נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. מכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. אמנם בשבת שלפני ראש חודש תשרי אין נוהגים להכריז על החודש ולברכו, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה (מ"ב תיז, א; שעה"צ ב).
טעם נוסף להכרזת ראש חודש בשבת, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מהשבת שלפניו. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.[11]
[11]. על כן נהגו יוצאי אשכנז (רמ"א או"ח רפד, ז, מ"ב יז) שאין מזכירים ב'שבת מברכים' את נשמות הנפטרים, ואפילו תפילת 'אב הרחמים' שנוהגים לומר לזכר הנהרגים על קידוש ה' – אין אומרים בשבת מברכים. ורק לפני ר"ח אייר וסיוון אומרים 'אב הרחמים', מפני שבחודשים אלו נהרגו הקדושים. (לאחר השואה נהג מו"ר הרצי"ה לומר 'אב הרחמים' גם ב'שבת מברכים'). יש שאין מזכירים את ראש חודש אב, מפני הפורענות שבו, אבל המנהג להכריז ולברך, וכן מבואר בעולת ראיה ח"ב עמ' קכא.
