הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
Close this search box.

ט – גרמא

ט,א – היתר גרמא

למדנו במשנה (שבת קכ, א): "ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה". ומבואר בגמרא (שם קכ, ב): גרם כבוי מותר. שנאמר (שמות כ, ט): "לא תעשה כל מלאכה – "עשייה הוא דאסור, גרמא שרי". וגם רבי יוסי שאסר מסכים לכך, אלא שלדעתו בזה יש להחמיר "מתוך שאדם בהול על ממונו – אי שרית ליה אתי לכבויי".

ט,ב – האם ההיתר לכתחילה או בדיעבד בשבת וביו"ט

כתב המרדכי (סי' שצט) בשם רבנו יואל, שגרם כיבוי אינו מותר לכתחילה אפילו ביום טוב אלא במקום הפסד. וכ"כ או"ז (ח"ב כח), וכך דעת מ"א תקיד, י. ולכך נוטה חזו"א.

ומתוס' ביצה כב, א, והרא"ש ביצה ב, יז, יוצא שביום טוב ההיתר לכתחילה ובשבת רק במקום פסידא. וכך דעת הרמ"א (שלד, כב; תקיד, ג). (ולרע"א על שו"ע שלד, כב; וחזו"א לח, ו, לא ברור שלרא"ש גרמא מותר לכתחילה ביו"ט). וכן הסכים במאמר מרדכי להתיר גרמא לכתחילה ביום טוב, ובשבת רק במקום פסידא, ולכך נוטה בשעה"צ תקיד, לא.

לעומת זאת דעת הט"ז תקיד, ז, שגם שלא במקום פסידא אפשר להקל בגרמא, שלא מצינו חבר לרבנו יואל. וכן משמע מהגר"א ריש סי' שיד. וכ"כ בשו"ת זרע אמת א, מד, שגרם כיבוי מותר לכתחילה ושכן מוכח מהרא"ש ותוס'. ותמה על האחרונים שלא העירו על הרמ"א כלום, ועכ"פ הרי זה מחלוקת בדרבנן והולכים לקולא. ע"כ.

למעשה נטיית האחרונים שגרמא מותר בשבת רק במקום הפסד, וביום טוב מקילים יותר. ועיין בארח"ש כט הערה מד, והערה נג; ומנו"א ח"ב א, 47, ושו"ת תפילה למשה ב, כג. ועיין בילקוט יוסף (ח"ה ע' רלז).

ולצורך מצווה גרמא מותר לכתחילה, וכפי שלמדנו בשבת קכ, ב, שמי שהיה כתוב שם על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצווה – טובל, כי המחיקה בגרמא. וכן לצורך חולה גרמא מותר, שהוא כמו במקום הפסד (ע' במ"א שכח, נג). ונראה שכל שהוא צורך גדול הוא כמו מקום פסידא.

ט,ג – דין גרמא – כוח ראשון וכוח שני

גם בשאר איסורים יש חילוק בין מעשה לגרמא:

סנהדרין עז, ב: "אמר רב פפא: האי מאן דכפתיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא (כפת את חבירו והפנה את מרוצת המים עליו) – גירי דידיה הוא, ומיחייב (חיציו שלו הם וחייב). הני מילי – בכח ראשון, אבל בכח שני – גרמא בעלמא הוא". ופירש רש"י: "אבל בכח שני – שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו, אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם, גרמא הוא ולא מכחו". וכ"כ רמב"ן (ע"ז נט, ב). ורמ"ה שם כתב שכיוון שמרוצת המים חשובה ככוחו, אין הבדל אם באו המים עליו מיד או לאחר זמן, אלא כוח שני הוא כשבאמצע עמדו מחמת דבר שעיכבם, ואח"כ נמשכו מאליהם. ועוד פירוש כתב הרמ"ה, שכוח ראשון הוא המים הראשונים, וכוח שני המים שבאו אחריהם.

חולין טז, א: "אמר מר: השוחט במוכני – שחיטתו כשרה. והתניא: שחיטתו פסולה! לא קשייא: הא בסרנא דפחרא (גלגל שיוצרי חרס מגלגלים ברגלם), הא בסרנא דמיא (גלגל שמסתובב על ידי המים). ואיבעית אימא: הא והא בסרנא דמיא, ולא קשיא: הא בכח ראשון, הא בכח שני". וכאן פירש רש"י: "בכח ראשון – מיד כשנטל הדף המעכב את המים והתחיל לגלגל ובתחלת גלגולו שחט מכח אדם שנטל הדף. בכח שני – לאחר שגלגלו המים את הגלגל פעם ראשונה ושניה". וזה כפירושו השני של הרמ"ה, הרי שרש"י מסכים גם לפירוש זה, וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל, ע' תשסג, הערה 73.

ט,ד – בביאור מחלוקת רש"י ורמ"ה

ונלענ"ד שאין מחלוקת רש"י והרמ"ה קוטבית, שכן מן הסתם גם הרמ"ה יודה שאחר שיעברו המים מרחק של מאה ק"מ הפעלת המוכני תחשב כוח שני, ומן הסתם גם בעשרה ק"מ יודה, ואולי גם בק"מ, ואולי אף במאה מטר, ואם כן כל מחלוקתו על רש"י הוא רק כשמדובר במרחקים קצרים, שהבין מרש"י שכל שנתרחק קצת, הוא כוח שני אף שנראה לעין שהוא בא מכוחו הישיר של האדם. ובלא ספק הדין גם תלוי בגודל הסכר, שאם פתח סכר קטן, תוך מרחק קצר פעולת המים תחשב כוח שני, ואם הסכר ענק, גם אחר מרחק גדול יותר עדיין פעולתם כוח ראשון. שכן 'קרוב' ו'רחוק' הם מושגים יחסיים, לסכר קטנטן 'רחוק' יכול להחשב כבר לאחר מטרים ספורים, ולסכר גדול יותר יכול להחשב 'רחוק' לאחר מאה מטרים, ולסכר ענק יכול להיחשב 'רחוק' רק לאחר ק"מ ויותר. וסבר הרמ"ה ש'רחוק קצת' אינו מספיק לעשות פעולתו לכוח שני אלא צריך שיהיה רחוק יותר, ולכן הגדיר כוח שני באופן שהמים עברו מכשול או שמדובר במים שניים, אבל ברחוק מאוד גם הוא יודה. וכן רש"י אינו חולק על הרמ"ה, שכן בחולין טז, א, פירש כדברי הרמ"ה.

וזו הסיבה שחכמים בתלמוד לא הוצרכו להגדיר במפורש כרש"י או רמ"ה, אלא אמרו כוח ראשון וכוח שני, וכללו בזה את כל החילוקים שבין מעשה ישיר של האדם שנקרא כוח ראשון, למה שאינו נחשב כמעשה ישיר שלו ונקרא כוח שני ו'גרמא'. (ועיין להלן ט, ו, בתוספת ביאור בדברי רש"י ורמ"ה).

למעשה מצינו שסומכים על שיטת רש"י, וכפי שכתב בהר צבי או"ח קלג, והביא גם מבכור שור על יו"ד סימן ז, לעניין שחיטה מכוח סכין שצמודה לגלגל שמסתובב מכוח הסרת סכר, שבסיבוב הראשון שחיטתו כשרה, וזה דוקא כשהגלגל סמוך ממש לסכר, אבל אם רחוק קצת, השחיטה פסולה מדאורייתא.

