מותר לעשות מלאכה בראש חודש. ואמנם מתחילה היה ראוי שלא לעשות מלאכה בראש חודש כדין חול המועד. שכן הכלל הוא, שככל שהיום קדוש יותר כך הוא מיועד יותר לעניינים שבקדושה, ויש לצמצם בו את העיסוק במלאכה. לכן שבת שהיא המקודשת ביותר – כל מלאכה אסורה בה. דרגה למטה משבת – יום טוב, שכל המלאכות אסורות בו חוץ ממלאכת אוכל נפש שמותרת. דרגה למטה מזה – חול המועד, שנאסרו בו חלק מהמלאכות. ואף ראש חודש היה ראוי להיות במעלת חול המועד, אלא מפני שחטאו שנים עשר שבטי ישראל בחטא העגל, איבדו ישראל כנגד זה את מעלת שנים עשר ראשי החודשים של השנה. אבל הנשים שלא חטאו בחטא העגל, ולא הסכימו לתת את נזמיהן לעשייתו, נתן להן הקב"ה את שכרן בעולם הזה, "שהן משמרות ראשי חודשים יותר מן האנשים". ונתן להן שכר לעולם הבא, שהן עתידות לחדש את נעוריהן כמו הלבנה שמתחדשת, שנאמר (תהלים קג, ה): "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (פרקי דרבי אליעזר מה). נמצא אם כן שהנשים קולטות יותר את קדושת ראש חודש, ולכן נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש.[9]
אמנם בזמן שהיו מקריבים את קרבן המוסף במקדש, היו גם גברים שנהגו להימנע מעשיית מלאכות גדולות בראש חודש, אלא שאין למנהגם תוקף, מפני שחטאו בחטא העגל. אבל נשים שלא חטאו שייכות יותר לקדושת ראש חודש, ויש תוקף למנהגן.
לפיכך, צריכה כל אשה למנוע את עצמה מקצת מלאכות בראש חודש, למשל, תקפיד שלא לסרוג בו, כדי שיהיה לה היכר בין יום רגיל לראש חודש. ובוודאי שלא תתכנן לעצמה עבודות גדולות בראש חודש.
והמהדרות נוהגות להימנע מהמלאכות שאסורות בחול המועד, ובכלל זה אינן תופרות וסורגות ומתקנות דברים בבית. אבל לבשל, לאפות ולגהץ, מותר כמו בחול המועד. לכבס במכונה מותר, מפני שאין בזה כמעט טרחה. ואם הכיבוס נועד לצורך לבישת בגדים בראש חודש עצמו, אף לכבס ביד מותר. מלאכה שאשה עושה לצורך פרנסתה מותרת אף למנהג המהדרות, מפני שאם תיעדר מעבודתה באופן קבוע בראש חודש, תאבד את פרנסתה. ואף כשאין חשש שיפטרוה, אם הכסף נחוץ לה או שייגרם למקום עבודתה נזק אם לא תבוא, מותר לה לעבוד.[10]
[9]. כך מתבאר מפרקי דרבי אליעזר מה, ומדברי הטור או"ח תיז, והפרישה שם א', ודרכי משה א' בשם אור זרוע. ועי' בס' ראש חודש ריש פרק יא, שהביא בפירוט כל הטעמים. ובשער הכוונות (עו, ב) באר שנשים כנגד מלכות וכנגד לבנה, ובה יש התחדשות. אבל בגברים שכנגד תפארת אין התחדשות. (במלכות יש גם נפילה, ומתוך הנפילה היא יכולה להתעלות עד למעלה מהתפארת, והרמז: "עטרת בעלה").
[10]. מקור המנהג מבואר בטור וב"י או"ח תיז, ועיקרו מהירושלמי תענית פ"א ה"ו: "הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחא – מנהגא". לרבנו ירוחם, אשה שלא נהגה להימנע ממלאכה אינה חייבת בזה. אולם כתב בבאו"ה תיז 'והנשים', שלדעת רוב הראשונים, כל הנשים חייבות במנהג זה, אלא שבהימנעות ממלאכה כל שהיא כבר קיימו מנהגן. ואם נהגו להחמיר ביותר מלאכות, מנהגן מחייב. ע"כ. אכן יש שנהגו להחמיר יותר, וכתבתי זאת כמנהג המהדרות. כתב באשל אברהם בוטשאטש, שגם המהדרות לא יחמירו בר"ח יותר מחול המועד. לפי זה כביסה ביד לצורך לבישה בר"ח מותרת, כי האיסור בחול המועד הוא רק כדי שיכבסו לקראת החג (עי' פנה"ל מועדים יא, יא). בכביסה במכונה אין צד איסור בר"ח הואיל ואין בזה מאמץ.
לצורך פרנסה, כתב בערוה"ש תיז, י, שמותר, וכן המנהג, וכ"כ בהל' חגים א, ה. מפני שאם היא עלולה לאבד את פרנסתה, או שהיא נזקקת מאוד למשכורת של אותו היום, מותר בק"ו מדין חול המועד. ואם היא יכולה בקלות לוותר על עבודתה בר"ח, אזי המהדרות יחמירו. לגבי כתיבה שאינה לפרנסתה, כמדומה שאף למהדרות אין מנהג להחמיר.
כאשר ר"ח שני ימים, לשבולי הלקט המנהג חל רק ביום השני שהוא א' לחודש, ולרוקח בשני הימים. למור וקציעה המנהג חל רק ביום ולא בליל ר"ח, וכמדומה שנהגו בזה גם בליל ר"ח. עי' במ"ב תיז, ד, ובסוף באו"ה על הסימן.
עי' בבאו"ה 'מנהג טוב', שלפי הב"ח אסור לבעל לדרוש מאשתו לעשות מלאכה בר"ח, אבל היא רשאית לעשות כשתרצה. וכאמור דעת רוה"פ שבכל אופן עליה להימנע מאיזה מלאכה. וברור שהואיל ויש לה מצווה להימנע ממלאכה, אף שאינה חובה, מ"מ אסור לבעלה לדרוש ממנה לעשות מלאכה בר"ח, זולת מלאכות הבית, כבישול וכדומה.
החיד"א ביוסף אומץ כ' הביא דעות ראשונים שסוברים שגם גברים נהגו שלא לעשות מלאכה, ותלה מנהגם בכך שהיו באים להשתחוות בבית המקדש. והטורי אבן למגילה תלה מנהגם בקרבן מוסף. ומ"מ לדעת רוה"פ אין למנהגם תוקף כמובא במ"ב תיז, ב.