לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם עד הפרק, שהוא מקום חיבור הזרוע וכף היד. ורמז יש לדבר, שנאמר (תהלים קלד, ב): “שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'”. וכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו (סוטה לט, א). נחלקו גדולי הראשונים בדין נטילת ידיים זו: לדעת הרמב”ם (תפילה טו, ה), רק כאשר הידיים מלוכלכות יש חובה לנוטלן, אבל כהן שנטל את ידיו בבוקר והקפיד שלא לנגוע במקומות מטונפים, אין צורך שיחזור ויטול את ידיו לפני ברכת כהנים. ולדעת רש”י ובעלי התוספות (סוטה לט, א), גם אם הידיים נקיות צריכים לנוטלן ולקדשן לכבוד ברכת כהנים.
למעשה מחמירים, וגם כהן שידיו נקיות צריך ליטול את ידיו לפני ברכת כהנים, כדעת רש”י ותוספות. אבל אין מברכים על הנטילה, ואפילו אם נגע לפני כן במקומות מטונפים, משום שיש ספק אם תקנו לה חכמים ברכה (מ”ב קכח, כד עפ”י הא”ר).
מהזוהר משמע שנטילה זו נועדה לקדש את הכהנים ואת ידיהם לקראת הברכה. וכדי להוסיף קדושה על קדושה, נהגו שלוי יצוק מים על-ידי הכהנים. וכשאין בבית-הכנסת לוי, רצוי שבכור, שיש בו קצת קדושה, יטול את ידי הכהנים. וכשאין שם לוי או בכור – יטול הכהן את ידיו בעצמו (שו”ע קכח, ו, מ”ב כב).
כאשר הכהן חושש שמא לא יהיו לו מים בבית הכנסת ולא יוכל ליטול את ידיו לפני נשיאת כפיים, יטול את ידיו בביתו לפני התפילה, ויקפיד לשמור אותן בנקיות, וכך יוכל לשאת את כפיו. אבל אם הכהן לא נזהר בשמירת ידיו לאחר נטילת ידיים של שחרית, ולא היו לו מים לנטילת ידיים לפני ברכת כהנים, לא יעלה לדוכן לשאת את כפיו.
בכל מקרה שהכהן אינו רשאי לשאת את כפיו, רצוי שיצא מבית-הכנסת לפני זמן ברכת כהנים, כדי שהגבאי לא יטעה לקרוא לו לעלות לדוכן בשעה שאינו רשאי לעלות. ואם יהיה שם ולא יקראו לו, יש לחוש שמא יהרהרו אחריו, שנפסל לכהונה.
