תקנו חכמים לברך שתי ברכות לפני הדלקת נרות חנוכה, כדי שנכוון את דעתנו לשני העניינים שבמצווה. הברכה הראשונה על עצם המצווה, וזה נוסחה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נר [של] חנוכה".[3] הברכה השנייה היא הודאה על הנסים שעשה ה' לאבותינו בימי החנוכה, ותקנו לברך אותה בעת הדלקת הנרות, מפני שנרות החנוכה נועדו להזכיר את הנסים ומשמעותם. וזה נוסחה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". ביום הראשון מוסיפים את ברכת 'שהחיינו', והיא הודאה לה' שהחיינו וקיימנו שנה נוספת, עד שזכינו להגיע פעם נוספת לימי החנוכה, ושוב אנחנו זוכים לקיים את מצוות הדלקת הנרות.[4]
מיד לאחר סיום הברכות מתחילים להדליק את הנרות, ואין להפסיק בדיבור בין הברכות להדלקת הנרות. לאחר סיום הדלקת הנר הראשון נוהגים להתחיל לומר את נוסח 'הנרות הללו' (שמקורו במסכת סופרים כ, ו), ותוך כדי אמירתו ממשיכים להדליק את שאר הנרות. ואף שעדיין לא הדליקו את שאר הנרות, אין בזה חשש הפסק, מפני שכבר למדנו שחובת המצווה מתקיימת בהדלקת הנר הראשון ושאר הנרות הם להידור מצווה. ואף שלכתחילה אין לדבר עד סיום הדלקת הנרות, נוסח 'הנרות הללו' הוא ביאור עניין המצווה, ולכן אדרבה יש מקום לאומרו תוך כדי המשך קיום המצווה. אמנם מי שמתקשה לומר 'הנרות הללו' בעוד שהוא מדליק נרות, יכול לומר 'הנרות הללו' אחר סיום הדלקת כל הנרות (עי' מ"ב תרעו, ח, משב"ז ה).
בנוסף לברכות ולאמירת 'הנרות הללו' יש מקדימים לומר לפני הברכות 'לשם יחוד', כדי להוסיף כוונה במצווה.
יש להדליק כל נר היטב, ורק לאחר שהאש תאחז ברוב הפתילה באופן יציב, ימשיך להדליק את הנר הבא (באו"ה תרעג, ב, 'הדלקה').
[4]. י"א שברכות 'שעשה נסים' ו'שהחיינו' נקבעו על הדלקת הנרות ועל היום, ומי שאינו מדליק נרות יברכן על עצם היום (מאירי). וי"א שנתקנו רק על הדלקת הנרות, ומי שאינו מדליק או רואה נרות אינו רשאי לברכן (רמב"ם). וגם האחרונים נחלקו בזה. ובשעה"צ תרעו, ג, נשאר בצ"ע. ולרוב האחרונים אין לברך מספק.
