ב – ל"ט מלאכות שהיו במשכן ותולדותיהן

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-09-02/

ב,א – הסימוכין לל"ט מלאכות

שבת מט, ב: "הדור יתבי (החכמים שהוזכרו לעיל בעמוד א) וקמיבעיא להו: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי? אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן". ובאר רש"י, שסך המלאכות שנעשו לבניין המשכן היו שלושים ותשע. ובמדרש הגדול שמות לה, יא-יט, הראה שישנם בדיוק שלושים ותשעה ציוויים על המשכן בפרשת ויקהל (לה, יא-יט): "הרי אלו תשעה ושלושים ציוויים שמע משה מפי קודש, וכמותן ציווה משה לישראל" (וע' תורה שלמה כג עמ' קיח-קיט. ויש להוסיף שגם בפרשת פקודי לט, לג-מא, נאמרו שלושים ותשע מלאכות שעשו בהקמת המשכן כמבואר ב'משלב' לח, עמ' 17).

עוד בשבת מט, ב: "אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר, כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה – ארבעים חסר אחת. בעי רב יוסף: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא, או לא? – אמר ליה אביי: וליתי ספר תורה ולימני! מי לא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא זזו משם, עד שהביאו ספר תורה ומנאום. אמר ליה: כי קא מספקא לי – משום דכתיב והמלאכה היתה דים ממנינא הוא, והא – כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דילמא: ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממנינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים – הכי קאמר: דשלים ליה עבידתא? תיקו".

והקשו הראשונים (ר"ח, רמב"ן ורשב"א כאן), שלמעשה יש בתורה הרבה יותר מארבעים 'מלאכה', 'מלאכת' ו'מלאכתו', והסבירו באופן פרטני על כל אחת מדוע אין למנותה. ואף שיש עוד מילים ששייכות למלאכה והראשונים לא התייחסו אליהן, יש לתרצן באותם אופנים. ועיין ב'משלב' לח, עמ' 21, בהצעת רי"ב להשמיט את 'מלאכת', וכך נותרו בדיוק ל"ט 'מלאכה' ו'מלאכתו'.

עוד שם בשבת מט, ב: "תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד. מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קא עביד? – אביי ורבא דאמרי תרוויהו, ואיתימא רב אדא בר אהבה: מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים". וביאר הרמב"ן שברייתא זו היא לכל הדעות, שכן גם מי שלומד שישנן ל"ט אבות מ'מלאכתו' שבתורה, מודה שמן המשכן למדו את מהותן של ל"ט אבות מלאכה.

שבת ע, א: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל אלה הדברים וגו' ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, א-ב). דברים, הדברים – אלה הדברים – אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני". רש"י: "דברים – משמע תרי, ה' לרבות חד, הרי שלשה, אלה בגמטריא שלשים ושש, הרי שלשים ותשע". (פירוש זה עפ"י ירושלמי שבת פ"ז ה"ב, ושם מובאים עוד ביאורים). ומיד לאחר מכן מוזכר הציווי על מלאכת המשכן, ושם לה, לג, מובא הפסוק על 'מלאכת מחשבת' שממנו יסוד לכל הלכות שבת.

וגם בלא הסימוכין הללו שאמרו חכמים ידענו מהלכה למשה מסיני שיש ל"ט מלאכות, והן ל"ט מלאכות שעשו במשכן, כמבואר בגמרא שבת ע, א: "אלו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני". אלא שמצאו חכמים שהיסודות הללו רמוזים בתורה. וכפי שביאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה.

ב,ב – האם לומדים אבות ממעשה הקרבנות

לדעת רב האי גאון (אוצה"ג שבת קנז), לומדים את המלאכות האסורות של הכנת הפת מן המלאכות שנעשו עבור המנחות שהקריבו במשכן. ובאגלי טל (פתיחה ז ואילך) כתב שכן דעת הירושלמי (שבת י, ג), שלומד את דרך ההוצאה ממשא אלעזר הכהן, שנשא את המנחות, השמנים והקטורת.

אולם רש"י עג, א, 'האופה', כתב בפירוש שאת מלאכות הפת לומדים מתהליך הכנת סממני הצבע לצביעת התכלת והארגמן ותולעת השני ביריעות. והקרבנות אינם נחשבים מכלל מלאכת הקמת המשכן. וכ"כ הר"ן והמאירי על המשנה שם. וכן מקובל לבאר.

ב,ג – מהו אב ומהי תולדה

לדעת הרמב"ם (בפירוש המשניות שבת ז, ב), אב מלאכה של 'זורע' כולל בתוכו גם נטיעה והברכה, שכן עניינם אחד, לגדל צמחים. אבל השקיית הצמחים היא תולדה של זורע, שיש לה דמיון לאב המלאכה, שאף היא מסייעת להצמחת הצמחים, אבל אינה אב, כי אינה מכניסה את הצמח לאדמה כמו זורע.

ואילו לדעת ר"ח (שבת עג, ב), "הנוטע ולד הוא של זורע". ומשמע מדבריו שרק מלאכה אחת נחשבת אב, וכל שאר המלאכות שתכליתן דומה, הן תולדות. אלא שגם לתולדות יכולות להיות תולדות משלהן. למשל, המבריך הוא תולדה של נוטע, שהוא תולדה של זורע.

ב,ד – לימוד המלאכות מן המשכן

בשבת צו, ב, שואלים לדעת ר' אליעזר, שסובר שאין חילוק חטאות באיסור מלאכה בשבת, ועל כל המלאכות שעושה חייב חטאת אחת, מה אם כן ההבדל בין אבות לתולדות. ועונים שם: דהוות במשכן חשיבה אב (אבל אין שום הבדל הלכתי), ונחלקו הראשונים מהם התנאים על מנת שמלאכה תיחשב אב:

לרמב"ן, כל מלאכה שהיתה במשכן, ממילא היא חשובה ונחשבת אב (וכותש יוצאת מן הכלל).

ולתוספות, כל מלאכה שהיתה במשכן והיא חשובה נחשבת אב (ולכן כותש אינה נחשבת אב). וכן מבואר בתוס' שבת צד, א, 'שהחי', שאין הוצאת חי נחשבת מלאכה, כי לא היתה במשכן.

ולמהר"ם, כל מלאכה חשובה נחשבת אב, אף שלא היתה במשכן (ואולי לכן מנו במשנה מלאכת אופה ולא מלאכת מבשל, שמלאכות הפת חשובות ממלאכות התבשיל).

תשובה נוספת שעונים שם בגמרא: "דכתיבא – אב". ואולי הכוונה שמלאכות הכתובות במשנה נחשבות אב.

ובמשנה בשבת עג, א, אמרו: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת… אלו הן אבות מלאכות" משמע שהמוזכרות במשנה הן האבות.

ב,ה – המשמעות להלכה בין אב לתולדה

ערוה"ש רמב, י: "…ולדעת רבותינו בעלי התוס' (שבת עג, ב, ד"ה 'משום זורע') יש סברא שיש חילוק לעניין התראה, שצריך להתרות על התולדה דווקא משום האב. ואם כן יש נפקא מינה גדולה בין אב לתולדה… אמנם התוס' בעצמם נסתפקו בזה, ויש לומר דגם אם התרו משום התולדה גם כן חייב. אבל זהו פשיטא, דאם התרו על התולדה משום תולדה אחרת, אף שהיא מאותה אב, לא הוי התראה, אלא אם כן התרו בהתולדה עצמה שרצונו לעשות, או באב שלה. ולפי זה יש לדעת מה מקרי אב ומה מקרי תולדה".

פורסם בקטגוריה פרק ט - כללי המלאכות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן