים בלבד, כדוגמת חדר אורחים, חדרי ארונות לבגדים, מְזָווה לדברי מאכל או מחסן לכלי עבודה, חייבים במזוזה. וכן דירת נופש שבאים אליה לפרקים, חייבת במזוזה. גם מקלט חייב במזוזה, הואיל ויש בו רהיטים והוא נועד למגורים בעת מלחמה, וגם בעת שלום לעיתים משתמשים בו לצרכים שונים. אבל אם הוא ריק מרהיטים, ואינו משמש לשימושים נוספים מלבד מיגון בעת מלחמה – פטור, הואיל והוא נחשב כדירת ארעי, וכפי שנלמד בהמשך (הלכה ה), דירת ארעי פטורה ממזוזה (דבר יהושע ד, כא; בנין אב ח”א מד, ד)^[1]

ב – מחסנים, מפעלים ועסקים

מחסנים וחנויות חייבים במזוזה. ואמנם יש סוברים שאם המחסן אינו צמוד לבית אלא נמצא במבנה אחר רחוק מהבית, כיוון שהוא לא נועד למגורים פטור ממזוזה. אולם להלכה כל חדר שמשמש לאחסון חפצים נחשב דירה וחייב במזוזה בברכה, קל וחומר שחנות חייבת במזוזה בברכה, שכן לעיתים אוכלים בה.

משרדים, בנקים וכל כיוצא בזה, חייבים במזוזה, הן מפני הרהיטים והחפצים שבהם, והן מפני שלעיתים אוכלים בהם.

מפעלים, מוסכים ובתי מלאכה, חייבים במזוזה, ובכלל זה החדרים שבהם עובדים והחדרים שמשמשים כמחסן (רב פעלים ח”ב יו”ד לו). חדרי קירור והקפאה פטורים ממזוזה, כיוון שאינם ראויים לדירה (חובת הדר ב, הערה יב).

יהודי שיש לו מלון או צימר, חייב לקבוע מזוזות בדלתות כל החדרים, ואף שהוא עצמו אינו מתגורר בהם, כיוון שנעשו כדי שיוכל להשכירם לאורחים שלו, הרי שהם נחשבים כחדרים שהוא משתמש בהם (ערוה”ש רפו, מח; להלן הערה 16).

בית מטבחיים: חדרים שיש בהם צחנה – פטורים, וחדרים שאין בהם צחנה, כדוגמת חדרי המבואה והמשרדים שיושבים בהם ומקבלים לקוחות – חייבים.^[2]

ג – בתים ציבוריים

בית ספר חייב במזוזה בברכה, הואיל והוא משמש כבית לתלמידים ולמורים ששוהים בו שעות מרובות ביום לצורך לימוד ואף לצורך אכילה. החובה לקבוע מזוזות מוטלת על הנהלת בית הספר. כאשר אחד המורים, העובדים או התלמידים הבוגרים קובע את המזוזה – יברך “לקבוע מזוזה”. וכשמכבדים אדם אחר – יברך “על קביעת מזוזה” (לעיל ו, ג).

בתים וחדרים שבמחנות צה”ל חייבים במזוזה.^[3]

בתי חולים, מרפאות ובתי אבות ששייכים ליהודים, חייבים במזוזה. וכן דין בתי חולים, מרפאות ובתי אבות ששייכים למדינת ישראל או לקופת חולים שרוב חבריה יהודים (הרב אונטרמן והרב ניסים, שבט מיהודה יו”ד מה). בית חולים של נוכרים, גם יהודים שמאושפזים בו פטורים ממזוזה עד שלושים יום. ואם הם נמצאים שם יותר משלושים יום, חייבים לקבוע מזוזה בחדרם כדין אורח במלון (להלן הלכה יב; עי’ מהרש”ם ו, קטז). והוא הדין בבית אבות. אך אם יש חשש ממשי ששונאי ישראל יבזו את המזוזה, אפילו אם בית החולים או בית האבות שייך ליהודים, אין לקבוע בו מזוזה (ש”ך רפו, ז).

