יש להשתדל שכל בני הבית יתכנסו למצוות הדלקת הנרות, כדי שישמעו את הברכות, יענו עליהן אמן ויראו את הדלקת הנרות. בנוסף לכך שיש בזה כבוד למצווה ופרסום לנס, הדבר נצרך לאלה שאינם מברכים על הנרות בעצמם, כמו אשה שיוצאת ידי חובתה בהדלקת בעלה, ובני בית שיוצאים ידי חובתם בהדלקת אבי הבית. מפני שעל ידי שמיעתם את הברכות הם משתתפים בהודאה לה' על הנסים. ואם לא ישמעו את הברכות, לדעת רמב"ם ורש"י, למרות שכבר יצאו ידי חובת הדלקת נרות בהדלקת אבי המשפחה, עליהם להביט בנרות החנוכה ולברך את ברכת 'שעשה נסים'. ולדעת רשב"א ור"ן, הואיל וכבר יצאו ידי חובת המצווה בהדלקת אבי הבית, למרות שלא שמעו את הברכות, אינם צריכים לברך 'שעשה נסים' בעת שיראו את הנרות. וכיוון שיש בזה מחלוקת, מספק אין לברך (שו"ע תרעו, ג). אבל לכתחילה, כדי לקיים את המצווה לדעת כל הפוסקים, מי שאינו מדליק ומברך בעצמו, צריך לשמוע את הברכות ולענות עליהן אמן.
לפיכך, כל אדם שיוצא ידי חובת הדלקת נרות בהדלקת אחר, כגון אשה שיוצאת בהדלקת בעלה, ובני בית שיוצאים בהדלקת אבי המשפחה, צריכים להשתתף בהדלקת הנרות כדי שישמעו את הברכות ויענו אמן. וגם אם לא יוכלו להיות בביתם בעת ההדלקה, ישתדלו להשתתף בהדלקת נרות ושמיעת הברכות בבית אחר או בבית הכנסת, ובזה יצאו ידי חובתם לפי כל הדעות. מי שאינו יכול להשתתף בהדלקת נרות בביתו או במקום אחר, ישמע ויראה על ידי הטלפון את הדלקת הנרות והברכות בביתו, ויענה 'אמן', ובכך יהיה שותף בהדלקה ובהודאה על הנס.[5]
