ו – מלאכה שאינה צריכה לגופה

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ו,א – מלאכת מחשבת

נאמר במשכן (שמות לה, לג): "לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת", ולמדו מזה חכמים, שכשם שמלאכת המשכן היתה מתוך מחשבה וכוונה, וכדרך עשיית המלאכה, ולשם תיקון ולא קלקול, ולשם קיום ולא לזמן קצר, כך חיוב מלאכת שבת הוא כאשר המלאכה נעשית בכוונה, וכדרכה, ולשם תיקון ולשם קיום. ולדעת ר' שמעון צריך גם שתהיה צריכה לגופה, שאם לא כן אינה נחשבת בכוונה.

חגיגה י, א-ב: "הלכות שבת (הררין התלוין בשערה) – מיכתב כתיבן (האיסור לעשות מלאכה)! – לא צריכא, לכדרבי אבא. דאמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה – פטור עליה. – כמאן, כרבי שמעון, דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. – אפילו תימא לרבי יהודה, התם – מתקן, הכא – מקלקל הוא. מאי כהררין התלויין בשערה (באיזה שערה תלויין)? מלאכת מחשבת אסרה תורה, ומלאכת מחשבת לא כתיבא". רש"י: "מלאכת מחשבת – שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה, וזה לא נתכוון לה לבנין זה – לפיכך פטור, וזהו רמז מועט, דאילו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא, אלא במשכן הוא דכתיב, ולפי שסמך בפרשת ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן – אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת". למדנו אם כן מ'מלאכת מחשבת' שמקלקל פטור, ולר"ש שפטור במשאצל"ג.

ו,ב – מלאכה שאינה צריכה לגופה – משאצל"ג

שבת צג, ב, במשנה: "המוציא… את המת במטה – חייב. וכן כזית מן המת, וכזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ – חייב. ורבי שמעון פוטר".

גמרא צד, א-ב: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמר רב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש: פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. אמר רבא: ומודה רבי שמעון במר לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב. פשיטא! דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא – אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחת לה? – מהו דתימא: עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור (היינו לתקן את המר ולעדור בו), ספר תורה להגיה ולקרות בו – קא משמע לן".

ו,ג – מהי גופה – צורך חיובי או כמלאכתה במשכן

רש"י צג, ב: "ור' שמעון פוטר – אפילו במת שלם, דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, וכל מלאכה שאינה צריכה [לגופה] אלא לסלקה מעליו – הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דברצונו לא באה לו, ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון". וכ"כ הרמב"ם שבת א, ז.

אבל התוס' (צד, א, 'רבי שמעון') כתב: "נראה לר"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה קרי כשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכין לה במשכן אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף [איסור] המלאכה ושורשו, ולפי זה אתי כולהו שפיר, הוצאת המת אין צריך למת ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו".

ו,ד – דברי הרמב"ם והראב"ד ומגיד משנה

לרמב"ם הלכה כר' יהודה, שכך הוא סתם המשנה צג, ב. וזה לשונו (שבת א, ז): "כל העושה מלאכה בשבת אף על פי שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עליה. כיצד, הרי שכיבה את הנר מפני שהוא צריך לשמן או לפתילה כדי שלא יאבד או כדי שלא ישרף או כדי שלא יבקע חרש של נר – חייב, מפני שהכיבוי מלאכה והרי נתכוין לכבות. ואע"פ שאינו צריך לגוף הכבוי ולא כבה אלא מפני השמן או מפני החרש או מפני הפתילה, הרי זה חייב. וכן המעביר את הקוץ ארבע אמות ברשות הרבים או המכבה את הגחלת כדי שלא יזוקו בהן רבים – חייב, ואע"פ שאינו צריך לגוף הכיבוי או לגוף ההעברה אלא להרחיק ההזק, הרי זה חייב. וכן כל כיוצא בזה".

והראב"ד השיג שהלכה כר' שמעון, שכך פסק רבנו חננאל, "מדאמרינן פרק נוטל רבא כר"ש סבירא ליה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה".

מגיד משנה: "ומדברי ההלכות שכתבו פרק כירה נראה שפוסקים כר' יהודה וכשמואל דסבירא ליה הכין. ויש לי סעד לסברא זו, מפני שידוע דמאן דמחייב דבר שאין מתכוין כל שכן שיחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה. ומאן דפטר דבר שאינו מתכוין אינו הכרח שיפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה כדאיתא פרק כירה (שם מ"א:), ושתיהן מחלוקת ר"י ור"ש, ונחלקו רב ושמואל בפסק ההלכה, ורב סבר כר"י לחייב ואפילו באין מתכוין, ושמואל כר"ש בדבר שאינו מתכוין אבל לא בשאינו צריך לגופה, ואיך נקל אנחנו משניהם. ומ"מ דעת אחרונים ז"ל כך הוא כר"ש, עד שהרמב"ן ז"ל דחק לומר שאף כונת ההלכות היתה לפסוק כר"ש. וזה דעת הרשב"א ז"ל, והאריכו בזה…", וכן פסק ביראים.