יש אומרים שאסיר הכלוא בבית סוהר ששייך לנוכרים, למרות שהוא כלוא בו יותר משלושים יום, פטור ממזוזה, מפני שאין זו דירה של כבוד (בית הילל). אולם לדעת רוב הפוסקים, הואיל ובפועל הוא גר שם, וגם דירה בעל כרחה נחשבת דירה – חובה עליו לקבוע מזוזה בדלת תאו (שער אפרים פג; תשובה מאהבה). בארץ ישראל, כיוון שבית הכלא שייך למדינת ישראל, חובה על הנהלת בית הכלא לקבוע מזוזות בכל החדרים (משפטי עוזיאל ו, עז). אך בתאים שבהם אסירים שונאי ישראל עלולים לבזות את המזוזה, אין לקבוע מזוזה (ש”ך רפו, ז).^[4]

ד – בית כנסת ובית מדרש

בית כנסת פטור ממזוזה, מפני שהמצווה לקבוע מזוזות בבית דירתו של אדם, שנאמר (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ“, ואילו בית כנסת הוא מקום קדוש שאינו עשוי לדירה. אמנם אם בית הכנסת נועד גם לדירת מגוריו של שמש בית הכנסת, כל הפתחים שדרכם נכנסים לבית דירתו – חייבים במזוזה. כמו כן, כאשר נהגו לשכן אורחים עניים בבית הכנסת, כל הפתחים שדרכם נכנסו למקום שבו האורחים העניים היו ישנים ואוכלים, היו חייבים במזוזה (יומא יא, ב; רמב”ם מזוזה ו, ו; שו”ע רפו, ג).

לדעת רוב הראשונים, גם בית מדרש פטור ממזוזה, הואיל והוא מקום קדוש שלא נועד לדירה (בה”ג, רמב”ם, ריטב”א, ועוד), ואף אם אוכלים ושותים בו, זהו רק לצורך הלימוד כדי למנוע ביטול תורה (להלן יב, ז). ויש אומרים, שהואיל ויושבים בבית המדרש כל היום, ולעיתים אף אוכלים ושותים בו, הרי הוא דומה למקום דירתו של האדם, וחובה לקבוע בו מזוזה (מהר”ם מרוטנבורג, מרדכי). למעשה, נכון לקבוע בו מזוזה בלא ברכה (שו”ע רפו, י). כיום בתי הכנסת משמשים גם כבתי מדרש, ולכן גם בהם נוהגים לקבוע מזוזות בלא ברכה (ראו רוח חיים פלאג’י רפו, ג; קונטרס המזוזה רפו, פט).

יחיד שייעד חדר ללימוד תורה, חייב לקבוע בו מזוזה, הואיל והוא ראוי גם לשאר שימושי הבית (תוס’ יומא יא, ב, ‘שאין’; פת”ש רפו, ט; מקדש מעט לא).

בתי מדרש שנקבעו מתחילה כמקום שמיועד גם לאכילה ולסעודות, כדוגמת בתי מדרש חסידיים, ואף קוראים להם ‘שטיבלך’ (בית קטן) ולא בית מדרש, נוהגים לקבוע בהם מזוזה בברכה (ראו להלן יב, 7).

מבנה בית כנסת או בית מדרש שיש בו גם חדרים שלעיתים קובעים בהם סעודות מצווה, צריך לקבוע מזוזה בברכה בכל הפתחים שדרכם מגיעים לאותם חדרים.^[5]

ה – דירת ארעי – ספינה, קרוואן

דירת ארעי, כגון סוכה בחג הסוכות ודירה שבספינה, פטורה ממזוזה. מפני שחובת המזוזה היא בדירת קבע, שנאמר (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ“, ודירת ארעי אינה נחשבת ביתו של האדם (רמב”ם מזוזה ו, ט; שו”ע רפו, יא).

