פרק ט – כללי המלאכות

א,א – למה נזכרו חריש וקציר בתורה שמות לד, כא: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". בגמרא ר"ה ט, א, למד רבי

ב,א – הסימוכין לל"ט מלאכות שבת מט, ב: "הדור יתבי (החכמים שהוזכרו לעיל בעמוד א) וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד

ג,א(1) – על פי מה נקבע מה רגיל ומה שינוי שבת צב, א: "אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת על ראשו – חייב

ד,א – התפשטות הארת המשכן לכל העולם ספרא אמור יג, יב: "אמר רבי אוורדימס (אבדימי) ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח

ה,א – מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בדבר שאין מתכוון ביצה כג, א: "משנה: רבי יהודה אומר: אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, מפני שעושה

ו,א – מלאכת מחשבת נאמר במשכן (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", ולמדו מזה חכמים, שכשם שמלאכת המשכן היתה מתוך מחשבה וכוונה, וכדרך עשיית

ז,א – הרחבות בדין מקלקל ועיין להלן יח, ג, במחיקה של קלקול באכילת עוגה שיש עליה אותיות, וקריעת שקיות מאכל שיש עליהן אותיות. לדעת רוב

ט,א – היתר גרמא למדנו במשנה (שבת קכ, א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי

י,א – שביתת עבד וגר תושב כתבתי כדעת סתם בשו"ע שד, א, שהיא דעת רשב"א, סמ"ג, תרומה, והגהות מרדכי וטור, שאסור מהתורה לכל ישראל לומר

יא,א – ארבע דעות ישנן בדין היתר 'שבות' על ידי גוי והלכה למעשה עירובין סז, ב: "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (רש"י: "שהיו רוצין למולו והחמו