ו,ה – הלכה למעשה

רוב הראשונים פסקו כר' שמעון, וכן דעת: רב האי גאון, ר"ח (שבת יב, א), המאור (שבת קכא, א), רמב"ן (קכא, ב, 'ברצון' ובמלחמות), ראב"ד, רשב"א (שבת צד, ב, 'ולעניין'), ר"ן (לה, ב, בדפי הרי"ף 'ולענין'), רא"ש (יט, ה), מאירי (שבת כט, ב). ועוד רבים.

לעומתם דעת הרמב"ם (שבת א, ז) שהלכה כר' יהודה. וכן דעת הרוקח (פח), וארחות חיים (הל' שבת ד) וסמ"ק. (עיין ילקוט יוסף ח"ה ע' רלט; ארח"ש ל, ט, בהקדמה. ועיין יבי"א ח"ה כד, אמנם מה שכתב שהמאור קכא, א, סובר כדעת ר' יהודה, אינו נכון).

ובשו"ע שטז, ח; שלד, כז, כתב סתם את דעת ר' שמעון, ואח"כ הזכיר את דעת הרמב"ם בשמו. הרי שהעיקר כר"ש, וכ"כ למעשה מ"ב שטז, לד; שלד, פה; וכן כתב ברכי יוסף (שטז, ה), כף החיים (שטז, ע), הגרע"י (לוית חן קיז; יבי"א ח"ד כג, א), מנו"א (חלק ב', פרק א, י). אולם בשו"ת תבואות שמ"ש (סי לג) מביא ראיה מדברי הפמ"ג סימן שלד, משב"ז כא, שאין הכרעה מדברי השו"ע הללו, ומוכיח ממקומות אחרים שהשו"ע פסק כרמב"ם.

ואף שרוב הפוסקים הקילו שאיסור משאצל"ג דרבנן, כתבו הראשונים שהיא חמורה משאר איסורים דרבנן, כי אין בה חסרון בעצם המלאכה אלא רק בכוונת האדם, ועל ידי שינוי קל בכוונה תהיה אסורה מהתורה (תוס' שבת מו, ב, 'דכל'; רמב"ן ורשב"א ור"ן צד, ב;  ח"א מה, א; שעה"צ רעח, ד, כמובא בארח"ש ל, הערה כו). ולכן לא התירו משאצל"ג אף במקום שיש בדבר צורך משום כבוד הבריות, כגון להוציא מת מרשות היחיד לרשות הרבים כדי שלא יתבזה. אבל התירו להוציאו לכרמלית (ר"ן לה, ב, בדפי הרי"ף).

ובשבות דשבות לצורך מצווה, כאשר אחד השבותים הוא מפני שהוא משאצל"ג נוטים יותר לחומרא, אף שלמעשה בשעת הצורך מקילים (מ"ב שמ, ג. ועיין ארח"ש כג, הערה קעח). וכמובא להלן בהרחבה להלכה יא.

ו,ו – החילוק בין פסיק רישא למשאצל"ג לדעת ר"ש

לדעת תוס' ורמב"ם, בפסיק רישא ניחא ליה בתוצאה האסורה, ולכן הוא נחשב כעושה המלאכה לגופה וממילא האיסור דאורייתא. ואילו במשאצל"ג לא ניחא ליה בתוצאה האסורה או לא אכפת לו ממנה, ולכן היא מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינו חייב עליה. וכך הסביר בתוס' קג, א, 'בארעא דחבריה', שהתולש עשבים בקרקע חברו אינו חייב משום חורש, הואיל והוא אינו מעוניין בזה, ולכן זה לא נחשב פסיק רישא אלא רק משאצל"ג, שהאיסור בה הוא מדרבנן לר"ש. וכ"כ רבנו פרחיה בפירושו לשבת מב, א, בשם פירוש הרמב"ם לגמרא. וכ"כ שועה"ר רעח, ד.

וצריך להוסיף שאין אדם יכול לטעון בפסיק רישא שבאמת הוא לא מעוניין להרוג את העוף, מפני שאין זו אלא היתממות, שכל הרוצה לחתוך את הראש רוצה להרוג את העוף. ורק כשבאמת מדובר בלא ניחא ליה, כמו סוגר ברז ותוך כך סוחט, שהוא דבר אחר ולא אליו התכוון, הרי זה איסור דרבנן.

ובכסף משנה (שבת א, ז), כתב שבפסיק רישא "אינו מכוון למלאכה כל עיקר אלא שהיא נעשית בהכרח, כגון מי שסגר פתח ביתו והיה שם צבי, שהוא לא כיוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל משאצל"ג הוא מתכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה".

