חיפוש
Close this search box.

פניני הלכה

יג – מנהגי אמירת ההלל

קריאת ההלל צריכה להיות בעמידה, שהיא עדות על שבחו של ה', ועדות נאמרת בעמידה. בדיעבד אם אמר הלל בישיבה או בשכיבה יצא, וחולה שאינו יכול לעמוד יאמר את ההלל בישיבה, ובשעת הדחק אף בשכיבה (עי' שו"ע תכב, ז, מ"ב כח).

אין להפסיק באמצע הלל אפילו בשתיקה. אבל לצורך חשוב, כמו למנוע עלבון – מפסיקים. וכן מותר להפסיק כדי לענות דברים שבקדושה. יש לקרוא את ההלל כסדר מתחילתו לסופו, והקורא אותו שלא כסדר, לא יצא, ועליו לחזור לקרותו כסדר מהמקום שטעה (שו"ע תכב, ד-ו). נכון לקרוא את ההלל בנחת ובנעימה, ורבים נוהגים לזמר חלקים ממנו.

תקנו לאומרו מיד אחר תפילת שחרית, שמתוך הזכרת עניינו המיוחד של ראש חודש בתפילת עמידה באמירת 'יעלה ויבוא', נכון להמשיך בשבח והלל לה' על שקידש את ישראל וראשי חודשים. בדיעבד, אפשר לאומרו כל היום, שמעיקר הדין כל היום כשר לקריאת ההלל (משנה מגילה כ, ב).

ישנם מנהגים שונים בסדר אמירת ההלל – איזה פסוקים כופלים ואיזה פסוקים אומר החזן ואחריו הקהל, וכל המנהגים טובים, וכל מקום ימשיך במנהגו (סוכה לח,א-לט,א; שו"ע תכב, ג).

נוהגים שהחזן אומר בקול רם ארבעה פסוקים (תהלים קיח): "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג יוצאי אשכנז הקהל עונה אחר החזן ארבע פעמים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ולמנהג יוצאי ספרד הקהל חוזר על הפסוק שאמר החזן, או שהחזן אומר חצי פסוק והקהל משלים: "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".[15]

במנהג כפילת הפסוקים, במקומות רבים התקבל המנהג לכפול את כל הפסוקים מ"אוֹדְךָ" ועד סוף ההלל (תהלים קיח, כא-כט). הטעם לאמירתם פעמיים, מפני שבתחילת המזמור יש חזרה על כל עניין פעמיים, ומהפסוק "אוֹדְךָ" כבר אין חוזרים, ואנו ממשיכים את הרעיון של המזמור וכופלים את שאר הפסוקים. ועוד, שפסוקים אלו נאמרו על ידי דוד, ישי אבי דוד וְאֶחָיו של דוד, כמסופר בתלמוד (פסחים קיט, א), ומפני חשיבותם רצו לאומרם פעמיים.

את הפסוק "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא" (שם קיח, כה), כופלים באופן מיוחד, תחילה אומרים את חציו הראשון פעמיים, ואח"כ את חציו השני פעמיים.[16]


[15]. שני המנהגים הראשונים הובאו בסידור רב עמרם גאון. מנהג אשכנז מובא גם בתוס' ור"ן סוכה לח, ב, וכ"כ הטור וב"י תכב, ג. למנהג זה בשמיעת הקהל את הפסוק מהחזן יוצאים ידי חובת אמירתו. יש אומרים שהואיל ויש חשש שיהיו מתפללים שלא ישמעו כראוי את החזן, טוב שגם הקהל יאמר עם החזן את הפסוק ויסיים קצת לפניו, ואח"כ יענה אחר החזן "הוֹדוּ לַה'" וכו', או "כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (מ"א תכב, ח, א"ר יג ומ"ב כ). ורבים נוהגים שלא לדקדק בכך.[16]. מנהג יוצאי ספרד שהחזן אומר את חציו הראשון פעמיים והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ומנהג יוצאי אשכנז שהחזן אומר את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, ושוב אומר החזן את חציו הראשון פעם אחת והקהל חוזר אחריו, וכן בחציו השני. ושאלו, הרי אמרו במגילה כב, א, שאין מפסיקים באמצע פסוק מלבד לתינוקות בלימודם. ותרצו התוס' בסוכה לח, ב, שפסוק זה אמרוהו שניים, אחי דוד ודוד. ולדעת הכלבו רק פסוק מהתורה אסור לחצות (מ"א תכב, ח). והמהרש"ם בדעת תורה באר שבדרך תפילה מותר לחצות פסוק.

מנהג אשכנז שכולם אומרים פעמיים את ארבעת הפסוקים: "אוֹדְךָ", "אֶבֶן", "מֵאֵת", "זֶה". ומנהג רבים מצפון אפריקה, שהחזן אומר פעם אחת כל פסוק, ואח"כ הקהל חוזר אחריו פעם אחת, ושומע כעונה, כך שנחשב להם כל פסוק פעמיים.

תפריט