אחר אכילת המרור, כורכים כ'זית' מרור בתוך כ'זית' מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ"ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה"ח תעה, לב). אומרים: "זכר למקדש כהלל…" ואוכלים אותו בהסבה (שו"ע תעה, א). כבר למדנו ששיעור כ'זית' הוא כשליש מצת מכונה.
בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.
אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כ'זית' מצה. ואחר כך אוכלים כ'זית' מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם נאכל את המרור עם מצה, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל את טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס' 'אלא'; מ"ב תעה, טז). ויש אומרים, שאמנם ברור שלדעת הלל צריך כיום לאכול את המצה לחוד, אולם כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה'כורך' מקיימים את מצוות אכילת מרור (פר"ח).
בכל אופן, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.[24]
