המתפללת עמידה בתוך ד’ אמות של צואה, לא קיימה את מצוותה ועליה לחזור להתפלל. ואם רק לאחר שסיימה את תפילתה התברר לה שהתפללה בתוך ד’ אמות של צואה – אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, הרי שפשעה כשלא בדקה את נקיות המקום, ולכן לא יצאה ידי חובתה. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה, כיוון שלא היתה חייבת לבודקו, יצאה ידי חובתה (שו”ע עו, ח; מ”ב עו, לא; וע’ פא, יג).
נחלקו הפוסקים לגבי ברכות שנאמרו בתוך ד’ אמות של צואה. יש אומרים, שכיוון שעשתה איסור תורה – לא יצאה ידי חובתה ועליה לחזור לברך (מ”ב קפה, ז, ובאו”ה שם). ויש אומרים, שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצאה ידי חובתה (ח”א ג, לג; קצוש”ע ה, י; כה”ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שהוא ספק הנוגע לברכות, אם תחזור לברך יש חשש שזו תהיה ברכה לבטלה, על כן חל כאן הכלל “ספק ברכות להקל”, ואין לחזור לברך. אבל טוב שתהרהר את הברכה, שיש אומרים, שגם על ידי הרהור אפשר לצאת ידי חובת הברכה (רמב”ם), ומנגד אין בהרהור איסור של ברכה לבטלה.