ואפשר להסביר את הכס"מ עפ"י הר"ן (חידושים קו, א), שבמשאצל"ג כיוון שישנה פעולה אחת, כוונת ההיתר מבטלת את כוונת האיסור, שכן מחשבה מבטלת מחשבה, ואילו בפס"ר כיוון שיש כאן שתי פעולות, לכל אחת מהן ישנה חשיבות עצמית, ואין מחשבתו לגבי פעולה אחת יכולה לבטל את הפעולה השנייה.

וערוך השולחן רמב, לד, ביאר עניין זה היטב: "ולעניות דעתי נראה דהעניין כן הוא. ולדוגמא בעניין מצוות, יש פוסקים שצריכים כוונה, ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא, דהוי כמתכוין. ומכל מקום אם מתכוין שלא לצאת – הכל מודים שאינו יוצא. וכן הוא במלאכות שבת, דוודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה, ואין הכוונה מעכב, דאם כן יעשה כל המלאכות ויאמר שאינו מכוין לזה. אלא ודאי כשאפילו עושה בלא כוונת מלאכה כלל, כיון שעושה כדרך המלאכה, מה מועיל העדר כוונתו? והרי בהכרח כוונתו נעשית! וזהו עניין הפסיק רישא. אבל אם באמת מכוין להמלאכה, אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר, הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת, והכא נמי לא שייך לומר דהוי כמתכוין, דוודאי הוא מתכוין, אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה. ולכן בצידת צבי, שאינו מתכוין לכלום, וכן ראש עוף לצחיקת הקטן, אינו מתכוין לכלום. מה שאין כן החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, דוודאי מכוין לחפירה, אלא לצורך תכלית אחר, והיינו לתכלית העפר. אבל בצידת צבי – אינו מכוין לצידה כלל, וכן בראש עוף לצחיקת קטן – אינו מכוין להריגה כלל, וגרע טפי, שהרי בעל כורחו נעשית המלאכה, והוי כמכוין".

ונזכיר שלדעת הט"ז שמ, ב, פסיק רישא אסור מדרבנן, וממילא דינו כמשאצל"ג, ואין כל צורך להגדיר את החילוק שביניהם.

ו,ז – האם יש הבדל בין פסיק רישא דלא ניחא ליה ללא אכפת ליה

לא מצינו כמעט שמחלקים בין פס"ר דלא ניחא ליה ולא אכפת ליה, ומשמע שדינם אחד. וכך הדין בדרך כלל. וכ"כ בבאו"ה שכ, יח, 'דלא' עפ"י התוספות בשבת עה, א 'טפי'. אמנם כיוון שיש הבדל ביניהם, פעמים שמצינו להלכה שמחלקים ביניהם. וכפי שכתב בפמ"ג שטז א"א ט, שפס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן – מותר, ופס"ר דלא אכפת ליה בדרבנן – אסור. אמנם במקומות אחרים הפמ"ג לא חילק.

לרש"י שבת עה, א, מודה ר"ש כשלא אכפת לו שהוא פס"ר וחייב, אבל כאשר לא ניחא לו, פטור, ולכן אין לו דין נוטל נשמה בהוצאת הדם מהחלזון הואיל והוא טורח לשומרו שלא ימות כדי שיהיה דמו צלול. והתוס' (שם 'טפי') חלקו שגם כשלא אכפת לו הוא פטור, וראייה משבת קג, א, שהמזרד בקרקע חבירו פטור מחרישה לר"ש, כי לא אכפת לו. וכ"כ תוס' קג, א, 'ארעא דחבריה'. וקשה שגם רש"י מסביר בשבת קג, א, שפטור מחרישה כי לא אכפת לו. ונראה שככלל גם רש"י מסכים לתוס' שכאשר לא אכפת לו מהתוצאה האסורה, הרי היא משאצל"ג, אלא שכאשר המעשה האסור צמוד ונלווה למעשה השני, אי אפשר להתכחש אליו ולומר לא אכפת לי ממנו, שכן הוא חלק בלתי נפרד מהמעשה, והרי זה כפס"ר. ורק כאשר לא נוח לו ממנו, אז אפשר לומר שהמעשה האסור נפרד מהמעשה השני, ודינו כמשאצל"ג. וכ"כ המאירי (קג, א; עה, א, 'הצד חלזון').

ו,ח – משאצל"ג בתולדות ויו"ט

מובא ביבי"א ח"ד כו, ה, בשם שואל ומשיב עפ"י הר"ן, שגם ר' יהודה מודה לר' שמעון במשאצל"ג בתולדות. וכ"כ בישועות מלכו. ובזה מובן מדוע לרמב"ם (ח, ה) התולש עולשין לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואינו חייב על חורש שהוא בכלשהו. שכן יפוי קרקע הוא תולדה של חורש (רמב"ם ח, א). אמנם באגלי טל (דש יז, סג) חלק על זה בתוקף.

כתב ביבי"א ח"ד מד, א, שיש אומרים שביום טוב גם ר' יהודה מודה שפטור במשאצל"ג (מאירי ביצה ו, א).

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן