ראוי להדר ולהדליק את הנרות בחנוכיה נאה, כל אדם לפי יכולתו. ויש מהדרים לקנות חנוכיה מכסף. ומי שאין לו חנוכיה יכול להדביק את נרות השעווה על משטח ישר ולהדליקם, וכן יכול ליקח כוסיות ולהניח בהם שמן ופתילה ולהדליקם. בכלים בזויים, כדוגמת כלי חרס מפויחים, אין להדליק את הנרות (שו"ע תרעג, ג; מ"ב כח; כה"ח ס-סב).
יש להקפיד שיהיה רווח בין הנרות, כדי שכל נר יֵראה לבדו ויתפרסם הנס. בנוסף, יש לחוש שאם יהיו קרובים מדי, שלהבתם של שני נרות תתאחד ואזי לא יצא בהם ידי חובה, כי יֵראו כמדורה ולא כנר. בנרות שעווה מצטרף חשש נוסף, שאם יהיו קרובים מדי ימיסו זה את זה ולא יוכלו לדלוק כשיעור חצי שעה (שו"ע תרעא, ד, ונושאי כליו).
מצד הדין, גם אם לא הניח את הנרות בגובה שווה ובשורה שווה, כל זמן שהנרות מופרדים זה מזה, והעומד לידם יכול לסופרם שהם כנגד ימי החנוכה, מקיימים בהם את המצווה. וכן אם הניח פמוטות בעיגול, כיוון שכל נר עומד לעצמו, קיים בהם את המצווה. אבל לכתחילה יש להעמיד את הנרות בשורה שווה, כדי שכל הרואים יוכלו לראות את הנרות ביחד, ולהבחין במספרם המכוון כנגד הנס (רמ"א תרעא, ד, באו"ה 'ומותר').
כדי שלא יבוא אדם לידי איסור של שימוש לאור הנרות, נהגו להדליק נר נוסף לשמש, שאם יצטרכו באותו מקום לאור, ישתמשו לאור השמש. בחדר שיש בו תאורת חשמל, אין צורך בשמש, ואע"פ כן נהגו רבים להדליק שמש, כדי להבליט את ההבדל שבין נרות המצווה שאסור לנו להשתמש לאורם לנר השמש שמותר לנו להשתמש לאורו.
אולם כדי שלא נטעה במספר הנרות, מניחים את השמש בגובה שונה או במרחק מן הנרות, כדי שיהיה ניכר לכל הרואים, מי הם הנרות ומי הוא השמש. ונהגו להניחו גבוה יותר, כדי שאם יצטרכו שם לאור, יהיה ניכר שמשתמשים לאורו ולא לאור שאר הנרות (שו"ע ורמ"א תרעג, א, מ"ב כ).[14]