בעבר, גם מלחים שהיו גרים בבית שבספינה יותר משלושים יום, היו פטורים ממזוזה, הואיל והדירה שבספינה היתה דירת ארעי (חיים שאל ב, כב). אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח תעשיית הברזל והפלדה והמצאת מנועי הקיטור, החלו לבנות ספינות יציבות וגדולות פי עשרה, שהמגורים בהן נעשו נוחים בהרבה. לפיכך, כבר בסביבות שנת תר”ס (1900), פסק בעל ‘ערוך השולחן’ (רפו, כז), שחובה לקבוע מזוזה בדירות שבספינות הגדולות שעשויות לדירת קבע. מאז הספינות הלכו וגדלו פי כמה וכמה, והדירה שבהן נחשבת יותר כדירת קבע. ואף ספינות מסע ונופש קטנות (יאכטות), נעשו נוחות בהרבה. לפיכך, ספינת מסע ותיירות שבבעלות יהודי, שהדירות שבה נוחות, ולעיתים שוהים בהן מעל שלושים יום, חדרי המגורים והאוכל שבהן חייבים במזוזה בברכה. אבל ספינות קטנות או גדולות שאין בהן מגורים נוחים – פטורות.

ספינות גדולות ונוחות בבעלות נוכרי, נראה שגם מלחים ותיירים יהודים שנמצאים בהן יותר משלושים יום, פטורים ממזוזה (עי’ להלן הלכה יב בדין לן בפונדק למעלה משלושים יום בחו”ל).^[6]

חדרים שברכבות, פטורים ממזוזה, אף על פי שנועדו לשינה, כי הם נחשבים דירת ארעי, ועל אחת כמה וכמה שחדרי הלינה במטוסים פטורים ממזוזה.

רכב קרוואן שדרים בו בקביעות, חייב במזוזה בברכה. ואף שלעיתים נוסעים בו ממקום למקום, כיוון שגרים בו מגורי קבע, הוא חייב במזוזה. אמנם אם הקרוואן משמש למטרות נופש מספר פעמים בשנה, ובכל פעם שוהים בו פחות משלושים יום, הוא נחשב כדירת ארעי ופטור ממזוזה.^[7]

ו – שערי ערים, חצרות ובית שער

שערי ערים וחצרות חייבים במזוזה, שנאמר (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. שְׁעָרֶיךָ הם שערי הערים והחצרות. הרי שבנוסף לפתח הבית שחייב במזוזה, גם שער העיר או החצר, שדרכו עוברים כדי להגיע אל פתח הבית, חייב במזוזה. כשם שהמזוזה מקדשת את הבית שמגן על האדם, כך היא מקדשת את הגדר והחצר שמקיפות את ביתו, ואת חומת העיר וכל רחובותיה וחצרותיה. וכשם שמברכים על קביעת מזוזה בפתח הבית, כך צריך לברך על קביעת מזוזה בפתח השער. כדי שהשער יהיה חייב במזוזה, צריך שהעיר או החצר תהיה מוקפת מחיצה מכל צדדיה, ויהיה לה שער עם צורת הפתח (משקוף ומזוזות) שדרכו נכנסים לבתים (יומא יא, א; שו”ע רפו, א; חדרי דעה א).

גם בית שער, שהוא חדר מבואה לקראת הכניסה לסלון או לחדרי הבית – חייב במזוזה. ואף שאינו משמש לשינה או לאחסון אלא רק למעבר, כיוון שהוא משמש כמבוא לחדרים שחייבים במזוזה, יש לו חשיבות ואף הוא חייב במזוזה כמותם (שו”ע רפו, ז). כמו כן, פתח בניין שדרכו נכנסים למבואת הבניין, וכן פתח שדרכו נכנסים לחדר המדרגות – חייב במזוזה.^[8]

ז – גודל הבית

בית שאין בו ארבע על ארבע אמות (1.82 על 1.82 מטר), פטור ממזוזה, מפני שהמצווה לקבוע מזוזה על פתח בית, שנאמר (דברים יא, כ): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ“, ומקום שקטן מכך אינו נחשב בית (סוכה ג, א; שו”ע רפו, יג; ראו פנה”ל סוכות ב, 1).

