נוהגים בשבת שלפני ראש חודש להכריז אימתי יהיה ראש חודש ולברכו, שיחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל לטובה ולברכה. ויש בזה גם זיכרון מסוים לקידוש החודש שהיה נעשה בעבר על ידי בית הדין. ולכן נהגו להזכיר את זמן המולד. וכן נהגו לעמוד, זכר למצוות קידוש החודש, שכך נהג הקהל לעמוד בפני בית הדין בעת קידוש החודש. ורק לפני ראש חודש תשרי אין מברכים את החודש, מפני שממילא הכל יודעים עליו, שהוא יום טוב של ראש השנה. [11]
מכריזים על החודש בשבת, מפני שאז כל הקהל נמצא בבית הכנסת, וישמעו מתי יחול ראש חודש. ועוד, שכל הימים מתברכים משבת, ואף הקדושה של ראש חודש נובעת מתוך השבת שלפניו, ועל כן מברכים באותה שבת את החודש. ולכן בשבת זו מתחילים להרגיש חגיגיות מראש החודש שעומד לבוא.[12]
[11]. מ"ב תיז, א, אג"מ או"ח א, קמב, ספר ראש חודש א, א-ט. ושם בהערות ד-ח, הביא בשם היראים ושבולי הלקט ואו"ז, שמברכין כדי להודיע על ר"ח וזמנו, והראבי"ה כתב שהוא זכר לקידוש החודש. ויש מקומות שמשום כך מכבדים את הרב לברך את החודש (ס' ר"ח א, ז). ומה שכתבתי על חודש תשרי הוא בשעה"צ תיז, ב.
[12]. על כן נהגו אשכנזים (רמ"א או"ח רפד, ז, מ"ב יז) שאין מזכירים ב'שבת מברכים' נשמות הנפטרים, ואפילו תפילת 'אב הרחמים' שנוהגים לומר לזכר הנהרגים על קידוש ה' – אין אומרים בשבת מברכים. ורק לפני ר"ח אייר וסיוון אומרים 'אב הרחמים', מפני שבחודשים אלו נהרגו הקדושים. ומו"ר הרצי"ה היה נוהג לומר 'אב הרחמים' גם 'בשבת מברכים', כי אמר שאחר השואה ראוי לאומרה בכל השבתות כמו שאומרים לפני ר"ח אייר וסיון. יש שאין מזכירים את ראש חודש אב, מפני הפורענות שבו, אבל המנהג לברך, וכן מבואר בעולת ראיה ח"ב עמ' קכא.