ט,ה – גבול כוח ראשון וכוח שני

סנהדרין עז, ב: "ואמר רב פפא: זרק צרור למעלה, והלכה לצדדין והרגה – חייב. אמר ליה מר בר רב אשי לרב פפא: מאי טעמא – משום דכחו הוא, אי כחו – תיזיל לעיל (תמשיך לעוף כלפי מעלה)!  ואי לאו כחו הוא – תיזיל לתחת (תיפול ישר כנגדה)! אלא: כח כחוש הוא". רש"י: "כח כחוש הוא – אינו כחו חזק, אלא קצת כחו יש כאן, והאי דלא אזלה לעיל משום שכלה כח חוזק הזריקה והאבן חוזרת לארץ, אבל עדיין הולכת היא ממקצת כחו".

ט,ו – בהבדל בין הסרת סכר וזריקת דבר ויריית חץ

לגבי יריית חץ לא מצינו כוח שני, ולהיפך, כשרוצים לומר שזו פעולתו אומרים "גירי דידיה" (סנהדרין עז, ב). שיריית חץ וזריקת אבן נחשבים כדבר אחד, שאין בהם כוח שני. לעומת זאת במים הזורמים בעקבות פתיחת סכר מצינו כוח שני (ע' רמב"ם חובל ו, י; רוצח ג, יג; שו"ע חו"מ שפד, א). ולכאורה יש לשאול, גם יריית חץ נעשית על ידי הסרת המונע, שכן מושכים את המיתר וכשעוזבים אותו החץ נורה? ויש בזה שני חילוקים יסודיים, האחד, יורה החץ מכוון אותו, ולכן כוחו ניכר בחץ במשך כל תעופתו, וכפי שלמדנו בסנהדרין עז, ב, שגם כוח קלוש הוא כוח ראשון, וק"ו כאן (אמנם כמובא להלן ט, ט, ז, אם האבן פגעה בדקל והפילה תמרים, נפילת התמרים היא כוח כוחו). שנית, המים מעצמם רוצים להתפשט, ולכן סכירתם אינה טבעית, וכאשר מסירים את הסכר, כוחם הטבעי בא לידי ביטוי. ואילו החץ באופן טבעי לא יעוף, ורק על ידי שהאדם מתח את המיתר נוצר כוח שיורה את החץ, ולכן ירייתו נחשבת כוחו הישיר.

עוד נלענ"ד שכל מה שנחלקו רש"י ורמ"ה לגבי השפעת המים במקום רחוק, היינו במצב שהמים עדיין זורמים בתנופה יתירה בעקבות הסרת הסכר, שאז עוד ניכר בהם כוח הסרת הסכר. אבל כאשר הם ממשיכים לזרום במורד, מכוח המדרון, וכבר לא ניכר בהם כוח התנופה הראשונה שנוצרה בעת הסרת הסכר, לכל הדעות הוא כוח שני. (ועיין באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל יד, ד, עמ' תשסב-ג. ועיין בארח"ש כט, הערה ל. ועיין בחזו"א ב"ק ב, ב, שביאר שהסרת הסכר נחשבת ככוח ראשון, אע"פ שאין כוח האדם במים, וזאת משום שכוח ראשון של האדם גורר אחריו כוח טבעי, ולכן הוא נחשב כוח גברא. ושם ב, טז, כתב שאם הגביה תינוק והרפה ממנו, נחשב ככוח ראשון, ולא גרע מהסרת סכר, שאף שלא דחף את המים, נחשב כדחף אותם).