כאשר יש בבית או בחדר שטח של ארבע על ארבע אמות שלא בצורה מרובעת, כגון שאורכו שמונה אמות ורוחבו שתי אמות. יש אומרים שחייב במזוזה, כי העיקר שיהיה שטח של ארבע על ארבע אמות, כלומר שש עשרה אמות מרובעות (רמב”ם; ריא”ז). ויש אומרים שאם אין רוחבו ארבע אמות, אינו ראוי לדירה ופטור ממזוזה (רא”ש; טור; רבנו ירוחם). למעשה, מאחר שיש בזה מחלוקת, יש לקבוע שם מזוזה ללא ברכה (ש”ך רפו, כג).

בית או חדר שיש בו ארבע על ארבע אמות, אפילו הכניסו לתוכו חפצים רבים והתקינו בו ארון קיר וכיור שמיעטו את שטחו, חייב במזוזה, כי כך היא דרך השימוש בבית (מהרש”ם ג, רסג).

חללים קטנים שממלאים את ייעודם: לרב דניאל מהורדנה בעל ‘חמודי דניאל’ (הובא בפת”ש רפו, יא), חדר קטן מארבע על ארבע אמות שלא נועד למגורים, כמבואת הכניסה או כחדר אחסון, כיוון שהוא ממלא את ייעודו ונכלל במערכת חדרי הבית – יש מקום לחייבו במזוזה. אך מחמת הספק הורה לקבוע את המזוזה בלא ברכה. רבים קיבלו את חידושו, אולם מנגד, מדברי הגמרא והראשונים שלא הזכירו את חידושו, משמע שלא כדעתו, וכן כתבו הרבה אחרונים. למעשה, כאשר יש דלת למבואת הכניסה, נכון לקבוע בה מזוזה בלא ברכה. ובמבואה בלי דלת, וכן בחדר אחסון עם דלת, טוב לקבוע מזוזה ללא ברכה. ובחדר ארונות ומְזָווה שנראים קצת כארון גדול שבצידי החדר, וכן במסדרון פנימי בתוך בית שיש לו מזוזות ומשקוף ולא דלת, אין צורך לקבוע מזוזה, והרוצים להדר יקבעו.^[9]

ח – מעלית וחדר מדרגות

שאלה גדולה התעוררה סביב חיוב מעלית במזוזה. יש אומרים שפתח המעלית פטור ממזוזה, הואיל והמעלית עולה ויורדת כעין מכונית, וממילא אינה נחשבת כבית ופטורה ממזוזה. ואף פתחי המעלית שבכל קומה פטורים, שכן בעת שהמעלית אינה באותה קומה, אין אפשרות לעבור בפתחים אלו (בצל החכמה, רשז”א, רחד”ה).

מנגד, יש אומרים, שאמנם תא המעלית עצמו פטור ממזוזה, אבל כיוון שדרך המעלית נכנסים אל הדירות, דינה של מעלית כמו חדר מדרגות. כשם שחייבים לקבוע מזוזה בפתחי חדר מדרגות, כך חייבים בפתחי מעליות, שעלייה במעלית היא כיום אחת הדרכים המקובלות לעלות לקומות הבניין. לפיכך, בקומת הכניסה צריכים לקבוע מזוזה בימין הפתח שבו נכנסים למעלית, כמו שקובעים בימין הכניסה לחדר המדרגות. ובשאר הקומות, צריכים לקבוע מזוזה בימין היציאה מהמעלית שדרכה נכנסים לקומה (חובת הדר ה, יא; אבן ישראל ט, ק; חוט שני מזוזה רפו, כ).

ואף שכך נראה למעשה, בפועל רבים נהגו שלא לקבוע מזוזה בפתחי מעליות. אולי מפני שבתחילה המעלית היתה חידוש מופלא, ונתפשה בעיני האנשים כמין רכב שלא שייך לקבוע מזוזה בפתחיו. וכיוון שכך נהגו מתחילה, המשיכו במנהגם גם כאשר המעלית הפכה לדרך קבועה שדרכה נכנסים למבואות ולדירות. ואולי לא נהגו לקבוע מזוזות בפתחי מעליות מפני שפעמים רבות המעליות, חדרי המדרגות והמבואות היו קטנים משיעור ארבע על ארבע אמות, וחדר שאין בו שיעור זה – פטור ממזוזה (לעיל הלכה ז). ואמנם כאשר מדובר במבואה שדרכה נכנסים לדירה, נוהגים לקבוע בה מזוזה בלא ברכה. אבל לגבי מעלית שהיתה תופעה חדשה הקילו, ונשארו במנהגם גם כאשר החללים שאליהם יצאו מהמעלית היו גדולים משיעור ד’ אמות, וגם כאשר חלל המעלית עצמו היה גדול משיעור ד’ אמות.

למעשה, אף שהמקילים שלא לקבוע מזוזות בפתחי המעליות – יש להם על מי לסמוך, העיקר להלכה שצריך לקבוע מזוזה בפתחי מעליות, כפי שקובעים בפתחי חדרי מדרגות. בקומת הכניסה צריך לקבוע את המזוזה בימין הכניסה למעלית, ובשאר הקומות, בימין היציאה מהמעלית שדרכה נכנסים לקומה. כאשר הכניסה היא למקום שיש בו ד’ על ד’ אמות – בקומת הכניסה אל חלל המעלית שיש בו ד’ על ד’ אמות, ובשאר הקומות אל מבואה שיש בה ד’ על ד’ אמות – הקובע בברכה לא הפסיד, והחושש לדעת הפוטרים – יקבע בלא ברכה.^[10]

ט – תקרה ודלתות ו’תעשה ולא מן העשוי’

בית בלא תקרה פטור ממזוזה משום שאינו ראוי לדירה, ואם חלקו מקורה, אם חלק זה צמוד לפתח ויש בו ארבע על ארבע אמות – חייב במזוזה (רבנו ירוחם, שו”ע רפו, יד). ואם החדר משמש לייעודו בלא תקרה, כגון חצר אחורית או פטיו (חצר פנימית), חייב במזוזה (פת”ש רפו, יג; יד שאול ט; ראו לעיל ו, ז, באיזה צד יקבע בחצר).

לדעת רוב הראשונים, גם פתח שאין לו דלת חייב במזוזה, אך למעשה יש לקבוע את המזוזה ללא ברכה, הואיל ויש סוברים שפתח בלא דלת פטור ממזוזה.^[11]

בתהליך הבנייה מכינים מסגרות של מזוזות ומשקופים מעץ או ממתכת ואחר כך מחברים אותן לפתחי החדרים. הקובע את המזוזה על מסגרת מזוזת הפתח לפני שחיבר את המסגרת לפתח החדר, לא קיים את המצווה. כי קיום המצווה צריך להיות על ידי קביעת המזוזה בפתח החדר, ואילו כאן קביעת המזוזה נעשתה על המסגרת קודם שהיתה בפתח. וזהו הכלל: ‘תעשה ולא מן העשוי’. כלומר, קַיים את המצווה על ידי מעשה של קביעת המזוזה על הפתח עצמו, ולא על המסגרת שאחר כך תחובר לפתח, שבאופן זה המזוזה כמו נעשית מאליה על ידי חיבור המסגרת לפתח (מנחות לג, א, רש”י; שו”ע רפט, ה).