ט,ז – הגדרת גרמא

הכלל המרכזי הוא שכל פעולה שנעשית בכוח שני היא גרמא, וכוח ראשון נהפך לכוח שני בכמה אופנים: האחד, על ידי מרחק, כגון בפתיחת הסכר (וכפי שהסברתי גם רמ"ה יודה שבמרחק מסוים ואילך הוא כוח שני). השני, על ידי זמן, וגם את זה ניתן ללמוד מהסכר. השלישי, על ידי שפעולתו גרמה בעקיפין לפעולה אחרת, כגון נותן כלי חרס במקום שכאשר תגיע אליהם האש יתבקעו ויכבו את האש. וכן דין הזורק אבן למעלה ונפלה למטה, שנעשתה לכוח שני. וכן כוח כוחו, כגון שזרק אבן כדי להפיל תמרים, ונפלו התמרים והרגו תינוק, שלדעת חכמים פטור, ולרבי רק בכוח שלישי פטור (מכות ח, א). וכתב הרמב"ם כחכמים (רוצח ו, טו), משום שהוא כוח כוחו. (אמנם יש שביארו שהוא כמו אנוס. עיין באנציקלופדיה תלמודית חשמל ע' תשסט, הערה 151, ושם מובא מאבני נזר או"ח רל, ב, שאין זה ככוחו לעניין שבת).

וכמה הוא רחוק או לאחר זמן הוא דבר שקשה להגדיר, וצריך ללכת בזה אחר דעת בני אדם, שכל מה שנראה כפעולה ישירה, הרי זה כוח ראשון, וכל שהוא רחוק או לאחר זמן עד שנראה כפעולה שנגרמה מפעולתו הראשונה, הרי זה כוח שני וגרמא. (עוד עיין להלן בהרחבות טז, ו, ד, על החילוק בין קירוב כיבוי שאסור כמבואר בשבת מז, ב, לגרמא שמותר).

ט,ח – כוונת האדם משפיעה האם יחשב גרמא

וצריך להוסיף כלל חשוב, שפעמים שכוונת האדם קובעת אם הדבר יחשב למלאכה אסורה או היתר, וכפי שלמדנו לעיל ט, ה, ט,לגבי קטימת ענף ריחני, או מילוי מים קרים בתוך מיחם. וכפי שנלמד בהמשך, שמלאכות שדרך עשייתן בגרמא כמו זורה אינן נחשבות כגרמא. וקל וחומר לעניין 'גרמא', שהמרחק או שיהוי הזמן ההופך פעולה מסוימת ל'גרמא' תלויים גם בכוונה, שבאותו מרחק או באותו שיהוי זמן, אם כוונתו של האדם לעשות מלאכה, כוונתו תמשיך את כוח פעולתו עד שגם באותו מרחק או באותו שיהוי זמן תחשב פעולתו ככוח ראשון, ואם לא יתכוון למלאכה, חוסר כוונתו יגרום שבאותו מרחק או שיהוי זמן הפעולה תחשב כבר ככוח שני ולא נחשיב אותה כפסיק רישא אלא כגרמא. דוגמא לכך, פתיחת תריס במקום שיש בו עציצים, שאם כוונתו להצמיחם כמו בחממה – אסור מהתורה, ואם לאוורר את החדר או להאירו, מותר, כמובא להלן יט, ג, וביחו"ד ה, כט. וכיוצא בזה הזכרנו לעיל (ט, ה, י) לעניין צידה, בביאור האבני נזר קצד, בדעת הרשב"א, עי"ש. ועל פי זה כתבתי לעניין מעליות בשבת, שפעילות המתרחשת בקרבי המנוע עקב כניסתו למעלית, בלא שהוא מודע לאותה פעילות, נחשבת ככוח שני. והרי זה גרמא בפסיק רישא, כמבואר להלן יז, ד.

ט,ט – מלאכות שדרך עשייתן בגרמא אסורות מהתורה

בבא קמא ס, א, לשון רב אשי: "כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו (שחייב) – הני מילי לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא (שהבעיר אש והרוח ליבתה אותה) גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור". הרי שלגבי שבת כל שהוא עושה את המלאכה כדרך עשייתה הרי זו מלאכת מחשבת וחייב. וכ"כ הרא"ש שם לגבי חיוב זורה: "אע"פ דלא הוי אלא גרמא בעלמא, בהכי חייבה תורה, כיוון דמלאכה זו עיקר עשייתה על ידי רוח". וכ"כ הרמב"ן שבת קנג, ב, שחורש על ידי בהמה חייב למרות שהיא נעשית בכוח הבהמה, אלא שהואיל והוא "נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן". הרי שכאשר המלאכה נעשית כדרכה, למרות שהיא בגרמא היא נחשבת מעשה גמור. וכ"כ המ"א (שכח, נג), שהמעמיד עלוקה על הבשר, חייב משום חובל. וראייתו מדברי רש"י (סנהדרין עח, א) לגבי אדם שהשיך את הנחש בחבירו: "והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, דלאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתו בידו". הרי שכל שעשה כדרכו – אינו גרמא. וכ"כ בערוה"ש שטז, יא, שהסוגר דלת על צבי חייב, למרות שהוא נראה כגרמא, כי כך הוא דרך הצידה. וכן מצינו שיש מלאכות שעשייתן על ידי שיהוי, כמו בישול וזורע (ועיין להלן יט, ג, א) ונותן צמר ליורה של צבע, ועל אופן זה הוא חייב ואין בזה דין גרמא. וכ"כ באחיעזר ג, ס, שכל העושה מלאכה בדרך המקובלת בימי חול, גם אם לפי הגדרים הוא נחשב גרמא דינו כמלאכה גמורה. וכ"כ בשיח נחום (סי' כה ע' 75), עפ"י ר"ח והגאונים (וראה יד פשוטה יב, ד-ו).

לפי זה הפותח טפטפות להשקות עצים, גם אם הצינורות נמשכים קילומטרים רבים, ואפשר לטעון שהוא כוח שני, כיוון שכך היא דרך ההשקיה, הרי זה איסור תורה. (ועיין ארח"ש כט, יא).

הרי שכל דין גרמא הוא רק כאשר הפעולה נעשית בשינוי מדרך עשיית המלאכה, ורק לאחר מכן, אם הוא גם בגרמא, מותר לעשותו במקום פסידא.

ט,י – גם כאשר מחשבתו לגרום לעשיית המלאכה זה גרמא

עיין להלן (בהרחבות יב, א), שלדעת המ"א, הואיל ולא היתה טחינה ברחיים של מים במשכן, הטוחן ברחיים של מים – פטור. ולדעת אבן העוזר ודעימיה – חייב. ויש שרצו ללמוד מדעת אבן העוזר, שטעם החיוב מפני שנתקיימה מחשבתו לטחון. וממילא, כל גרמא שהאדם מתכוון לעשותה – אסורה, וכ"כ בישועות יעקב שלד, שההיתר להניח קנקנים מפני הדליקה, הוא רק מפני שאין כוונתו לכבות את האש, אלא לעצור אותה מלהתפשט הלאה.

אמנם למעשה הסכמת האחרונים, שגרמא מותרת גם כשמתכוונים לעשות מלאכה על ידה. וכ"כ במ"ב (שלד, נה, ובאו"ה שם), שמותר להניח את הקנקנים כדי לכבות את האש (ע' שבות יצחק גרמא יג). (וכן מוכח מסוגיית נטילת שמן מן הנר כדי שיקדים לכבות, שלא אסרו זאת מדין מלאכת מחשבת).

ט,יא – הפסק זמן הופך את המעשה לגרמא

בשו"ת זרע אמת (או"ח מד) נשאל האם מותר לאדם להפעיל משאבה ידנית שמעלה את המים בצינור ארוך, כדי שגוי יכוון אותו לעבר השריפה, והשיב שמדובר בגרמא. והסביר שהכלל הוא שאם בעת המעשה מתחילה המלאכה להתבצע, כפי שנעשה בזורה – חייב. ואם היא מתחילה להתבצע לאחר זמן – פטור. וזה הטעם שמותר להניח כלים מלאים מים שיתבקעו בעת שהאש תגיע אליהם (שבת קכ, א).

כיוצא בזה, הסתפק בבאו"ה רנב, ה, 'להשמעת', לגבי דין מי שנתן חיטים לתוך רחיים שכבר טוחנות את החיטים שיש בהם, שאולי כיוון שהחיטים הנוספות ייטחנו רק לאחר זמן הוא גרמא, או שכיוון שהטחינה נמשכת ברצף הוא מעשה גמור. ומכל מקום נראה ברור שלדעת הבאו"ה, אילו היו הרחיים מתחילות לטחון לאחר זמן היה זה גרמא. וכ"כ במנחת אשר (נו), והוסיף שלדעתו גם המ"א יודה לזה, ושכך משמע דעת החזו"א (יו"ד קסד, ב). וכן דעת שביתת השבת (מע"ח ד, סוף א) בשם  הגרצ"פ.

ט,יב – פעולות שונות שהסתפקו אם הן נחשבות גרמא

עיין להלן כ, ו, ובהרחבות כ, ו, ח, שנחלקו לגבי הנחת מצודה כאשר יש ודאות שייצודו בה חיות. לדעת רבים זהו גרמא ואיסורו דרבנן (מנחת חינוך צד ג'; ערוה"ש שטז, י). ויש אומרים שהואיל וכך היא עיקר דרך צידתם, האיסור מהתורה (פמ"ג שטז א"א ט). ועיין באנציקלופדיה תלמודית נספח לערך חשמל ע' תשסז-ט; ובשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, כה-כו; ארח"ש כט, הערות יב-יג.

השופת קדרה כדי שאח"כ יבוא אחר וידליק את האש, השופת עובר באיסור דרבנן. לחזו"א לח, ג, כי הוא גרמא, וגם משום גזירת חיתוי. (ובהר צבי או"ח קלו, נטה לומר שהאיסור דאורייתא, כי הוא כמקרב את הקדירה לאש, ולכן נטה לאסור מהתורה להניח מאכל על פלטה כדי שיתבשל אח"כ כאשר הפלטה תדלק על ידי שעון שבת. ודבריו קשים). ועיין שש"כ פ"א, בישול, לב, הערה פז; פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה קטו, שאסר חימום באופן זה. ולהלן י, 24, כתבתי להתיר באופן זה חימום אבל לא בישול.

אם נטל שמן מנר דולק בלי שיהיה שום שינוי בעצמת האור, רק שהנר יכבה מוקדם יותר, לתוס' הוא גרמא, ולרא"ש (ביצה ב, יז) אסור מדאורייתא ונחשב כיבוי ממש. ועיין בשש"כ פ"א, כללי מלאכות שבת, הערה קכג, שאם יתחב את הנר בחול, באופן שכשיגיע הנר לשם יכבה – גם לרא"ש הוא גרמא. (ועיין להלן בהרחבות טז, ו, ד-ה).

במ"ב שכח, קמז, יש סוברים שהנחת משחה ששואבת דם אסורה מהתורה (מ"א בשם הגהות מימוניות), שכך היא דרך פעולת המשחה. ויש סוברים שהאיסור דרבנן (ח"א).

כתב בפמ"ג פתיחה כוללת, שמליחת בשר להוציא דמו נחשבת מלאכת דש, שכך היא דרך הוצאת הדם. ולמהרש"ם ז, נא, הוא גרמא. (וע' ארח"ש כט, ו-ז).

נחלקו לגבי הורדת מים באסלה על סבון חיטוי שצובע את המים. בהליכות עולם ח"ד עמ' רפו, כתב, שזה גרמא. ובשלחן שלמה שכ, לא, ג, וארחות שבת כט, יב; טו, סד, והערה צב, כתבו שאף שהמים יורדים על ידי הסרת מחסום, הם נחשבים כנופלים מכוח ידו ממש, ואין זה נחשב גרמא.

כאשר פתחו מקרר ונדלקה נורה, עזיבת הדלת כמוה כסגירת המקרר וכיבוי הנורה. אבל אם ידחוף את הדלת לכיוון ההפוך וכאשר כוחו ייפסק תחזור הדלת מאליה להיסגר, הרי זה גרמא (ארח"ש כט, טז, והערה לח).

עיין להלן בהרחבות י, כד-כה, לעניין פתיחת ברז המים החמים וסגירתו.

עיין להלן יט, ה, 5, לעניין כיור שמימיו זורמים דרך צינור שלא בדרך ישרה על צמחים. לדעת שש"כ יב, יח, הוא כוח שני וגרמא, וכיוון שאינו מעוניין בהשקייתם רשאי לפתוח את הברז שעל הכיור.  ובחוט שני וארח"ש אסרו כי אינו גרמא לדעתם.

עוד עיין להלן בפרק יז על החשמל ומכשיריו בדיני גרמא, ובדיונים שם יש השלמה לכאן. וכן עיין להלן בהרחבות (י, יז, א-ג).

ט,יג – גרמא בפסיק רישא

כתב רשז"א (מנחת שלמה ח"א י, ו) שכאשר הגרמא נעשית בפסיק רישא, הוא מותר גם שלא במקום הפסד. שכן אמירה לגוי מותרת בפסיק רישא, ק"ו בגרמא, שהוא קל מאמירה לגוי. ולכן גם אם היה ברור שפתיחת המקרר תפעיל את המנוע, כיוון שאינו מתכוון לכך, והוא נעשה בפסיק רישא והוא גרמא – מותר. ויש שחלקו על ההיתר לפתוח מקרר בשבת. וכתבתי לקמן יז, ח, להתיר. (ולמעשה יש עוד נימוק מכריע, שאין ודאות שהמנוע יתחיל לעבוד, והרי זה כדבר שאינו מתכוון). גם במנו"א ח"ב א, טז, ביאר שבמקום הצורך אפשר להקל בפסיק רישא בגרמא. (ועיין ביבי"א ח"ד או"ח לה, טז, שהביא כמה אחרונים שהקילו בזה, ושם לה, ג, כתב שמפני שאיסור גרמא דומה למלאכה, אין להקל בפסיק רישא. אמנם בח"א כא, יד, כתב שבשעת הצורך אפשר להקל. היינו שבאופן כזה אפשר להקל לא רק בצורך גדול אלא גם בצורך רגיל).

ט,יד – גרמא באיסור דרבנן

בילקוט יוסף (ח"ה ע' רלו) כתב שיש מקילים לכתחילה בגרמא באיסור דרבנן, ויש חולקים, ויש לצרף את דעת המקילים. ובמנו"א ח"ב א, טו, הרחיב יותר, וסיכם שיש לסמוך על המקילים במקום הצורך. ע"כ. היינו שאם בסתם מקילים רק בצורך גדול, באיסור דרבנן מקילים בצורך קל.

ט,טו – בשעת הדחק מה עדיף – לעשות בשינוי או ע"י גוי או גרמא

גרמא קל מאמירה לגוי, כי המלאכה נחשבת כנעשית מעצמה. ואין לומר שרק לגבי כיבוי שהיא משאצל"ג הקילו, כי גם ר' יהודה והרמב"ם האוסרים משאצל"ג הקילו בגרם כיבוי (מנחת שלמה ח"ב כד, א).

אמירה לגוי קלה מעשייה בשינוי, וכפי שמצינו שכולם מסכימים ששבות דשבות על ידי גוי לצורך מצווה מותר, ולגבי מעשה של יהודי נחלקו (עיין ט, 7). וכן לגבי טיפול בחולה כולם מסכימים שמותר על ידי גוי ולגבי שינוי נחלקו, עיין להלן כח, ב. (אמנם יש צד חומרה באמירה לגוי, שלדעת הסמ"ג אסורה מהתורה, כמבואר להלן כה, 1).

תפריט