מסיבה זו יש להקפיד לקבוע את המזוזה לאחר שהתקינו את הדלת, שאם יקבעו אותה לפני כן, נמצא שלסוברים שפתח ללא דלת פטור ממזוזה, נעשתה המזוזה במקום חיובה על ידי התקנת הדלת ולא על ידי קביעת המזוזה, ועל כן היא פסולה (ש”ך רפו, כה). אבל אם קבעו את המזוזה אחרי שהתקינו את הדלת, למרות שלאחר מכן הסירו את הדלת והחזירו אותה – המזוזה נשארה כשרה, הואיל ונקבעה בעת שהפתח היה חייב במזוזה.^[12]

י – כשיש כמה פתחים

בית או חדר שיש לו כמה פתחים, כולם חייבים במזוזה. וגם אם באחד משתמשים פחות, כיוון שגם הוא נקבע כפתח, גם הוא חייב. וגם אם בתחילה בני הבית היו מרובים, ועל כן היה נוח להם להשתמש בכמה פתחים ולאחר מכן התמעטו, ובני הבית הנותרים הפסיקו להשתמש בחלק מהפתחים, כל זמן שלא ביטלו אותם משימוש, חייבים במזוזה (רמב”ם מזוזה ו, י; שו”ע רפו, יז).

אבל אם ביטלו את הפתח – נפטר ממזוזה. ביטול הפתח נעשה על ידי פירוק הידית שלו כך שאי אפשר לפותחו, או על ידי העמדת ארון קיר שחוסם אותו. אבל נעילת דלתו דרך קבע אינה מבטלת אותו, הואיל ועדיין אפשר לפותחה בקלות.^[13]

פתח אחד גדול שחילקו אותו לשניים על ידי עמוד באמצעו: אם העמוד נועד לשם נוי או כדי לשאת את הדלתות, קובעים לו מזוזה אחת. ואפילו היה הפתח רחב מאוד והיה צורך לקבוע באמצעו שני עמודים, כדי להרכיב עליו שלוש מערכות של דלתות, כיוון שהוא פתח אחד – קובעים לו מזוזה אחת. אבל אם התכוונו לעשות שם שני פתחים, כגון שאחד מהם גדול ומכובד ואחד קטן לכניסת משרתים, כל אחד מהם חייב במזוזה לעצמו. כמו כן, כאשר הפתח אינו גדול, ולא היה צורך לקבוע עמוד באמצעו, ובכל זאת קבעו עמוד שרוחבו טפח באמצעו, ועליו התקינו את צירי הדלתות, הרי שרצו לעשות שם שני פתחים, וממילא כל אחד מהם חייב במזוזה (שו”ת הרשב”א א, צ; טור ושו”ע רפו, כא).^[14]

יא – צורת הפתח החייב

את המזוזה יש לקבוע עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ (דברים יא, כ), היינו על מזוזת הפתח. פתח הוא מקום שנועד כדי להיכנס בו לבית או לחדר, והוא מורכב משתי מזוזות ומשקוף. אבל כאשר מסיבות הנדסיות ישנם עמודים וקורה שיורדת מהתקרה, ונוצרה צורת פתח באמצע החדר או האולם, כיוון שלא נוצרה לשם פתח, פטורה ממזוזה. וכן חלון שלעיתים נכנסים דרכו לבית, כיוון שאין עוברים דרכו כדרך שעוברים בפתח – פטור ממזוזה. פתח שוכב ברצפה או בתקרה, שנכנסים דרכו למרתף או לגג על ידי מדרגות או סולם – פטור ממזוזה, כי רק מזוזות ומשקוף עומדים נקראים פתח (נו”ב יו”ד תניינא קפד; ח”א טו, טו).

פתח קטן, כל שגובהו עשרה טפחים ורוחבו ארבעה טפחים – חייב במזוזה (שו”ע ורמ”א רפז ,ב; ש”ך ב).

גם כאשר המחיצה שבתוכה הפתח דקה, כל שהיא מחיצה עמידה, הפתח הקבוע בה חייב במזוזה, וצריך לקבוע את המזוזה בחלל הפתח (לעיל ו, ח).

פתח בין שני חדרים שאין לו משקוף, כך שהתקרה נמשכת בשווה בשני החדרים, אף שיש לו שתי מזוזות בצדדיו ודלת – פטור ממזוזה, מפני שאין פתח בלא משקוף (מנחות לג, ב; שו”ע רפז, א).

פתח שיש לו משקוף ומזוזה בצד ימין, אבל אין לו מזוזה בצד שמאל, אלא הקיר נמשך שם בשווה, יש מחייבים במזוזה ויש פוטרים, ויקבע מזוזה בלא ברכה (איור 1). אבל אם יש לו מזוזה בצד שמאל ואין לו מזוזה בצד ימין, פטור ממזוזה (איור 2).^[15]

יב – אורח ושוכר

חובת המזוזה חלה על מי שהבית שייך לו, שנאמר (דברים ו, ט): “וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ“. לפיכך, אורח שמתארח בבית שלא קבעו מזוזות בפתחיו, אינו חייב לקבוע מזוזה בחדר שהוא מתארח בו. ואף אם המארחים הסכימו שיגור בביתם זמן רב, כיוון שאינו משלם על מגוריו שם, ובכל עת בעלי הבית יכולים להוציאו משם, אינו חייב במזוזה. אמנם אם בעלי הבית יהודים, מצווה לעוררם לכך, ואם צריך, מצווה לקנות עבורם את המזוזות. וכן דין ילדים שחיים בבית הוריהם שאינם שומרי מצוות, הואיל והילדים אינם בעלי הבית, גם אם הם חיים שם שנים רבות, הם פטורים ממזוזה, אך מצווה שישתדלו לקבל את הסכמת ההורים לקבוע שם מזוזות.

השוכר בית בחוץ לארץ, לאחר שלושים יום מתחייב במזוזה, שהואיל והוא גר בבית דרך קבע, הבית נחשב כביתו. ואם מתחילה שכר את הבית ליותר משלושים יום, כבר בתחילת השכירות התחייב במזוזה. ואם שכר לשלושים יום או פחות, כיוון שהוא דר בבית דרך עראי – פטור ממזוזה (שו”ע רפו, כב; ערוה”ש מט).

אבל בארץ ישראל, שמצווה ליישבה ולהתגורר בבתיה, הורו חכמים שגם השוכר בית ליום אחד בלבד, חייב לקבוע בו מזוזות (מנחות מד, א; שו”ע שם). וזאת כדי ששוכרי הבתים בארץ ישראל יתקשרו אל הארץ, ואחר שיקבעו מזוזה בביתם השכור, יגדלו הסיכויים שירצו להישאר בו. ואף אם יעזבו, הבאים אחריהם יראו שכבר נקבעה מזוזה בבית, וירצו יותר להיכנס אליו, ונמצאת הארץ מיושבת (רש”י שם). בנוסף, מקומו הטבעי של יהודי הוא בארץ, ולכן גם השוכר ליום אחד, נחשב כדייר קבע (דעת כהן קעט).

אורח בבית מלון או בצימר, גם בארץ ישראל, פטור ממזוזה כל שלושים יום, הואיל והוא גר בו בחסות בעל המלון או הצימר. והשוכרם ליותר משלושים יום, לאחר שלושים יום חייב במזוזה, שכן התשלום עבור החדר והשהייה הקבועה בו מעלים את מעמדו למעמד קרוב לשוכר. אמנם אם המלון בחוץ לארץ, יש אומרים שגם לאחר שלושים יום, פטור ממזוזה, משום שככלל שהיית יהודי בחוץ לארץ היא ארעית, וכל זמן שהוא אינו ממש שוכר, אין הבית נחשב כשלו. ולמעשה, טוב שיקבע מזוזה בלא ברכה.^[16]

יג – בית שותפים, ושותפות עם גויים

חובת מצוות מזוזה חלה על שותפים כמו על יחיד, ועל כל אחד מהשותפים מוטל החיוב לדאוג שתהיה מזוזה בפתח ביתם. וכשאחד מהם קובע מזוזה, כולם יוצאים בה ידי חובה (שו”ע רפו, א).

נחלקו הפוסקים אם דירה, מפעל או מלון ששותפים בהם יהודי ונוכרי חייבים במזוזה. יש אומרים שפטור, מפני שמצוות המזוזה חלה רק על בית שלם, וכיוון שיש לנוכרי חלק בבית, אין ליהודי בית שלם להתחייב במזוזה (מרדכי, רמ”א רפו, א). ויש אומרים, שגם כאשר יש לנוכרי שותפות בבית, כיוון שגם היהודי שותף, התורה הטילה עליו חובה לקבוע בו מזוזה (רשב”א, יש”ש). למעשה, יש לחשוש לשתי השיטות, לפיכך, כל שיש ליהודי חלק בדירה או במפעל או במלון, מצווה שיקבע מזוזה בלא ברכה (ברכ”י רפו, ב).

אבל לגבי שערי עיר, כיוון שהם שייכים לכלל התושבים, הולכים אחר הרוב, שאם הרוב יהודים – חייבים במזוזה בברכה, ואם הרוב אינם יהודים – פטורים ממזוזה (אור שמח מזוזה ו, יב; קונטרס המזוזה רפו, מח). כאשר יש סכנה שהגויים יפגעו ביהודים על שקבעו מזוזה – אין לקבוע מזוזה (יומא יא, א). וכן כאשר יש חשש שיבזו את המזוזה – אין לקבוע מזוזה (ש”ך רפו, ז). בשערי עיר או שכונה שבריבונות ישראל, גם כאשר רוב התושבים נוכרים, כדוגמת שערי העיר העתיקה, צריך לקבוע מזוזה בברכה.^[17]

יד – מתן מזוזה לנוכרי והשכרת בית לנוכרי

המשכיר בית לנוכרי, יסיר את המזוזה לפני כן, שמא תתבזה בידו (לעיל ו, יא). יהודי שיש לו עובד נוכרי והקצה עבורו חדר בביתו, כיוון שהחדר של היהודי, החדר חייב במזוזה (ערוה”ש רפו, ג; ראו פנה”ל אמונה ומצוותיה יא, ט).

רבים סוברים שאסור למכור או לתת במתנה מזוזה לנוכרי. מפני שצריך להיזהר מאוד בכבודם של כתבי הקודש, ולכן אם נפלו כתבי קודש ביד גויים, הורו חכמים (גיטין מה, א), שצריך להתאמץ לפדותם בכדי דמיהם, קל וחומר שאין לתת לנוכרי מזוזה שמא תתבזה על ידו. ואף שהנוכרי שמבקש לקנות את המזוזה מתכוון לכבד אותה, יתכן שבעתיד יתאכזב ממנה ויבזה אותה, ואולי צאצאיו יבזו אותה. ועוד, יש לחשוש שמא יטעו בו יהודים לחשוב שהוא יהודי ויתנו בו אמון, ויבואו לידי סכנה. אמנם כדי שלא לפגוע בו, יש למצוא את הדרך הנאותה להסביר לנוכרי שאינו יכול ליתנה לו (מהרי”ל החדשות קכג). אך אם יש חשש שסירובו יגרום לאיבה, כי הנוכרי מתכוון לכבד את המזוזה וייפגע אם יסרב למוכרה לו, מותר לתת לו אותה (רמ”א רצא, ב).

ויש אומרים, שאם כוונת הנוכרי לכבד את המזוזה, גם בלא חשש איבה מותר לתת לו אותה, ואין לחשוש שמא בעתיד דעתו תשתנה (יד שאול רצא, ג), והרוצה לסמוך עליהם רשאי. ונראה שאם הנוכרי הוא מאוהבי ישראל ואינו עובד עבודה זרה, והוא מבקש מזוזה – מותר לכתחילה לתת לו.

בתים וחדרים שבמחנות צה”ל חייבים במזוזה, ואף אם הוקצו לנוכרים, כיוון שהם שייכים לצה”ל – חייבים במזוזה (הלכה כסדרה בצה”ל ז, ד).^[18]